אירוס ארם נהריים הוא גאופיטעשבונירב-שנתי, ירוק-עד או נשיר בקיץ. קנה השורש רחב ושטוח - כ-4 ס"מ רוחבו. הוא מתפתח סמוך לפני הקרקע או אף על פניה. העלים צומחים במניפה רחבה וזקופה, צבעם ירוק מכחיל מעט. עמוד הפריחה מסתעף, גובהו כמטר עד מטר וחצי. הפרחים יושבים בחיקו של חפה קרומי, לעיתים יבש בקצותיו. צבע עלי הכותרת תכול-סגול, והם מעורקים בקווים זהובים-חומים או ארגמניים על רקע בהיר. על עלי הכותרת החיצוניים צומחות שערות לבנות שבסיסן זהוב. האבקנים גדולים. ההאבקה נעשית על ידי דבורים. הרבייה באמצעות זרעים ובאמצעות התחלקות של קנה השורש.
תפוצה
המין צומח בכל מערב אסיה, בעיקר במצוקים וסלעים. בארץ הוא צומח בהרים - בחרמון, בגליל, בגולן, בכרמל, בשומרון ובהרי יהודה. כמו-כן הוא נפוץ כפליט-תרבות בגינות נוי וביישובים נטושים, ושתול בבתי קברות ערביים. המין תואר על ידי חוקר האירוסים הנודע Dykes, והוא שנתן לו את תואר המין.
פריחה
האירוס פורח במאי. עמוד התפרחת מגיע לגובה של 80–150 ס"מ, והוא נושא 3–8 פרחים גדולים, הפורחים לרוב בזה אחר זה. בכך הוא שונה מאירוסי ההיכל, שגבעולם נושא רק פרח אחד. מתחל קרומי עוטף את פקע הפריחה. הפרחים דו מיניים, גדולים ובולטים, קוטרם 8–13 ס"מ. הכותרת בת 6 עלים בשני דורים. עלי העטיף החיצוניים צרים במקום חיבורם לגבעול והם מתרחבים בהמשכם ונטויים אחורנית. הם סגולים בחציים הקיצוני, לבנים בחציים הבסיסי, עם ציור נאה של עורקים ארגמניים וזקן צהבהב. הפרח מואבק על-ידי חרקים. הפרי הוא הלקט מוארך דמוי כישור בן שלוש מגורות, ובו זרעים כדוריים רבים.[2] הוא גדל בגושים (קלונים), שנוצרו ברביה וגטטיבית והם זהים גנטית.
בתרבות
המין מקובל בתרבות שנים רבות, ופותחו ממנו זנים שונים לגינון. קנה השורש המיובש נטחן לאבקה המשמשת מזה זמן רב - עוד ביוון ורומא לתרופות ותמרוקים. יש המזהים אותו עם האירוס המוזכר בחז"ל (כלאיים פ"ה, מ"ח; אהלות פ"ח מ"א).[3]