נישואים בין בני זוג הם אחד מהדברים שהאבל אסור בהם על פי ההלכה. באבלות על בן זוג האיסור חל עד שיעברו שלושה רגלים עבור אבל, ועד שיעברו שלושה חודשים עבור אבלה. באבלות על שאר הקרובים האיסור חל עד שיעברו שלושים יום.
הרמב"ן והרא"ש סוברים שגם קידושין אסורים שלושים יום לאחר הפטירה, ומבססים את דעתם על המשנה ביבמות, שבה רבי יוסי אוסר על אלמנה להתארס כל שלושים יום.[2] וכך פסקו הרמ"א והב"ח. לעומת זאת, הרמב"ם סובר שמותר לאבל לקדש אשה. והסביר הבית יוסף שלדעתו האיסור של רבי יוסי הוא רק על קידושין יחד עם סעודה.[3] וכך נפסק בשולחן ערוך, שמותר לאבל לקדש, אך בלא סעודה.[1]
אבלות על אב ואם
באבלות על אב ואם נחלקו הראשונים אם האיסור להינשא חל שלושים יום מהפטירה או שנים עשר חודש. טעם המתירים הוא, שאע"פ שלאבל אסור להיכנס לבית המשתה, איסור זה אינו נוגע לנישואין שלו עצמו, כיון שיש בנישואין אלה מצווה[4]
כתב הרמ"א שאבל על אביו ואמו שלא קיים מצוות פריה ורבייה מותר להינשא מיד לאחר השבעה, כפי שהתירו לגבי אבל על אשתו.[5]
אבלות על בן זוג
אבלות של איש על אשתו
הברייתא ממשיכה וקובעת דין מיוחד למי שנפטרה אשתו:
מתה אשתו - אסור לישא אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים. רבי יהודה אומר: רגל ראשון ושני - אסור, שלישי - מותר.
רי"ץ גיאת וראשונים נוספים פסקו כרבי יהודה, כיוון שהלכה כדברי המיקל בהלכות אבלות. לעומת זאת רבנו חננאל, תוספות, ראבי"ה וראשונים נוספים פסקו כתנא קמא. וכך נפסק בשולחן ערוך, שיש להמתין שיעברו שלושה רגלים כדי שיהיה מותר לאבל על אשתו להינשא. טעמם של ראשונים אלה שלא פסקו כרבי יהודה הוא שאיסור זה אינו נובע מהאבלות על אשתו, שהיא לכל הדעות אינה נמשכת יותר משלושים יום,
אלא מטעם אחר.[5]
בטעם האיסור המיוחד נאמרו פירושים שונים: כדי שהאיש ישהה שלושה רגלים בלא שמחה ויזכור את אהבת אשתו[6]; או להפך - כדי ששמחת שלושת הרגלים תסייע לו לשכוח את אהבת אשתו והגעגועים יחלשו[7]; או כדי שכשיתחתן עם אשתו השנייה לא יזכור את הראשונה, כדי שלא יהיו 2 דעות במיטה אחת[8]; וכן כדי שלא יזכיר לאשתו השנייה את אהבתו לאשתו הראשונה ויקניטנה.[9]
מוסכם שפסח, שבועות וסוכות נחשבים לרגלים לעניין זה. אמנם, נחלקו אם חגים נוספים יכולים להיחשב כ'רגלים' שמעבירים את איסור הנישואין:
במקרים נדירים בהם עברו שנים עשר חודש לפני שעברו שלושה רגלים, כגון מי שנפטרה אשתו בניסן לאחר פסח והשנה שאחריה היא שנה מעוברת - פסק רבי עקיבא איגר שניתן להקל לפני שעוברים שלושה רגלים, כיוון שלאחר שנים עשר חודש גזירה המת משתכח מן הלב.[11]
אבלות של אישה על האיש שלה
בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא: ”היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם, עד שיש לה שלשה חדשים. וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו, עד שיהו להן שלשה חדשים” (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"א, עמוד א'). וכך נפסק בשולחן ערוך, שאישה צריכה להמתין שלושה חודשים לפני שיותר לה להינשא בשנית. המתנה זו אינה מטעמי אבלות, אלא זו תקנת חכמים כדי לוודא שבמקרה שהאשה מעוברת ידעו שהבן שייוולד לה הוא מבעלה המנוח.[12]
היתרים
היתרים למי שאבל על אשתו
הברייתא ממשיכה ומציינת היתרים עבור מי שלא קיים את מצוות פרו ורבו או שיש לו בנים קטנים וזקוק לעזרה בגידולם:
אם אין לו בנים - מותר לישא לאלתר, משום ביטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים - מותר לישא לאלתר, מפני פרנסתן. מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן, ואמר לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי את בני אחותך. ואף על פי כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה.
בתלמוד מבואר שהזמן המרובה שיוסף הכהן לא בא על אשתו השנייה (אחותה של אשתו הראשונה) הוא שלושים יום. הראשונים נחלקו מה התוקף של מגבלה זו: לדעת ריטב"א מדובר במידת חסידות של יוסף הכהן, אך מעיקר הדין מותר לשמש מיד בתום השבעה, לאחר שפג איסור תשמיש המיטה. לעומת זאת, הרמב"ם סובר שמעיקר הדין אסור להאבל על אשתו לבוא על אשתו השנייה לפני שעוברים שלושים יום, למרות שהנישואין עצמם מותרים לצורכי פריה ורבייה או לצורך גידול הילדים. הראב"ד וראשונים נוספים מחלקים בין מי שהותר לו להינשא בשביל עזרה בגידול הילדים - לגביו חל איסור לקיים יחסי אישות לפני שעוברים שלושים יום, לבין מי שהותר לו להינשא לשם פריה ורבייה - שמותר מיד בתום השבעה לקיים יחסי אישות, שכן זו הסיבה עבורה הותר לו להינשא. בשולחן ערוך נפסק כדעת הראב"ד.[5]
כתב החתם סופר שמי שמתחתן בהיתרים אלו בתוך השלושים - לא פקעה ממנו גזירת שלושים, ולכן אסור לו להסתפר בשבעת ימי המשתה. אך אם הזקן שגדל במשך שבעת ימי המשתה מנוול אותו ומצער את אשתו - מותר לו להתגלח, שהרי היא אינה אבלה.[13]
לפי תוספות, ההיתר להינשא עבור סיוע בגידול הילדים הוא דווקא למי שאין לו קרובות משפחה שיסייעו לו, וכן אין לו אמצעים לשכור משרתים שיסייעו לו. אך אם יש אפשרות אחרת - אסור להינשא עד שיעברו שלושה רגלים. לעומת זאת, רבי ישראל איסרלן כתב שאם הוא חש לא בנוח בסיוע של אישה אחרת שאינה אשתו - רשאי להינשא אפילו אם הוא בעל אמצעים. וכתב הרמ"א שעל בסיס פסיקתו של רבי ישראל איסרלן ”נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים”, אך ראוי ש”בעל נפש יחוש לעצמו”.[5]
למעשה, נחלקו האחרונים כיצד להבין את הוראת הרמ"א: יש סוברים שהרמ"א מסתייג מן המנהג וראוי להחמיר שלא להינשא אם יש פתרון אחר לגידול הילדים.[14] אמנם, רבים סוברים שהרמ"א התכוון שמי שרוצה להחמיר רשאי להחמיר רק על עצמו, אך ההוראה הכללית הראויה היא להקל כדי שלא יפספס האבל את האפשרות להינשא בשנית ולהשתקם.[15]
היתרים נוספים
כתבו רבנו תםמרדכי וראשונים נוספים שמי שהשתדך למישהי, ופחות משלושים יום קודם החתונה מת לה מת, לאחר שכבר הזמינו את כולם לחתונה - מותר להם להינשא ולשמש לאחר השבעה, משום שהוא לא יתחתן עם אחרת ממנה, ובעיכוב חתונתם יש מניעת פריה ורבייה, ויש הפסד בדחיית החתונה. וכך נפסק בשולחן ערוך.[16]
