אילנה צור (במקור: רגב) נולדה בשנת 1943 ברמת גן, בתם השנייה של הניה-עליזה (לבית שרייבר) ואוטו רגנשרטייף. אחותה הבכורה, סביונה רוטלוי, כיהנה כשופטת מחוזית, תפקיד בו השתתפה בהרכב ששפט את יגאל עמיר. כמו כן, רוטלוי הייתה ממקימות נשים עושות שלום ועמדה בראשות ועדת רוטלוי לבחינת זכויות הילד. אחותה הצעירה של אילנה, אסטר שטרן, היא מאמנת כושר המתגוררת בארצות-הברית. ב-1965 נישאה אילנה לפרופסור חגי צור, שהיה למנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית-החולים תל השומר. לשניים נולדו שתי בנות: שירי צור-בנון ונגה צור. בשנות השישים השלימה צור תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני בתקשורת באוניברסיטת בוסטון.
צור עבדה שנים ארוכות בקול ישראל, שם ערכה והגישה תוכניות דוקומנטריות בנושאים היסטוריים וחברתיים. בתחילת שנות התשעים, צור הגישה את התכנית בוקר טוב ישראל בטלוויזיה החינוכית וביימה כתבות בנושאי תרבות ואמנות לטלוויזיה, בין השאר לתוכנית מבט שני. החל משנות התשעים, הפכה צור לדמות מרכזית בהתפתחות הקולנוע הדוקומנטרי בישראל. בנוסף לסרטים שביימה, היא הייתה ממקימות הפורום הדוקומנטרי בישראל ב-1998, ואף נבחרה להנהלה הראשונה שלו יחד עם דורון צברי ומיכל אביעד[1]. שנה לאחר מכן ייסדה צור את פסטיבל דוקאביב, פסטיבל הקולנוע היחיד בישראל המוקדש כולו לקולנוע תיעודי, שהפך לפסטיבל בעל שם בין-לאומי ולאחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בארץ.
אילנה צור נפטרה בגיל 77, ביום פתיחת פסטיבל דוקאביב ה-22, ולאחר מאבק במחלה ממושכת[2][3].
דוקאביב
צור ייסדה את "דוקאביב – העמותה לקידום הסרט הדוקומנטרי בישראל", שארגנה בשנת 1999 את פסטיבל דוקאביב הראשון. לדברי צור, חשבה להקים פסטיבל דוקומנטרי בישראל לאחר שהציגה את סרטיה בפסטיבלים בעולם, ולאחר שנוכחה שדווקא בארץ סרטים דוקומנטריים אינם זוכים לבמה ראויה:
"הסרט השני שלי, ‘שנים טרופות', הוקרן בפסטיבל ירושלים, ואז ראיתי לראשונה איך מתייחסים לסרט דוקומנטרי בפסטיבל כללי", היא אומרת. "קודם כל, מבחינת המיקום", היא מציינת. "בפסטיבל כללי, הדוקומנטרי בא תמיד בסוף התוכנית. קודם הסרטים העלילתיים וכל היתר, ורק בסוף הדוקומנטרי. חשבתי שזה לא צודק. גם מבחינת שעות ההקרנה והאולמות, תמיד נותנים את הפריים-טיים והאולמות הטובים לעלילתי, והדוקומנטרי נדחק לקרן זווית. עד היום, הקולנוע העלילתי - בגלל הכוכבים ויחסי הציבור של האולפנים הגדולים בהוליווד - מקבל הרבה יותר משקל מהדוקומנטרי, אף שלסרט תיעודי טוב יש בדרך כלל הרבה יותר צופים, בזכות הטלוויזיה"[4]. (מתוך הארץ, 2010)
באותם הימים תעשיית הקולנוע הדוקומנטרי בארץ הייתה בחיתוליה, ובשנה הראשונה דוקאביב כלל 5000 צופים בלבד. בשנים שחלפו מאז הפך הפסטיבל למוסד מרכזי בעולם הקולנוע הישראלי, התורם להפצת סרטים מהעולם בישראל ולקידום סרטים תיעודיים מקומיים בארץ. כיום, עם כ-60 אלף צופים, מהווה דוקאביב את פסטיבל הקולנוע הגדול בתל אביב[5].
במשך העשור הראשון של הפסטיבל ניהלה אותו צור בעצמה. לאחר מכן שימשה במשך שנתיים נוספות כמנהלת האמנותית שלו[6]. גם כשפרשה מהתפקיד ב-2010 המשיכה להיות מעורבת בדוקאביב: בשנת 2016 הקרינה בו את סרטה האחרון, ובשנת 2018, בחגיגות ה-20 לפסטיבל, אצרה תוכנית מיוחדת של סרטים מומלצים מהשנים בהן שימשה כמנהלת אמנותית.
תחת ניהולה ארוך השנים הדגישה צור את מקומה של יצירה דוקומנטרית בהארת תהליכים חברתיים בארץ ובעולם – וכך קידמה סרטים שנגעו בנושאים כהגירה, הסכסוך הישראל-פלסטיני ואקולוגיה. לאחר מותה סיפרו בנותיה שחזונה היה להפיץ את הסרטים הדוקומנטריים החושפים את המציאות הישראלית גם בפריפריה – ואכן בשנים האחרונות פסטיבל דוקאביב מקיים אירועים גם בגליל[7] ובירוחם[8].
צור הלכה לעולמה ביום פתיחת הפסטיבל ה-22, שהיה פסטיבל מקוון בשל מגפת הקורונה. משנת 2022 מוענק פרס על שמה בתחרות 'מעבר למסך', המוקדשת לסרטים ישראלים ובינלאומיים המוקדשים ופועלים לשינוי מציאות חברתית, סביבתית או פוליטית - סגנון הסרטים אותם קידמה צור לאורך שנותיה בפסטיבל.
יצירה דוקומנטרית
בשנת 1992 ביימה צור את צעדים, סרט דוקומנטרי קצר שעסק בעולות מאתיופיה בארץ. הסרט זכה בפרס שני בתחרות בין-לאומית לסרטי ווידאו בפאלו-אלטו, ופתח את הקריירה הקולנועית של צור. בשנת 1994 יצרה את הסרט התיעודי אלטלנה, שהתחקה אחרי הפרשה בה הופגזה הספינה ופתח מחדש פרשיה כואבת שהושתקה במשך שנים. תוך שימוש בעדויות נדירות, בין השאר של יצחק רבין, הסרט עוקב אחר מסלול הספינה, החל מהפלגתה מנמל בצרפת ועד להיתקלות בין חיילי צה"ל ואנשי האצ"ל בכפר ויתקין ובחוף פרישמן בתל אביב. הסרט הוקרן בפסטיבלים בכל רחבי העולם, כמו גם בערוץ 2.
בשנת 2015 חזר הסרט לכותרות כאשר חלקים מתוכו נערכו באופן שגוי ומטעה והוצגו באתר של משרד ראש הממשלה. בסרטון הערוך, שנעשה ללא הסכמת צור, נאמר שרבין אחראי "לרצח בדם קר של 16 פליטים" על הספינה במהלך מלחמת העצמאות – על אף שאירוע שכזה כלל לא קרה. צור דרשה להסיר את הסרטון המדובר בשל הסילוף ההיסטורי והפגיעה בזכויות היוצרים שלה[9].
סרטה הבא של צור, "ישראלה" (1996), היה סרט קצר שהביט על החברה הישראלית מבעד לעיניה של פרה. בשנת 1997 ביימה את שנים טרופות, שתיעד קבוצת ניצולי שואה קשישים החיים במחלקה הפסיכו-גריאטרית של בית-החולים אברבנאל בין 15 ל-45 שנים. גם סרט זה הוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם, וזכה לציון לשבח בפסטיבל ירושלים.
לאחר שנים בהן התמקדה בניהול הפסטיבל יצרה צור את סרטה האחרון, עיניים כחולות – עיניים חומות (2016), שהיה גם האישי מכולם. הסרט עוקב אחר זוגות שונים של אחים ואחיות, ומעלה שאלות בנוגע לאהבת אחים. בסרט עוסקת צור גם בסיפור משפחתי אישי, שהתעורר בעקבות קלטת ואלבום תמונות שאמה הורישה לה.
