איגרות צפון

איגרות צפון
Neunzehn Briefe über Judenthum

מידע כללי
מאת	רש"ר הירש
הוצאה
מקום הוצאה	אלטונה
תאריך הוצאה	1836

איגרות צפון (בגרמנית: Neunzehn Briefe über Judenthum, בתרגום מילולי: תשעה עשר מכתבים על היהדות) הוא ספר הגות יהודית של הרש"ר הירש שיצא לאור בשנת ה'תקצ"ו (1836) באלטונה (כיום בגרמניה). הספר כתוב בצורת חליפת מכתבים בין שני צעירים יהודים.

רקע

עם צמיחת תנועת ההשכלה במפנה המאה ה-19, החלו יהודי גרמניה לתהות על מהות יהדותם. רובו של הדור הצעיר נטש את אורח החיים הדתי האדוק לטובת חיים נוחים בצילה של התרבות הגרמנית של אותם הימים, בשונה מהדור הקודם, שעוד קיים מצוות באופן כללי. נטייתם של הצעירים להשתלבות בתרבות הגרמנית הכללית התחוללה אף שבתקופה זו עדיין לא ניתנה אמנציפציה מלאה ליהודים, ולמרות שהאנטישמיות בקרב הלא-יהודים בגרמניה הייתה בגדר קונצנזוס. כל זה יצר שאלות לגבי המשך דרכו של העם היהודי בגרמניה. הרש"ר הירש, אז רב באולדנבורג, רצה להשפיע על הדור הצעיר להיאחז במנהגי אבותיו, ולשם זאת כתב את ספרו חורב, כחלק שני של מסות בדבר גורל עם ישראל וחובותיו בגלות. כשרצה להדפיסו, חששו המוציאים לאור כי לא יהיה ביקוש לספר, וביקשו ממנו להוציא תחילה ספר בו ינוסחו רעיונותיו בצורת תמציתית יותר. רש"ר נענה להצעה וכתב לשם כך את החיבור הקצר איגרות צפון, אשר יצא לאור בשנת 1836 תחת שם העט 'בן עוזיאל'^[1]. בעקבות שם זה עלתה ההשערה כי הסופר הוא יצחק ברנייס^[2]. אחרי שהספר התקבל באהדה בין יהודי אשכנז, הוציא הרב הירש לאור גם את ספרו "חורב".

שם הספר

הספר יצא לראשונה לאור בגרמנית, בשם Neunzehn Briefe uber das Judentum (תשעה עשר מכתבים על היהדות)^[3]. בתרגום הראשון לעברית, של משה זלמן אהרנזון^[4], נקרא הספר בשם "ספר אִגְרוֹת צָפוֹן, יְכַלְכֵּל תשעה עשר מכתבים על דבר היהדות".

תקציר עלילת הספר

הספר כתוב בצורת חליפת מכתבים בין בנימין, בן דמותו של הצעיר היהודי הממוצע בגרמניה של אותה התקופה, ונפתלי, רב צעיר בן דמותו של הרב הירש עצמו, שדנות אודות השאלות שנשאלו על מטרת היהדות וההלכה בזמן המאה ה-19. המכתב הראשון הוא מבנימין לנפתלי וכל שאר המכתבים הם מנפתלי לבנימין. בדבריו של נפתלי במכתביו ישנה גם התייחסות למכתבים נוספים ששלח לו בנימין כתגובה לדבריו, אף שאלה לא מובאים ישירות בספר.

בעוד שבנימין נגרר אחר ההגות המודרנית והחל לעזוב את הדת, נפתלי נשאר נאמן להלכה והמסורת ואף מכהן כרב מתוך תחושת חיבור פנימי לתורה. בנימין ונפתלי היו חברים טובים, אך במשך הרבה זמן הם לא התראו. במהלך פגישתם בנימין שוטח את טענותיו על היהדות (שמבוססות על טענות אמיתיות של יהודים בזמנו) וטען שעל היהודים לנטוש אותה. נפתלי החל להעמיד אותו על כך שאין לו ידע רב מספיק בנוגע לתורת ישראל, והוא אף החל לענות על טענותיו, אבל אז בנימין היה חייב לעזוב בדחיפות בטרם נפתלי הספיק לפרט, ולכן נפתלי ביקש ממנו שיכתוב לו. איגרות צפון כוללים את המכתב הראשון ששלח בנימין לנפתלי, ואז את שמונה עשרה המכתבים שנפתלי שולח לו בחזרה. במהלך האיגרות הרש"ר הירש מפרט את השקפתו על מטרת העולם, האדם והיהודי על פי פירוש על ספר בראשית. לאחר מכן הוא מפרט את השקפתו על המצוות. ואז הוא דן על השאלות האקטואליות לזמנם ועל מצב לימוד התורה. בין המסרים העיקריים שנחרזים במהלך הספר הם לשפוט את היהדות מתוך עצמה, התבטלות בפני ה' והבנת מושגים מתוך הקשרם ועברם. במהלך האיגרות משולבים פרקי שירה וקטעי נבואה מהתנ"ך באופן ספונטני. בניגוד לספרים אחרים של הירש - זהו הספר היחיד ששוטח את צורת החשיבה שלו בצורה מסודרת על כלל הנושאים במחשבה (בניגוד ל"חורב" ו"המצוות כסמלים", ששוטחים רק את המחשבה על טעמי המצוות, והפירוש שלו לתורה שאינו כתוב כספר בפני עצמו, אלא כפירוש).

האיגרות

איגרת א (שאלת בנימין)

זוהי האיגרת היחידה שנכתבה על ידי בנימין. במכתב הוא שוטח את הספיקות שעורר בליבו נפתלי בעקבות ביקורו בביתו של בנימין, במהלכו הוכיח נפתלי כי ידיעותיו של בנימין בנוגע ליהדות מגיעות בעיקר ממקורות חסרים ולא אמינים (חינוך שטחי בבית הוריו מחד גיסא, ומקורות חיצוניים ליהדות או כאלה שניסו לפשר בינה לבין השקפות חיצוניות מאידך גיסא) אך לא הספיק להסביר את שיטתו לפני בואה של עגלת הדואר. בנימין טוען, כי אם הדת אמורה להביא את האדם אל האושר והשלמות, הרי שהיהדות איננה מספקת את מטרתה. עם זאת, הוא דוחה תיקונים בדת, כי הם בעצם צעד אל עזיבת היהדות. הוא גם מספר כי ברצונו להתחתן, אך הוא מפחד מן החובות של אב לבנו בהתחשב בחוסר הבהירות בו הוא מצוי. בסיום מכתבו תובע בנימין מנפתלי שישיב לו בכנות ולפי מה שהוא סבור באמת ולא לפי מה שמשרתו הרבנית מחייבת אותו לייצג.

איגרת ב (פתיחת תשובת נפתלי)

מכתב התשובה הראשון של נפתלי, הוא מעין הקדמה למכתבים הבאים. נפתלי מערער על כך שמטרת החיים הם אושר ושלמות נפשית ושכלית. הוא שואל את בנימין האם לפי נקודות ההנחה שלו, לא יוצא שלאדם שנהנה מלגרום סבל לאחר או שנהנה מאושר נהנתני קרוב יותר לשאיפתו של בנימין? כמו כן יש שאלה מה משמעותו של האושר? לדעתו של נפתלי הרבה מסוגי האושר אלה רגשות זמניים וברי חלוף. לגבי השלמות הנפשית, נפתלי מציין שרק חכמים מועטים מגיעים לידי שלמויות אלה, אם כך מה מטרתם של כל כך הרבה אנשים שלא מגיעים לכך? הוא גם מציין ששתי המטרות הללו הן מטרות אישיות, נוגעות לאדם שעושה אותם בלבד, הן לא מקיפות את העולם או החברה. הוא גם שואל את בנימין על בסיס מה הוא קבע שאלו הייעודים של האדם.

נפתלי מסביר לבנימין כי האושר והשלמות אינם יכולים להיות מטרת הדת, ועל כן יש צורך לפתוח את ספר התורה עצמו וללמוד בו על ייעודנו. הוא גם מסביר במעט את הצורה בה צריך ללמוד את התורה: בלי פניות חיצוניות ותוך כדי שימת לב דקדקנית לדברי התורה. יש לקרוא את התורה בשפת המקור כדי להבין נכון את משמעויות הפסוקים, הרבה פעמים יש מסרים שמועברים על ידי מילה בודדת והאופן שבוחרים לשים אותה במשפט, ובתרגומים רבים המבנים החשובים הללו לא משתמרים. כמו כן הוא מדגיש שמטרתו בקריאה הזאת לא יהיה מחקר פילולוגי, לא ניסיון לקרוא על ההיסטוריה הפיזית של העולם, וגם לא ניסיון למצוא משמעויות בתחום תורת הנסתר. מטרתו תהיה בעיקר לקרוא את התורה בשביל לראות איזה מסר היא נועדה להעביר מתוך הקריאה בה ולא על ידי שיפוט של קריטריונים חיצוניים (כמו שבנימין עשה, וכמו שעשו חלק מקודמיו של הרב הירש).

איגרת ג (מבנה ומטרת העולם)

נפתלי אומר שבשביל להבין את היעוד של ישראל, יש להבין את ייעודו של האדם וההיסטוריה שלו, שהרי ההיסטוריה של עם ישראל היא חלק מההיסטוריה האנושית, אך גם האדם אינו אלא אחד מבין כלל היצורים שבטבע, ולכן הדרך להבין את ייעודו מתחילה בהתבוננות במהות העולם כולו. לכן פותח נפתלי בתיאור ההסתכלות בבריאה דרך התורה: המורכבות והחוקיות שבטבע מראות על גדלות הבורא, מגוון הכוחות והגורמים השונים שבעולם, על הניגודים ויחסי הגומלין שביניהם נוצרו כולם על ידי השם וסודרו על מכונם על ידו. הטבע כולו הוא מכלול אחד שנברא על ידי אל אחד לתכלית אחת, ומכיוון שכך העולם הוא קודש לה'; הכל נברא כדי לשרת את הבורא.

נפתלי כותב שמתוך התבוננות בבריאה ובשלמות העולם, אפשר להגיע לכדי ההכרה באל. ואז הוא אומר שמבריאת העולם ומפרקי תהלים שמתארים את הבריאה, יוצא המסר המרכזי שכל מה שקיים בעולם נועד לעבודת ה', משום שהכול נברא על ידו. אף על פי שהעולם מגוון ומלא באובייקטים שונים אחד מהשני, כולם עובדים במערכת הרמונית, ומכוונים למטרה משותפת. כל האובייקטים בעולם נבראו נפרדים ושונים, אך תלויים ומשפיעים זה על זה, הצמח תלוי באור ובאדמה, האור מגיע מהשמש והאדמה מקבלת בחזרה את חומריה עם מות העץ. העולם נברא ככה כדי שכל מי שנמצא בעולם ישתתף במעשה הבריאה ויתן מעצמו לקיום העולם.

איגרות ד-ה (מעמד האדם ובראשית)

מכתב זה משליך את מסקנות המכתב הקודם לגבי מקומו הייחודי של האדם בין שאר הנבראים: כפי שהבריאה כולה, על כל פרטיה, מגשימה את רצון הבורא אשר הציבה על מכונה, גם על האדם מוטלת החובה להגשים במעשיו את רצון הבורא. היות שהאדם הוא חלק מהעולם, גם תפקידו של האדם זה לעבודת ה'. רק שבניגוד לשאר הנבראים, האדם יכול לעשות זאת מבחירתו ומתוך מודעות. נקודת ההשקפה שגורסת שכל מיומנויותיו ונכסיו של האדם נועדו לעבודת ה', אינה אמורה להביא את האדם לשפלות או הינזרות. היא אמורה להביא אותו למצב שיראה את עצמו כחלק מהעולם, אך כבעל אחריות גדולה יותר מפני שיכולותיו גבוהות יותר משל שאר הברואים. לא עבד ולא אדון אלא אח בכור, וככל שגדלים קנייניו כך גדלה אחריותו. ולכן עליו לדאוג לאנשים אחרים, החי, הצומח ואף האדמה שסביבו ולא רק לראות אותם כאובייקטים שנועדו למלא את צרכיו. לפי האמור מכל אלה, אין דבר רע ברכוש, אבל כל דבר שאדם רוכש לעצמו, בין בחומריות ובין בגשמיות, נשפט רק לפי המטרה שהוא רוכש ומשתמש באותו הדבר. אין לעליונות לאדם להשיג יותר רכוש, חכמה או שלווה בצורה שאינה צודקת או שלא לשם עבודת ה', על פני האחד שיש לו מעט הישגים שהוא הרוויח ביושר ולשם מטרת העולם. אפילו האושר והשלמות שבנימין ראה כמטרת הדת, אינם אלא מכלול של דברים שמשמשים כמטרה בלבד. עם זאת, בגלל היכולות הייחודיות של האדם כמו חשיבה ובחירה חופשית, יש סכנה שהוא יסטה מהדרך ויהפוך את ההנאה למטרה לכשלעצמה. השקפה זו עלולה ל הורידו לדרגת בהמה, שמעשיו נעשים רק כדי להשביע את נטיותיו החומריות, ולהביאו לגאווה ולהשקפה שהוא אדון העולם.

כשאדם חושב שהוא יודע לבד מה "טוב ורע", הוא מגיע למצב שהוא עובד ל"תאוות עיניו" ולא לציווי ה'.בדרך זו מבאר נפתלי בראשי פרקים, פרשיות שונות בתחילת ספר בראשית; האיסור לאכול מעץ הדעת ניתן כדי שהאדם יפנים שכל יכולותיו והנאותיו מוגבלות לפי רצון השם, חטאים נוספים המוזכרים בראשית הספר נבעו מהגאווה הגורמת לאדם לראות את הנכסים שניתנו לו כ'שלו' וכמיועדים להנאתו בלבד, וכן משקיעתו במילוי תאוותיו. המרפא לכל אלה, האמונה בבורא אשר על ידה האדם מפנים את מקומו בעולם כנושא תפקיד ואת נכסיו השונים כמיועדים לשימוש ראוי על ידו, הלכה ונשתכחה בעולם, וכתוצאה מכך חדלו בני האדם לראות גם את כל הכוחות הסובבים אותם כברואים של השם ועושי רצונו, אלא כישויות העומדות כשלעצמן, וממילא יש להתחשב בהן וב'רצונותיהן', עד לעבודת אלילים.

איגרת ו (מגדל בבל)

הדור שבא לאחר המבול, דור הפלגה, גם לא נהג נכון. הוא עדיין רצה להתנשא להיות אדון הארץ. הפעם ה' פיזר את אומות העולם במקומות שונים (מגדל בבל). בצורה זו עמים פיתחו תרבויות שונות שהושפעו מצורות חיים שונות. בצורה זאת אם עם התדרדר לשחיתות, זה לא התפשט לשאר האנושות. המטרה של התחרות בין העמים היא שעם שהושחת ירד, בזמן שעמים שנוהגים יותר ביושר יעלו, וכך בהדרגה האנושות תלמד לנהוג כהוגן ולראות בערכים הרוחניים כערכי הנצח.

איגרת ז (תפקיד עם ישראל)

כדי שתושלם המטרה של האנושות, יש צורך שיוקם עם נפרד שלא ילמד את מטרת האנושות רק מתוך הניסיון וההתפתחות, אלא ישמש בעצמו דוגמה לעם שההנאות והחומריות אינם רבים ואינם מטרה לכשלעצמה, אלא אמצעי לעבודת ה'. זהו עם ישראל שנראה על סף כליה, אך כל המבנה שלו מיועד לחינוך האנושות.

איגרת ח (ההיסטוריה והלאומיות הישראלית)

אברהם נבחר להוציא לפועל את המטרה הזו. הוא עזב את ארצו, משפחתו, ביתו וכל קנייניו כדי למען אהבת ויראת ה'. הוא ביטא את אהבת ה' על ידי גילוי אהבה אל בני אדם ותמיכה באהבה ובצדק. את היראה הוא ביכולת לוותר על כל קנייניו, אפילו בנו, לשם עבודת הבורא, ובתמורה ה' הגן עליו במשך כל מסעותיו. את ההקדשה העצמית הזו אברהם הוריש ליצחק, ויצחק ליעקב. מכאן היה צורך שהעם שיצא מהאבות יוכשר למטרתו, והדרך לכך הייתה שהוא יתפתח לעם דרך עוני וחוסר בסמלים הרגילים שמאחדים עם (מדינה, ממלכה וכו'). שיעבוד מצרים (העם שבו האלהת החומריות הייתה בשיא) היה הדרך של העם לחוש את חוסר הכל על ידי העם שיותר מכל קידש רכוש חומרי והגיע בתחום הזה להישגים גבוהים. כשה' הוציא את ישראל ממצרים והוליכם במדבר, הוא הקים עם שמה שמחזיק את זהותו הלאומית זו התורה בלבד, ואפילו מדינתו היא רק אמצעי לשמירת אותה לאומיות, משום שעם ישראל יוכל לשרוד גם בלעדיה.

איגרת ט (ישראל בגולה)

אחרי שישראל נכנסו לארץ, הם שכחו את אלוהיהם. הארץ שהם קיבלו, וחיי החומר המבוססים שלהם הטעו אותם והם עזבו את ייעודם. בעקבות כך ה' הגלה אותם מארצם, ושוב בהיותם חסרי כל, הם חזרו לעבוד את ה'. המטרה של הגלות זה שעם ישראל ילמד לעבוד את ה' גם כשאין לו דבר בזמן שהרבה ממלכות מבוססות מסביבו נופלות, וכך ידע שמה שמחזיק אותו כעם זו התורה וחיי הרוח.

איגרת י (פתיחה להסבר המצוות)

לאחר שנפתלי דן בייעוד של העולם בכלל ושל ישראל בפרט, הוא עובר להגיב על הביקורת של בנימין על המצוות. הוא מחלק את המצוות לקטגוריות, ודן מה התוכן והטעמים של כל אחת מאותן קטגוריות, ומנסה להסביר שאלו אינם רק טקסים חסרי משמעות:

אמנם הסברנו למה יש מטרה לעוניו ומצוקתו של ישראל, אבל עדיין נראה שישראל עסוקים בעיקר בפעולות באופן מכני וללא מחשבה כך שהמצוות נהפכו לגווייה מתה ללא רוח. זאת מכיוון שהיהודים שכחו לעסוק בתכנים ושימרו רק מעשים. נפתלי מבטיח שהוא ידון בטעמי המצוות תוך עיון במקורו של היהדות עצמה (תנ"ך, משנה, גמרא וכו'), ותוך שימת לב לחלוקה של המצוות. נפתלי מקטלג את המצוות לשישה סוגים: תורות, משפטים, חוקים, מצוות, עדות ועבודה. יש שלושה יסודות שמובילים את כל המצוות הללו:

צדקה - החובה הבסיסית לכבד כל דבר וכל בריה.

אהבה - לאהוב את כל הנבראים באשר הם יציר האל.

חינוך - החובה של האדם לחנך את עצמו וסביבתו למטרות הללו, כך שישתלבו בחייו (אלו בעיקר המצוות שמשמשים כסמלים, ומטרתם הסופית היא שאדם גם יבצע את המסומל).

איגרת יא (תורות, משפטים וחוקים)

תורות- אלו הם בעיקר מצוות של אמונה ומחשבה. מטרתם העיקרית של מצוות אלה היא להכיר באחדות האל, להאמין שכל הנברא נועד לעבודת הבורא, להאמין שה' נתן את ציוויו בתורה, שינונה של התורה, ולטהר את הלב ממידות רעות ולמלאם במידות של יראה (משפטים וחוקים) ואהבה (מצוות) לה' ואמפתיה לכל הנבראים. מצוות אלו נוגעות ישירות ביחס שבין האדם לה' והן הבסיס לכל קיום המצות, על כן הן יסודיות מאוד.

משפטים- אלו המצוות שמטרתם היא עשיית צדק. להימנע מלפגוע בגופו, רכושו או חירותו של האדם, וכמו כן לדאוג לפיצויו של אדם שנפגע ברובדים אלו. המשפטים נועדו גם לאסור ניצול חולשות של אחרים, ולמנוע ניצול לרעה של החוק.

חוקים- לעשות צדק עם כל הברואים באשר הם, גם אלו שאינם בני אדם. מצוות אלו יותר קשות להבנה, היות שקל לאדם להבין את סבלו של האחר, אך הוא לא חש את סבלו של החי והאובייקטים האחרים. מצוות אלו כוללים הימנעות מצער בעלי חיים ושמירה על דרך בריאתם (כלאיים). יחס מכבד לצמחים, לאדמה ואף לאדם המת. קטגוריה זו כוללת גם מצוות שמטרתם שהאדם ישמור על יחס מכבד לגופו שלו עצמו, על ידי הפניית תאוות האדם (בעיקר אכילה ויחסי מין) לדרך נאותה, כדי שישמור על טהרתו שלו.

איגרת יב (המצוות)

המצוות, בניגוד למשפטים והחוקים, לא נועדו לתיקון או להימנעות מהרע, אלא לעשות טוב.

אלו מצוות שמטרתם לתת סעד לאנשים אחרים ברכוש ובגוף, יחס של כבוד להורים וזקנים, בניית משפחה יציבה, דאגה לדור הבא, שמירה על יציבות המדינה והימנעות מחילול השם.

איגרת יג (עדות)

המצוות ששייכות לקטגוריית העדות הן מצוות סמליות, אלו מעשים ודיבורים שנועדו לסגל אצל היהודי תפיסות ומחשבות נכונות לגביו ולגבי העולם ומהוות סוג של תזכורת למה שהיה. ישנם עדויות שנועדו להרגיל את האדם ברעיון שהאדם וכל קנייניו הם יצירי ה', כמו מצוות השבת, המצוות שמקדישות חלקים מרכושו של האדם כמו איסור ערלה וחלה, או שנועדו לייחס רעיון זה לאדמת ארץ ישראל כמו המצוות התלויות בארץ. ישנם מצוות שנועדו כדי שישראל ידעו שה' הוא שמחזק את גוף ורוח האומה, כמו החגים. יש עדויות שנועדו להזהיר מהחטאים, למשל התעניות. ישנם מצוות שנועדו לשעבד את הגוף והמחשבה לה', כמו תפילין וברית מילה. המזוזה זו דוגמה למצוות שנועדו להקדיש את הבית לעבודת ה'. ישנן עדויות שנועדו גם להרחיק את האדם מלהפוך את החומר למטרה, כמו ארבעת המינים או מעשרות. ישנם עדויות שנועדו להזכיר את היותו של ה' מלך ושופט, כמו המצוות של הימים הנוראים. ממבט חיצוני נראה כאילו המצוות הללו עוסקות בקטנות ודקדוקים חסרי חשיבות, אבל המצוות הללו חשובות מאוד. נפתלי מתעכב במיוחד על השבת, ומסביר איך חלק מההלכות שלה מבטאות בצורה טובה שכל המלאכות והפעולות שייכות לה'.

איגרת יד (עבודה)

מצוות אלו הן גם פעולות שנועדו להרגיל את האדם ליחס נכון לעולם. אבל בניגוד ל"עדויות", שהן משולבת בחיים, העבודות נועדו לתת לאדם זמן קצר שבו הוא יוצא מזרם החיים הרגיל. היציאה הזו לא נועדה להיות משהו שאין לו השפעה על החיים, אלא מאורע שמזכך את היהודי, מחזק אצלו את ההכרה בכך שה' מנהל את העולם, ומחליש את האנוכיות שלו. לאחר פעולה זו, כדי שיוכל לחזור לחיים טהור יותר. בעבר רב המצוות הללו היו בעבודת המקדש, הקורבנות נועדו לחזק אצל היהודי את התפיסה שכל הקניינים שבעולם חייבים להיות מוקדשים לה'.

בימינו, רוב ה"עבודות" שייכים לתחומי התפלות, הברכות וכדומה. תפילות אלו נועדו כדי שאדם יתבונן על הטבע ועל עצמו ויראה את ה' הפועל בעולם.

איגרת טו (סיקור השאלות והתשובות)

נפתלי עובר שוב על טענות בנימין ומתייחס אליהם. בנימין אמר שהיהדות נלחמת ברוח האדם, אך נפתלי אומר שהיהדות נלחמת רק נגד "האלהת" הקניינים החיצוניים, בעוד שהיא אינה מונעת מהאדם את ההנאות לכשלעצמם, אם אותם קניינים ישמשו לו לשם המטרה היותר עליונה, אז הן דווקא טובות.

בנימין אמר שעם ישראל שפל ולא תרם דבר לאנושות, אבל נפתלי אומר לו בתגובה שהייחודיות של עם ישראל בכך שהוא הקדיש את חייו לה' והמשיך בכך, וזו התרומה שלו לעולם.

בנימין טען שהתורה מבודדת את ישראל מהעמים. נפתלי אמר שזה נכון כדי שעם ישראל יוכל לשמור על ייחודו, אך הוא לא עושה את זה מתוך גאווה ושנאה, אלא מאותה סיבות שהרבה אמנים והוגים שמרו על מרחק כדי לעדן את רוחם, ולהביא את אותו העידון לשאר העולם. הוא אף מוסיף בסוף האיגרת, ששמירה על הזהות היהודית לא חייבת לגרום לא להרגיש מושפל מול הגויים, ואולי אף להפך.

כנגד הטענה שהתורה משפילה את הרוח, נפתלי טוען שהיא מרוממת את הרוח היות שאדם ששומר על אמונתו גם כשמשפילים אותו, הוא האדם עם הרוח הכי גבוה, יותר ממי שמשפיל אחרים.

בנוגע לטענה של בנימין שהיהודים עוסקים בפלפולי הבל, נפתלי כתב לו שמהניתוח שהוא הביא עד כה רואים שהתורה עוסקת בדברים שאקטואליים לחיי היום יום של כל אדם. עם זאת הוא מודה שהרבה יהודים הידרדרו לחקירה לשם חקירה המנותקת ממסקנות מעשיות. את האשמה לכך הוא תולה בכך שלומדי התורה התנתקו משורשי רוח התורה המופיעה בתנ"ך ובמדרשים. עד כדי כך, שהמונח "חסיד" הפך לכינוי למי שפורש מן העולם, בעוד שלטענת נפתלי המונח במקור נועד לתאר אדם שמקדיש את כולו לטובת העולם.

נפתלי מזכיר את תלונתו של בנימין על כך שהתורה מגבילה את חיי היהודי, על זה הוא אומר שאם זוכרים את מטרת העולם שהוא פירט עליה באיגרות, רואים שהגבלות הללו עדיפות. בתור דוגמה הוא מביא את מצוות השבת, שמקשה על היהודי להשתלב בתעשייה, אבל אם מבינים שהשבת נועדה לשם התבוננות מיוחדת על התוכן של ששת הימים, מבינים ששמירת השבת קודמת להצלחה בעבודה.

איגרת טז (האמנציפציה)

בשלב זה, נפתלי עובר לדון בשאלת היחס לאמנציפציה. לדעתו האמנציפציה מהווה התקדמות גדולה ברוח האנושית. אמנם לכאורה על פי הטענות הקודמות, לא טוב ליהודים להשתלב בין הגויים או להיות בעלי רכוש וכח, ועל כן יש לדחות את שוויון הזכויות. אבל אין חובה על היהודים להיות חסרי כל, אם היהודים יקבלו את האמנציפציה בתור פלטפורמה לקדם את מטרתו כעם, אז האמנציפציה טובה. היא תזיק רק אם היהודים ישתלבו בין הגויים ולא ישמרו על ייחודם.

איגרת יז (הרפורמים)

מכאן נפתלי עובר להתייחס אל אלו שמנסים ל"תקן" את היהדות. לדידו בהחלט יש מה לתקן בעם ישראל, למשל את המצב שיהודים מקיימים מצוות כמצוות אנשים מלומדה ללא הבנה של תוכן המצוות. אבל התיקון ומטרתו חייב להיות מתוך התורה ולשם התורה ולא לשם התאמה לדעות חיצוניות, לכן נפתלי מבקר את הרפורמים שהתיקונים שהם מציעים לא נועדו לקדם את עם ישראל למטרה שהתורה מכוונת אליה, אלא שתתאים לרוחות הזמן, גם כשרוח הזמן מקדשת את ההנאות החומריות. כתוצאה מכך, ספרי הלימוד של המחדשים חסרים הרבה מהמצוות, ומלמדים את הדת כצורה של טקסים, ולא כצורת התנהגות ומחשבה שמשתלבת בכל שלבי החיים של האדם.

איגרת יח (שלילת השיטות הנוגדות)

מכיוון של כוחו וקיומו של ישראל מבוסס על התורה, כל החוליים שישראל סובלים ממנו נובעים מהבנה לקויה בלימוד התורה. לכן נפתלי עובר על תולדות לימוד התורה, ובעיקר על לימודי המחשבה שלה בישראל, כדי לעמוד על שורש הבעיות והטעויות בזמנם. במהלך הניתוח הוא מציג גישות שונות לניתוח היהדות ומבקרם.

התורה בעת העתיקה

בהתחלה הייתה התורה שבכתב בלבד, שקיימים בה רק היסודות, בעוד שפרטי קיום המצוות נמסרו בעל פה בלבד. אך בגלל שישראל יצאו לגלות ולצרות אחרות, הועלתה המסורת על כתב (משנה) כדי שלא תשכח. פרשנותה של המשנה נשמרה בעל פה, עד שנכתבה הגמרא. אבל את רוח התורה לא כתבו במפורש על הכתב, אלא רק הצפינו אותה בספרי האגדתות. במשך שנים היו שני בתי מדרש ששמרו על הלימוד (ככל הנראה הכוונה לבתי המדרש בארץ ישראל ובבבל).

ימי הביניים והרמב"ם

עם הזמן, בתי המדרש הקודמים ירדו, בזמן שהלימוד שהועלה בכתב (הלכה) ניצל, הלימוד שלא הועלה בכתב (המחשבה) לא שרד. התוצאה היא שיהודים שרצו לעסוק בפילוסופיה ומחשבה מעמיקה, עשו זאת דרך לימוד הפילוסופיה היוונית והערבית. היות שהיסודות של זרמי המחשבה האלה אינם עולים תמיד בקנה אחד עם המחשבה היהודית, התעוררו אצל הרבה מהיהודים המעמיקים שאלות לגבי ההיגיון או הרלוונטיות של המצוות. במקביל, קמו תנועות שראו במצוות משהו ללא רוח וללא קשר למציאות, ואף ראו ערך בקיום המצוות "מצוות אנשים מלומדה".

נפתלי נוגע בכמה זרמים שהיו באותם ימים. הוא נוגע למשל בקבלה, שהייתה יכולה לתת רוח למחשבה ומוסר, אך במקום זה הפכה לפרקטיקה של קמיעות והגנה מפני שדים. אבל הוא בעיקר עוסק ברמב"ם. נפתלי מציג אותו כאדם חכם שהיה בקי בפילוסופיה היוונית ובהלכה היהודית, וניסה ליישב בין הפילוסופיה לתורה. אבל במקום לתת לתורה יסודות חשיבה מתוך עיון בה עצמה, הוא הקים לה יסודות חשיבה חדשים שמבוססים על פילוסופיה חיצונית. כך הרבה מן המצוות (במיוחד העדויות והעבודות) לא הפכו למעשים בעלי ערך משל עצמם אלא למעשים סמליים שהיו נזקקים לזמנם בלבד כדי לעקור תפיסות מוטעות. נפתלי מביע כלפיו יחס אמביוולנטי, מצד אחד הרמב"ם הציל את שמירת התורה בישראל על ידי זה שהקים לה יסודות חשיבה חדשים. מנגד הרמב"ם גם זרע את זרע הפורענות לעתיד, כשבעת המודרנית צורת החשיבה שלו תשמש סיבה לזילזול במצוות.

העת המודרנית ומנדלסון

גם בעת המודרנית החלה ההשקפה שהיהדות היא אוסף של מעשים חסרי רוח, הרבה אנשים חשבו שאי אפשר להיות משכיל ויהודי בו זמנית. ואז קם משה מנדלסון ונתן הגות שמראה שאפשר להיות יהודי מקיים מצוות, וגם משכיל. אבל כמו הרמב"ם, ההגות שלו מבוססת על מטרות שמבוססות על ערכים זרים ולא ערכי התורה. המצוות הפכו להיות רק אמצעים לזמנם, שנועדו לעלייה להישגים של חשיבה. התוצאה היא שמצוות רבות כבר לא מקרבות למטרה זאת, ואף נראה שחלקן חוסמות את האדם לכך (כמו איסור כתיבה בשבת). לכן הרבה יהודים לא רואים את היהדות כרלוונטית כלפיהם, כשהם מתבססים על ההגות של גדולי חכמי היהודים.

כנגד 'המפלגה' החותרת לחדשנות ורפורמה, מעמיד המחבר ביקורת גם על ה'מפלגה' ההפוכה, אשר "תקים ותקבל עליה כירושת נחלה את היהדות הבלתי מובנה להם בתור "מצות אנשים מלומדה' ומבלי כל רוח בקרבה, יישאוה בידיהם כגולמים קדושים, מיראתם פן יעירו ויעוררו את הרוח". על 'שני הקצוות' ההפוכים הללו קובע המחבר כי הם קרובים זה לזה "באלפי תכונות, ואשר מזה נווכח לדעת ביותר כי המשגה עם שניהם".

הפתרון

התיקון לבעיה הזו חייב לבוא על ידי הקמת הגות יהודית המבוססת על עצמה, ולא על ערכים זרים. נפתלי קורא להקים בתי ספר שבהם ילמדו תנ"ך לא כלימוד אקדמי אלא להבנת רוח היהדות, ואז להבין מזה איך הלכות הגמרא נועדו ליישם רעיונות אלה. את התלמוד הוא מציע ללמוד כיישום רוח המקרא, ללא מורא מהפער בין לימוד כזה לזה של "גדולי המפלפלים, אשר לא באמת ולא בחיים יסודם". בבתי ספר אלה ילמדו לא לשים את התאוות בתור מטרה מרכזית, אלא את החיי המעשה היהודיים. כמו כן הוא מציין את ההתפלגות של היהודים להרבה כתות ודעות, וקורא לא להילחם בכך, אלא להניח לריבוי הדעות הללו כדי למנוע מצב של ניוון עתידי העלול לבוא מתוך בחירה בזרם מחשבתי מוטעה יחיד.

איגרת יט (סיום)

נפתלי מביע תקווה שכשבנימין יתחתן הוא יחנך את ילדיו על ברכי ערכי היהדות בצורה שנפתלי מציג באיגרות.

נפתלי מציין שהוא היה שמח לתת לרעיונות ביהדות להתפתח במשך השנים ולתת לזמן לקבוע מה נכון בצורה "אבולוציונית", אך בגלל החדירה של רעיונות לא יהודיים ליהדות הוא חייב להעמיד את החינוך בשיטה שעליה הוא מדבר, גם אם הוא יהיה היחיד שמחזיק בה.

עוד נפתלי מבטיח כי יכתוב בעתיד שני ספרים: אחד שבו יתאר את תולדות ה', העולם, האדם, והיהודי; ושני, שבו הוא יעסוק במצוות, בעוד הוא מבטיח שאת הספר על המצוות הוא יוציא לאור בקרוב (ככל הנראה הכוונה לספר "חורב").

תגובות

הספר זכה לתפוצה רחבה ולאהדה עוד בזמנו. הוא הפך לאחד מספרי היסוד של האורתודוקסיה המודרנית. צבי גרץ, שלימים פנה לקונסרבטיביזם, התרשם מאוד מהספר בהיותו צעיר, והלך לרש"ר הירש כדי להיות תלמידו במשך שלוש שנים בהשפעתו. כשיצא התרגום הראשון לספר, החפץ חיים שיגר למתרגם מכתב שבו הוא כתב שהוא נהנה מהספר, ושיוכל להועיל לישראל מאוד^[5].

תרגומים

הספר תורגם לשפות רבות וביניהן אנגלית; עברית; הולנדית; יידיש. התרגום הראשון לעברית נכתב על ידי משה זלמן בן שמואל הלל אהרונזון ויצא לאור בשנת 1890 על ידי הוצאת וילנא. התרגום השני נכתב על ידי ד"ר חיים ויסמן ויצאה על ידי ההוצאה לאור החרדית "נצח" בשנת 1946. בהוצאה זו צינזרו כמה קטעים מהמכתב ה-18, בעיקר את הביקורת על הרמב"ם ועל הקבלה. בשנת ה'תש"ט, הוציאה הוצאת מוסד הרב קוק תרגום חדש לספר, שנכתב על ידי יצחק היינמן^[6]. הספר הודפס גם כחלק מסדרת הספרים עם הספר, בכרך "אמונה בזמן משבר", בתרגומו של אהרונזון^[7].

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: איגרות צפון
טקסט בוויקיטקסט: איגרות צפון

• איגרות צפון, דפוס וילנא תר"נ 1890 מתוך אתר דעת.
• איגרות צפון - מבוא להגותו של הרשר הירש מאת ינאי לוין, מתוך מאורות אמנה ו, אתר אסיף.

הערות שוליים

1. משה זלמן אהרנזון, אגרות צפון, על דבר הספר, באתר היברובוקס
2. תולדות, מתוך ההקדמה לאגרות צפון, דפוס וילנא 1890, בתרגום של שמואל אהרונזון עמ' 21-22
3. אגרות צפון, דפוס 1917, באתר היברובוקס
4. אגרות צפון, באתר היברובוקס
5. מי לה' אלי, חוה קרוסקל, תש"ע, הוצאת פלדהיים, עמ' 55.
6. הירש, שמשון רפאל ערך מתוך "האנציקלופדיה היהודית", דעת
7. רשומת הכרך בקטלוג הספרייה הלאומית: http://merhav.nli.org.il/primo-explore/search?query=any,exact,002662086&vid=NLI&lang=iw_IL