הביטוי "שגרת חירום" הנפוץ בעברית, הוא אוקסימורון, כיוון שהוא מורכב מהמילים "שגרה" ו"חירום" הסותרות זו את זו
אוֹקְסִימוֹרוֹן (גם: ניב ניגודים, תרתי דסתרי, דבר והיפוכו) הוא מטבע לשון המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להיגיון – פרדוקס – וזאת על מנת להגביר את הרושם וההפתעה. המונח מקורו ביוונית, ופירושו: "חד" (oxy) ו"קהה" (moros). כיום, אנשים רבים משתמשים במונח אוקסימורון כדי לתאר ניגוד כלשהו, אפילו בלתי מודע או מובלע, אך המונח המקורי מיועד לתיאור ניגוד מכוון וברור כאמצעי רטורי ובכוונה תחילה.
סוגי אוקסימורונים
חלוקה נפוצה של האוקסימורונים היא על פי דיוק. בצורה זאת מחלקים את האוקסימורונים לשלוש קבוצות:
אוקסימורון מדויק
אוקסימורון מדויק הוא צירוף מילים הסותר את עצמו לחלוטין, כלומר שני הפכים באותו היגד. אוקסימורון כזה נקרא לעיתים גם אוקסימורון הפכי, או אוקסימורון מוחלט. למשל:
גאון טיפש
חיי המת
נר של חושך 'בוצינא דקרדוניתא' (זהר בראשית חלק א דף טו א)
כוחם של האוקסימורונים הללו מצוי בצירוף של שני דברים שאינם יכולים כביכול להתקיים יחד, ומתוך כך מובילים לממד נוסף של הבנת המתרחש. הגאון יכול להיות חכם בתחום מסוים, אך טיפש בתחום אחר. החושך מסמל במקרים רבים מצב נפשי של חוסר תקווה, הביטוי מצביע שגם במצב זה יש אור, המסמן את הדרך לצאת מהמצב. שתיקה שמאחורה יש חילוקי דעות, תובענות ודיבור שכמו "זועקים" להיאמר מכונה "שתיקה רועמת".
אוקסימורון חלקי
אוקסימורון חלקי הוא היגד בו יש שני חלקים הסותרים זה את זה, אך לא משום שהם הפכים, כמו צירוף המציין שני פרטים שלא יכולים להתקיים באותו זמן. למשל:
אוקסימורון כזה יוצר משמעות שונה מעט להיגד, או יוצר תיאור מיסטי, לא ריאליסטי. למרות זאת הוא ניתן להבנה ברמה מסוימת, בניגוד לאוקסימורון המדויק. אוקסימורון מסוג זה יחסית נפוץ, כיוון שהוא יוצר תמונה בעלת משמעות, ייחודית ומורכבת.
אוקסימורון סמלי
אוקסימורון סמלי הוא אוקסימורון שנוצר בין שדות סמנטיים מסוימים של שני ההיגדים או בין הערכים שההיגדים מסמלים. למשל:
תמונת דרור בכלוב – ציפור הדרור מסמלת את החופש, ואילו הכלוב מסמל את ההפך.
אוקסימורונים מסוג זה הם הנפוצים ביותר בספרות כיוון שהם אפשריים מבחינה טכנית, אך יוצרים תחושה אוקסימורונית. האוקסימורון הסמלי מנצל את המשמעויות הסמנטיות, ביחד עם הכלים המילוליים, כדי ליצור תמטיקה אוקסימורונית.
אוקסימורון סמלי לא מוכרח להיות בין סמלים: הוא יכול להיות בין משמעויות לוואי של ביטויים, או כל קישור סמנטי, תרבותי, הרגלי וכדומה. למשל:
"חושך בצהרי היום" – הדבר אפשרי, אך צהריים מתקשרים לאור חזק, והחושך נוגד את האסוציאציה הזו.
אוקסימורון בשירה ובסיפורת
האוקסימורון הוא אמצעי חשוב מאוד בשירה. בשל אופיו הייחודי הוא נחשב לעוצמתי ואלגנטי. שתי מטרות חשובות לאוקסימורון בשירה:
מיסטיקה – בתור מרכיב היוצר מתח מיסטי ומערפל את השיר, מוסיף לו רבדים סמויים ועומק.
הקצנה – פעמים רבות האוקסימרון יבוא בשורה הכי עוצמתית של השיר וייתן לה עוד כוח.
בשירה העברית נפוצים אוקסימורונים בדור השני של המשוררים העבריים (כלומר, תקופת העלייה השלישית ועד דור הפלמ"ח. בין המשוררים בתקופה זו: נתן אלתרמן ולאה גולדברג). אלתרמן, למשל, משתמש רבות באוקסימורונים, ואפשר למצוא דוגמאות לכך ברבים משיריו.
דברים רבים מאוד אהבנו יחד / אך לא זרח באשנבך האור / עת בדידותי נגעה בבדידותך
הדוברת מתארת את חוסר המגע שלה עם אהובה, באמצעות אוקסימורון: בדידות לא מסוגלת לגעת בבדידות, שהרי לו היו נוגעות, לא היו קיימות. לפיכך, האירוניה היא בתיאור אוקסימורוני של המגע המתואר לכל אורך השיר – מגע שקיים אך לא קיים.
דוגמה נוספת לאוקסימורון היא בסיום הבית האחרון ביצירה "משירי הבן האובד" של לאה גולדברג:
לעולם לא יסלח אביך / לא סליחות הוא אגר בלב / קומה בני, וקבל מאביך / את ברכת חרונו האוהב
כאן מתקיים האוקסימורון בנוגע ליחס האב כלפי הבן. לכאורה אינו מקבלו ואין בליבו סליחות, אולם החרון שבו, הכעס, הוא חרון אוהב. גם כאן, הניגוד הוא המשך לתיאור האוקסימורוני המתקיים לאורך היצירה כולה, בה הבן האובד חוזר הביתה, אך אינו חוזר בתשובה.
גם בפרוזה נעזרים מדי פעם בטכניקת האוקסימורון, הן כדי להקצין ולחדד, והן כדי להביא את הפן ההומוריסטי-סאטירי. הדוגמה הידועה ביותר לאוקסימורון בסיפורת היא "אשרי, יתום אני!" – הכרזתו הכאילו צינית של המספר, מוטל בן פייסי החזן – פרי יצירתו של שלום עליכם (בתרגומו של י.ד. ברקוביץ). לאחר מות אביו החלו כולם לרחם עליו ולפטור אותו מהמטלות שונות. זהו תיאור של אירוע טרגי מנקודת מבט ילדותית תמימה, שמחדד את הכאב ומביא מצד שני גם את הפן ההומוריסטי-ציני.
אוקסימורון בפזמונאות
האוקסימורון הוא גם כלי נפוץ למדי בפזמונאות. דוגמה בולטת היא שירתו של בוב דילן המלאה באוקסימורונים. פזמונאים מנצלים את הכח המיסטי של האוקסימורונים ליצירת תחושה בפזמון: כיוון שהפזמון הוא שיר שנשמע ולא נקרא, האפקט של האוקסימורון מתחזק. לדוגמה:
סוג אוקסימורון נוסף הוא כאשר אופן הכתיבה של מילה בתנ"ך מאפשר לנקד אותה במספר אופנים הנושאים משמעויות שונות ואף הפוכות, אף שמבחינה מעשית מקובל לקרוא את המילה על פי ניקוד מסוים. חז"ל עמדו על כך שאופן הכתיבה של מילה בתנ"ך מאפשר להבינה באופנים מנוגדים, ודרשו זאת כשני מצבים שונים, לדוגמה:
"עזר כנגדו" (שיטה נוספת) – "כתיב כנֶגדו (בסגול) וקרינן כנִגדו (בחיריק), זכה כנגדו לא זכה מנגדתו"[2]. הנצי"ב פרש "כנֶגדו" – "שהניגוד יהא לעזר"[5], אולם "נִגדו" – במשמעות הארמית – הלקייתו[6].
"זר" – "כתיב זר (בקמץ) וקרינן זיר (בצירה), זכה – נעשית לו זיר, לא זכה – זרה הימנו"[7].
גם בדורות מאוחרים השתמשו חכמי ישראל באוקסימורונים, לדוגמה: "אין שלם מלב שבור", מאימרות הרבי מקוצק.
ראו גם
מטאפורה – אמצעי לשוני שנעשה בו שימוש על מנת להאיר מושג אחד בתכונותיו של מושג אחר.
