PROFILBARU.COM

אוסטשיקי דולנה
**Ustrzyki Dolne**
	סמל אוסטשיקי דולנה סמל אוסטשיקי דולנה
מדינה	פולין
פרובינציה	פודקרפצקיה
מחוז	ביישצ'די
תאריך ייסוד	1509
שטח	16.79 קמ"ר
גובה	480 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	8,717 (31 במרץ 2021)
קואורדינטות	49°26′00″N 22°36′00″E / 49.433333333333°N 22.6°E
אזור זמן	UTC +2
	www.ustrzyki-dolne.pl
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פולין רגילה) ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז; קלינינגרד; ג; ר; מ; נ; י; ה; הים הבלטי אוסטשיקי דולנה

אוסטשיקי דולנה (בפולנית: Ustrzyki Dolne; ביידיש: איסטריק דולנה) היא עיירה במחוז פודקרפצקיה שבפולין, בה שכנה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

תולדות היישוב

היישוב נוסד במאה ה-15, ובשנת 1727 קיבל זכויות עירוניות. בשנת 1772 נעשה לחלק מממלכת הבסבורג. העיירה המודרנית התפתחה בשלהי המאה ה-19, עם חיבור היישוב למסילת הרכבת המוליכה מלבוב לבודפשט ומקרקוב לסטניסלבוב, וכן הוקם בה בית זיקוק, לאחר מציאת נפט בסביבתה. בשבועות הראשונים למלחמת העולם הראשונה נכבשה העיירה בידי הרוסים, ובמאי 1915 נכבשה על ידי צבא אוסטרו-הונגריה. בחורף 1919-1918 ניטשו בסביבות העיירה קרבות כבדים בין יחידות צבא הרפובליקה האוקראינית המערבית ובין הצבא הפולני. בזמן המלחמה נגרם הרס ניכר לעיירה, ובתים רבים הועלו באש.

יהודי אוסטשיקי דולנה

היהודים היו מראשוני המייסדים-המתיישבים בעיירה המודרנית, ועד מלחמת העולם הראשונה היוו כ-60% מתושביה. בראשית המאה ה-19 הרב שמואל זיינוול בראוור, חסיד של החוזה מלובלין, היה לרב הראשון של העיירה, ואחריו באו בנו ונכדו. מסוף המאה ה-19 שימשו היהודים כפועלים שכירים במנסרה ובבית הזיקוק שבעיירה, וכן עסקו ברוכלות ובמלאכה. בתחילת המאה ה-20 נבחר לכהן כרב העיירה הרב יוסף בר יצחק-משולם-זלמן ריינמאן. רוב יהודי העיירה היו חסידים.

בזמן הכיבוש הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו מהעיירה רוב יהודיה, ואלו שבו אליה רק עם שחרורה. בשנים 1919-1918 נפגעו יהודי העיירה מהתעמרות חיילי הצבא הכחול, ובשנים שלאחר מכן, עזבו יהודים רבים את העיירה, ובהם כ-150 לארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם כיהנו כרבני העיר הרב אברהם ריינמאן והרב שלום לייטר (שניהם נספו בשואה). בעיירה נתקיימו שני בתי כנסת, בתי מדרש, וישב בה האדמו"ר יוסף מושקוביץ, מצאצאי הרב מאיר מפרמישלאן. בראש מועצת העיירה עמד משה פרנקל.

חוג ציוני ראשון הוקם בעיירה בשנת 1902, ובשנת 1908 הוקם בה סניף פועלי ציון. לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה הפעילות הציונית בעיירה, והוקמה בה סניפים של ארגונים שונים, ושל תנועות נוער, ובהן השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בשנת 1922 הוקם בעיירה בית ספר מרשת בית יעקב. בסוף שנות השלושים סבלו יהודי העיירה מגילויי אנטישמיות, ובמספר מקרים הוכו יהודים ונופצו שמשות בתי יהודים.

בין מלחמות העולם נמנו בעיירה 1,768 יהודים, למעלה ממחצית מסך תושביה.

בשואה

משנפתחה מלחמת העולם השנייה, פרצה בהלה בקרב יהודי העיירה, ורבים שניסו לברוח ממנה מזרחה נתקלו בדרכים חסומות. בין יום 8 בספטמבר ל-10 בספטמבר 1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, ועד מהרה החלו בלקיחת יהודים לעבודות כפייה שונות. את בתי הכנסת ובתי המדרש בעיירה הסבו הגרמנים לאורוות. בימים שלאחר מכן תפסו שוטרים אוקראינים כ-40 עד 60 יהודים שניסו להימלט ממנה, ולאחר שהוחזקו יומיים בידי הגרמנים, הושלכו מהגשר אל נהר סטרוויונז', והנותרים נרצחו ביער זאמסי שליד הכפר ברהי, ושם נקברו בקבר אחים. שני נערים יהודים ששמעו על המעשה, וניסו ליידע על כך את הקהילה, נתפסו ונרצחו. ימים אחדים ארבו הגרמנים והשוטרים האוקראינים על הגשר המוליך אל העיירה, והיו משליכים לנהר יהודים העוברים בו. כמו כן, פרצו הגרמנים בחברת האוקראינים לבתי היהודים, שדדו אותם והכו את יושביהם. באותה עת נרצח גם יושב ראש הקהילה מנדל פויטישר (פוטשר). במהלך הימים הנוראים של שנת ת"ש תקפו הגרמנים את היהודים בעת תפילה, ריכזו כ-120 יהודים, ואילצו אותם לעבוד בשדה התעופה אוסטיאנובה. במיוחד התעללו הגרמנים והאוקראינים ביהודים מבוגרים, תוך גזיזת זקנים וכפיית עבודות משפילות בחוצות העיירה.

בסוף ספטמבר 1939 נכנסו לעיירה כוחות הצבא האדום. בתקופה זו פורקו המוסדות היהודיים בעיר, והיהודים פונו מדירותיהם הטובות. הפליטים שהגיעו לעיירה ממערב פולין שולחו לפנים רוסיה, וכך גם מספר יהודים מקומיים. לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, ב-24 ביוני 1941, שבו הגרמנים לעיירה, ובה בעת הוקם בה יודנרט, שבראשותו הועמד ד"ר שימל, אשר הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה עבור הגרמנים. יהודי העיירה הועסקו בתנאי רעב בסביבות הכפר יאלוב, ובמהלך העבודות אף נרצחו מספר יהודים בידי אוקראינים. כמו כן, כשבוע או שבועיים לאחר כניסתם לעיירה, ציוו הגרמנים על היהודים לענוד על זרועם סרט עם מגן דוד, כאשר העונש על הפרת ההוראה היה 25 מלקת, ובמספר מקרים אף נרצחו יהודים. בנוסף, נאסר על היהודים ללכת ברחובות הראשיים בעיירה, ונקבעה שעת עוצר. במהלך התקופה נפרצו תכופות בתי היהודים, ורכושם נשדד. על הנוצרים בעיירה נאסר למכור ליהודים מזון. בחורף 1942-1941 צוו היהודים בעיירה למסור את מוצרי הפרווה שברשותם לגרמנים, ולאחר מכן נצטוו למסור גם את תכשיטיהם ודברי הערך שלהם.

באפריל 1942 החל בעיירה ניצול נמרץ של כוח העבודה היהודי, במהלכו נבנו מבנים שונים, וכן גשר שרוצף במצבות שנעקרו מבית העלמין היהודי בעיירה. כמו כן, הועסקו היהודים בפירוק בונקרים וביצורים סובייטיים.

בסמוך לחג השבועות תש"ב נערכה בפקודת המשטרה הגרמנית רשימת יהודים בני 65 ומעלה, ואלו צוו להגיע לבניין היודנרט בבגדי חג. כ-300 איש שהגיעו למקום נכלאו בבית הסוהר, ובלילה הוצאו החוצה. קבוצה אחת נורתה בשוק ליד בית המשפט, וקבוצה שנייה הובאה ליער זאמסי שליד הכפר ברהי, ושם נורו אנשיה. לאחר מכן, נהגו אנשי הגסטאפו לצאת מדי לילה לכפרי הסביבה, ולירות באוכלוסייה היהודית המקומית.

בסוף יולי או בראשית אוגוסט 1942 הובאו לעיירה היהודים שנותרו בכפרים הסמוכים (בהם יהודי צ'ארנה ולוטוביסקה), תוך אלימות קשה. עם הגעת הפליטים עלה מספר היהודים בעיירה לכ-3,000. במהלך תקופה זו, הוחמר עוד יותר יחס הגרמנים ליהודי העיירה, והעונש על כל עבירה היה הוצאה להורג על חוף הנהר.

בראשית ספטמבר 1942 גורשו כל יהודי העיירה למחנה העבודה בזאסלאוויה, לכאורה למטרת עבודה בבית החרושת לנייר שבמקום. משם גורשו יהודי העיירה, יחד עם עוד אלפים מיהודי הנפה, למחנה ההשמדה בלז'ץ, או שנרצחו ביערות הסמוכים לזאסלאוויה. כ-60 עד 70 יהודים שהושארו בעיירה לשם עבודות שונות הוסעו במשאיות בשלהי 1942 ליעד לא ידוע, ממנו לא שבו.

מבין יהודי העיירה שלפני המלחמה נותרו בחיים קומץ ששהו בברית המועצות, וכן מעטים שניצלו במחבוא אצל נוצרים.