קודם למלחמת העצמאות התגוררו בעיר ירושלים בין 160,000 ל-165,000 תושבים, מהם כ-100,000 יהודים וכ-65,000 נוצרים ומוסלמים. האוכלוסייה היהודית התרכזה בעיקר בשכונות המערביות והדרומיות של ירושלים, למעט כ-2,000 יהודים שהתגוררו ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים.
האוכלוסייה הלא יהודית התרכזה בשני גושי שכונות – במזרח העיר ומרכזה (העיר העתיקה והשכונות שייח ג'ראח ואבו תור) ובמערב העיר באזור שכונת קטמון, טלביה, המושבה הגרמנית והמושבה היוונית. במזרח העיר ובעיר העתיקה התגוררו כ-41,000 תושבים לא יהודים, מהם כ-28,000 מוסלמים והיתר נוצרים. באזור שכונת קטמון התגוררו קודם למלחמת העצמאות כ-24,000 תושבים לא יהודים, מהם כ-15,000 נוצרים.
במהלך קרבות מלחמת העצמאות התרחשה נדידת אוכלוסין בין חלקיה של העיר, אשר הביאה למצב בו התרכזה האוכלוסייה היהודית במערבה ובדרומה של העיר, והאוכלוסייה הנוצרית והמוסלמית במזרחה של העיר.
האוכלוסייה לאחר מלחמת העצמאות
הפסקת האש שהוכרזה ב-30 בנובמבר 1948 הביאה לסיום מלחמת העצמאות בזירת ירושלים ולייצוב מצבה של העיר, דבר שאפשר את חזרת החיים בעיר לשגרה מסוימת. חלק מהפליטים יכלו לשוב לבתיהם שהיו סמוכים לאזורי הקרבות. במקביל נדרשה הנהגת העיר למצוא פתרונות דיור לעולים חדשים רבים אשר בעקבות החלטות ממשלת ישראל הופנו להתגורר בעיר על מנת לחזקה. מספר העולים החדשים הרב שהגיע הצריך את שיכונם בשכונות ערביות שניטשו, הסמוכות ביותר לקו הגבול במזרחה של העיר היהודית, ובהן מוסררה, ממילא ואבו תור. בתים אלה נהרסו במהלך הקרבות ונדרש שיפוצם על מנת לאפשר את המגורים בהם. במקביל יושבו עולים חדשים בכפרים ערביים נטושים ששטחיהם סופחו לירושלים המערבית, כמו ליפתא, דיר יאסין, עין כרם ומלחה. אכלוסה של שכונת עין כרם החל בדצמבר 1948, ועד מרץ 1949 שוכנו בשכונה כ-1,200 עולים חדשים. באותה תקופה שוכנו במושבה הגרמנית כ-2,900 עולים חדשים. במהלך מלחמת העצמאות כולה, נדרשה הנהלת העיר היהודית למצוא פתרונות דיור לכ-20,000 פליטים יהודים ועולים חדשים.
בעקבות החלטת ממשלת ישראל על העברת משרדי הממשלה לעיר, נדרשו פתרונות דיור עבור מאות משפחות פקידי ממשלה שנדרשו לעבור מתל אביב לירושלים. לצורך העניין הוקצו מאות מבנים נטושים בקטמון אשר שימשו עד אותה עת כבסיסי צבא, ולכן נדרש שיפוץ נרחב להתאמתם למגורי הפקידים. דירות אלה לא הספיקו ודירות נוספות אשר יועדו במקורן לעולים חדשים בשכונת אבו תור, הוקצו אף הן לפקידים. בשל קרבת שכונת אבו תור לגבול, התמקמו הפקידים הבכירים יותר בשכונת קטמון, והזוטרים נאלצו להסתפק בשכונות באבו תור. לחץ ציבורי על הממשלה הביא לשיכונם של חיילים משוחררים רבים בדירות שיועדו לפקידים, ובראשית 1950 אזל מלאי הדירות הנטושות בעיר, ופקידי הממשלה התגוררו במלונות בעיר.
העולים החדשים הופנו למעברות שהוקמו לצד שכונת תלפיות (באזור מחנה אלנבי הנטוש), וכן על שרידי הכפר דיר יאסין. בין אפריל 1949 עד מרץ 1950 הגיעו לעיר כ-10,000 עולים חדשים.
גידול האוכלוסייה בראשית שנות ה-50
בתום מלחמת העצמאות התגוררו בעיר כ-83,000 יהודים. זמן קצר לאחר מכן, במרץ 1950 הגיע מספר התושבים היהודים בעיר ל-100,000. בשל המחסור הרב בדיור, החליטו אגף התכנון הממשלתי ומשרד האוצר לבנות שיכונים על פני שטח של 1,800 דונמים באזור ח'רבת בית מזמיל. שטח זה היה מחוץ לתחום המוניציפלי של העיר ירושלים, ונחשב כחלק מאדמות הכפר עין כרם. השכונה (כיום שכונת קריית יובל), שנועדה לקלוט כ-15,000 תושבים בכ-3,000 יחידות דיור, נועדה להפוך לחלק מהעיר ירושלים בעקבות הרחבת הגבולות העירוניים המתוכננת. רצף שכונות נוסף תוכנן להיבנות על אדמות כפרים ערביים בדרומה של העיר (שטחי חקלאות של הכפר הנטוש מלחה ושל הכפר החצוי בית צפאפא). שכונות אלו ("הקטמונים"), בדרומה של העיר, נועדו להגן על שכונות מרכז העיר מדרום. בנוסף הוקצו קרקעות בתחומי העיר, כגון אזור "חוות הווזיר" (כיום שכונת גבעת מרדכי בדרומה של גבעת רם) וקרקעות ריקות ברחביה, אשר יועדו לבניית בתים לתושבים אמידים.
בדצמבר 1950 הגיעה אוכלוסיית העיר היהודית לכ-121,000 תושבים (גידול של 65% ממספר התושבים קודם למלחמת העצמאות). שינויי האוכלוסין בתקופה זו השפיעו על אופייה הסוציו-אקונומי של העיר. שכונות יוקרה ערביות הפכו לשכונות עבור פליטים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, פליטים, עולים חדשים, וחיילים משוחררים. שכונת קטמון (הישנה), בה התיישבו בעיקר פקידי ממשלה, הפכה לשכונת יוקרה בדומה לרחביה הסמוכה. בדומה התיישבה אוכלוסיית פקידים ממעמד הביניים באזורים הסמוכים לגבעת רם, ולבנייני הממשלה במרכזה של העיר.
אוכלוסיית העיר גדלה במהירות, בשל העברה יזומה של הן עולים והן פקידי ממשלה לעיר, ובסוף שנת 1954 כבר הגיע מספר תושביה של העיר המערבית ל-144,000 תושבים. גידול זה היה קטן לעומת גידול האוכלוסייה באזורים רבים אחרים בארץ, ונבע בעיקר מפעולות יזומות לגידול האוכלוסייה.
הפסקת הפעולות היזומות הביאה החל מאמצע שנות ה-50 להאטה יחסית בגידול באוכלוסיית העיר המערבית, וזו הגיעה בשנת 1959 ל-160,000 תושבים.
במהלך שנות ה-60 חל גידול משמעותי באוכלוסיית העיר המערבית, וזו גדלה מכ-160,000 תושבים בשנת 1959 לכ-200,000 תושבים בשנת 1967.
מגמות גידול האוכלוסייה
למעט הגידול הגדול יחסית של האוכלוסייה בירושלים זמן קצר לאחר ההכרזה על היותה הבירה, והעברת משרדי השלטון אליה, קטן אחוז גידול האוכלוסייה במהלך השנים אלה לעומת שאר חלקי המדינה:[1]
שנה
אוכלוסיית מדינת ישראל
גידול אוכלוסיית מדינת ישראל
אוכלוסיית ירושלים
גידול אוכלוסיית ירושלים
1949
1,173,900
15%
103,000
18.1%
1950
1,370,100
14.1%
121,000
14.1%
1951
1,577,800
13.1%
137,000
12.6%
1952
1,629,500
3.1%
139,000
1%
1953
1,669,400
2.1%
143,000
3.1%
1954
1,717,880
2.7%
144,000
0.3%
1955
1,789,100
4.1%
146,000
1.4%
1956
1,872,400
4.7%
149,440
2.4%
1957
1,976,000
5.5%
152,000
2.0%
1958
2,031,700
2.8%
156,000
2.3%
1959
2,088,700
2.1%
160,000
2.5%
1960
2,150,400
2.7%
164,000
2.4%
1961
2,152,000
0.07%
165,000
1.6%
1962
2,331,800
7.7%
173,000
4.6%
1963
2,430,100
4.0%
178,550
2.0%
1964
2,525,600
3.7%
184,900
3.5%
1965
2,599,000
2.8%
189,000
2.4%
בעוד שהממוצע הכולל של גידול האוכלוסייה במדינת ישראל בשנים אלה עמד על 5.2% לשנה, הממוצע הכולל של גידול האוכלוסייה בירושלים עמד על 4.5% לשנה. רק בשנת 1949–1951 גדל אוכלוסיית ירושלים בשיעור העולה על הממוצע הארצי וזאת בשל יישוב יזום של עולים חדשים בעיר והעברת משרדי הממשלה ופקידי הממשלה מתל אביב לירושלים. בין השנים 1956–1967 עמד שיעור הגידול של אוכלוסיית העיר על כ-2.5% לשנה (מחצית מהממוצע הארצי) – גידול שנבע בעיקרו מריבוי טבעי (בעיקר באוכלוסייה החרדית), ולא מהגירה אל העיר.
גידולה של אוכלוסיית העיר חיפה בתקופה זו היה גבוה במקצת לגידול האוכלוסייה בירושלים (2.6% בשנה), לעומת זאת גידול האוכלוסייה בעיר תל אביב בתקופה זו היה נמוך יותר (1.3% בשנה בלבד) – דבר הנובע בעיקר מפרוור אזור תל אביב.
מאפייני אוכלוסיית ירושלים המערבית בשנים 1948–1967
אוכלוסייה לפי ארץ לידה
במפקד התושבים שנערך ב-8 בנובמבר1948, לאחר תום מלחמת העצמאות, התברר כי 62.9% מתושבי ירושלים נולדו מחוץ לארץ ישראל, כאשר 33.8% מהם הגיעו אל העיר מאסיה או אפריקה. אחוז ילידי אסיה או אפריקה בעיר ירושלים עמד על פי שנים מהמוצע הארצי באותה עת. בין השנים 1948–1958 גדל מספרם של יוצאי אפריקה ואסיה בעיר ושיעורים עלה מ-34% ל-45%. בשנת 1958 הגיע מספרם של ילידי אפריקה ואסיה בעיר לכ-80,000 תושבים מתוך אוכלוסייה של 154,100 תושבים (51.1% מהתושבים).
אוכלוסייה לפי גיל ומין
קודם לקום מדינת ישראל, האוכלוסייה היהודית של הארץ הייתה צעירה ברובה, בשל מאפייני העלייה החלוצית. לאחר קום המדינה, ועם תחילת העליות ההמוניות, הפך מבנה האוכלוסייה לאחיד יותר, עם עלייתה של אוכלוסייה בוגרת לארץ. בשונה מייתר חלקי המדינה, אוכלוסיית ירושלים הייתה בוגרת יותר מאשר יתר חלקי מדינת ישראל, ורק בשנת 1961 התנרמל מבנה האוכלוסייה למול יתר חלקי המדינה בהיבט של חלוקת הגילאים:[2]
גיל
% זכרים (1948)
% נשים (1948)
% זכרים (1961)
% נשים (1961)
0–4
12.0
11.6
11.95
11.35
5–9
10.8
10
11.85
11.61
10–14
12.8
11.1
11.16
10.46
15–19
8.7
9.3
9.15
8.77
20–24
7
8.2
9.01
8.59
25–29
7
5.4
7.78
7.84
30–34
4.4
6.3
6.53
6.45
35 - 44
12
13.7
9.9
10.13
45 - 54
11
10
9.34
10.67
55 - 64
13
12.8
7.7
7.89
65 - 74
3.92
4.19
75 +
1.71
2.05
תעסוקה בירושלים
בשל מיקום משרדי הממשלה בעיר- וכן מיקום האוניברסיטה העברית ובתי החולים, אחוז העוסקים בשירות הממשלה והשירותים הציבוריים היה גבוה באופן ניכר מהאחוז המקביל ביתר חלקי המדינה,. בשנת 1958 הועסקו בירושלים 42.1% מהתושבים בשירות הציבור, לעומת 21.2% מייתר חלקי הארץ. בשנת 1961 עלה מספר המועסקים בשירותים הציבוריים ל-52.6% לעומת 30% בייתר חלקי הארץ:[3]
