אוון רוברטס

אוון רוברטס
Owen Roberts

אוון רוברטס
לידה	2 במאי 1875 פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	17 במאי 1955 (בגיל 80) ווסט וינסנט, פנסילבניה, ארצות הברית
שם מלא	אוון ג'וזפוס רוברטס
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות האפיסקופלי סנט אנדרוס, מחוז צ'סטר, פנסילבניה, ארצות הברית
השכלה	בית הספר למשפט אוניברסיטת פנסילבניה
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
שופט בבית העליון של ארצות הברית 20 במאי 1930 – 31 ביולי 1945 (15 שנים) תחת נשיאי בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז הרלן סטון נשיא ממנה הרברט הובר → אדוארד סנפורד הרולד בארטון ←

אוון ג'וזפוס רוברטס (באנגלית: Owen Josephus Roberts;‏ 2 במאי 1875 – 17 במאי 1955) היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1930–1945. הוא גם עמד בראש שתי ועדות שנקראו על שמו, הראשונה עסקה בחקירת המתקפה על פרל הארבור, והשנייה התמקדה במאמצים לשימור נכסים תרבותיים בארצות שנכבשו על ידי מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה.

רוברטס נולד בפילדלפיה, למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה וניהל קריירה משפטית. לאחר ששימש כתובע מחוזי בפילדלפיה, הוא מונה על ידי הנשיא קלווין קולידג' לחקור את שערוריית טיפוט דום. בעקבות מותו של שופט בית המשפט העליון אדוארד סנפורד במרץ 1930, הציג הנשיא הרברט הובר את מועמדותו של ג'ון ג' פארקר כמחליפו. הסנאט של ארצות הברית לא אישר את המינוי, ועד מהרה הציג הובר את מועמדותו של רוברטס כאפשרות השנייה לאיוש המושב הפנוי בבית המשפט. מועמדותו של רוברטס אושרה בקלות והוא החל לכהן בתפקיד במאי 1930.

כחבר בסגל שופטי בית המשפט העליון בתקופת נשיאותו של צ'ארלס אוונס יוז, היה רוברטס לעיתים קרובות לשון המאזניים בין קבוצת השופטים השמרנים, שכונו "ארבעת הפרשים", לבין שלושת השופטים הליברלים, שכונו "שלושת המוסקטרים". יחד עם נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז, קבעו הצבעותיו של רוברטס לעיתים קרובות אם חוקי הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט יקבלו את אישור בית המשפט לתאימותם לחוקת ארצות הברית. החלטתו לאשר את תאימותו לחוקה של חוק המדינה לשכר מינימום בפסק הדין "מלון החוף המערבי נגד פאריש" (West Coast Hotel Co. v. Parrish) כונתה "שינוי [הדעה] בעיתו ששימר את התשעה" (The switch in time that saved nine). מונח זה מתייחס לתפקידה האפשרי של ההחלטה בהכרעה נגד חוק הרפורמה בהליכים המשפטיים של 1937 (Judicial Procedures Reform Bill of 1937), שבעקבותיה היה אמור מספר שופטי בית המשפט העליון לגדול וכך היה מתאפשר לנשיא רוזוולט למנות שופטים שיגלו יותר אהדה למדיניותו. מניעיו של רוברטס לפסיקה על תאימותה לחוקה של מדיניות הניו דיל ותפקידו בהפלת חוק הרפורמה עדיין שנויים במחלוקת.

אף על פי שחוק הרפורמה נפל, תקופות נשיאותו הארוכה של רוזוולט אפשרה לו למנות את רוב השופטים שכיהנו אז בבית המשפט העליון. עם סיום כהונתו של רוברטס על כס השיפוט, הוא היה היחיד מכל השופטים שלא מונה על ידי רוזוולט. הוא היה השופט היחיד שהתנגד לצו של רוזוולט לכליאת היפנים בארצות הברית בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, והיה גם השופט היחיד שכתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "סמית' נגד אולרייט" (Smith v. Allwright), שאישר את תאימותן לחוקה של הבחירות המקדימות הלבנות. יחסיו עם עמיתיו בבית המשפט בנשיאותו של הרלן סטון הפכו בהדרגה למתוחים, וב-1945 הוא פרש מכהונתו. בשנים 1948–1951 שימש רוברטס כדקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה בו הוא למד. ב-1955 הוא הלך לעולמו.

קורות חייו

אוון רוברטס נולד בפילדלפיה. הוא למד בבית הספר התיכון אקדמיית ג'רמנטאון ובגיל 16 התקבל לאוניברסיטת פנסילבניה, שם הוא למד יוונית עתיקה והיה חבר באחוות פי בטא קפא.^[1] הוא היה עורך עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה The Daily Pennsylvanian. ב-1895 סיים רוברטס את חובותיו לתואר הראשון והמשיך את לימודיו בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה, שם הוא סיים ב-1898 את לימודיו בהצטיינות כראשון בכיתתו.^[2] ב-1 במרץ 1912 ייסדו רוברט ועמיתיו עורכי הדין בני עירו ויליאם ו. מונטגומרי הבן וצ'ארלס ל. מקיהן, את משרד עורכי הדין "רוברטס, מונטגומרי ומקיהן" שקדם למשרד עורכי הדין "מונטגומרי, מקראקן, ווקר ורודס".^[3]

רוברטס משך תשומת לב לראשונה כעוזר התובע המחוזי של פילדלפיה. הוא מונה על ידי הנשיא קלווין קולידג' לחקור את שערוריית מאגרי הנפט שנודעה בשם שערוריית טיפוט דום. חקירתו הובילה להעמדתו לדין ולהרשעתו של אלברט פול, לשעבר מזכיר הפנים של ארצות הברית, בעוון לקיחת שוחד.

שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית

רוברטס מונה לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית על ידי הנשיא הרברט הובר, לאחר שמינויו של ג'ון ג' פארקר לא אושר בסנאט. הוא מונה במקומו של השופט אדוארד סנפורד שנפטר, ומינויו אושר על ידי הסנאט. הוא הושבע לתפקיד ב-2 ביוני 1930.

בעת כהונתו על כס השיפוט, היה רוברטס, יחד עם נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז, לשון המאזניים בין השופטים לואי ברנדייס, בנג'מין קרדוזו, הרלן סטון, שכונו שלושת המוסקטרים, ונתנו פירוש רחב יותר לסעיף המסחר בחוקה כדי לאפשר לקונגרס להעביר חקיקה במסגרת מדיניות הניו דיל שתאפשר לממשל הפדרלי להיות פעיל יותר בכלכלה הלאומית, ובין קבוצת השופטים שכונתה ארבעת הפרשים, שעליהם נמנו ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, פירס באטלר, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר, שהעדיפו לתת פירוש צר יותר לסעיף המסחר והאמינו שסעיף ההליך הראוי בתיקון ה-14 לחוקה מגן בתוקף על זכות הקניין. בפסק הדין מ-1936 "ארצות הברית נגד באטלר" (United States v. Butler) צידד רוברטס עם ארבעת הפרשים וכתב פסק דין שפסל את חוק ההסדר החקלאי (Agricultural Adjustment Act) כחוק שהיה מעבר לסמכויות המיסוי והתקצוב של הקונגרס.

"שינוי [הדעה] בעיתו ששימר את התשעה"

בסוף 1936 שינה רוברטס את עמדתו בנוגע לתאימותה לחוקה של מדיניות הניו דיל, ובית המשפט העליון פסק בפסק הדין "מלון החוף המערבי נגד פאריש" (West Coast Hotel Co. v. Parrish) ואישר את תאימותם לחוקה של חוקי שכר המינימום. לאחר מכן המשיך בית המשפט העליון לאשר את כל תוכניות הניו דיל. בשל העובדה שתוכניתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט למנות כמה שופטים חדשים כחלק מחוק הרפורמה במשפט של 1937, שכשל, תאמה להחלטה בפסק דין פאריש, כינו רבים את הצבעתו של רוברטס בתיק זה "שינוי [הדעה] בעיתו ששימר את התשעה" (The switch in time that saved nine), אף על פי שהצבעתו של רוברטס בתיק אירעה כמה חודשים לפני פרסום הצעת הרפורמה. בעוד שלעיתים קרובות מואשם רוברטס בחוסר עקביות בעמדותיו המשפטיות כלפי הניו דיל, מציינים חוקרי משפט שהוא טען קודם לכן לטובת פירוש רחב של סמכויות הממשלה בפסק הדין מ-1934 "נבייה נגד ניו יורק" (Nebbia v. New York), וכך הצבעתו בפסק דין פאריש לא הייתה היפוך מוחלט של השקפתו. בכל אופן, רוברטס צידד ביוני 1936 בחוות דעתם של "ארבעת הפרשים" בקביעת אי תאימותו לחוקה של חוק שכר המינימום של מדינת ניו יורק.

בכל אופן, נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז טען ברשימותיו האוטוביוגרפיות שלניסיונו של רוזוולט לבצע רפורמה בבית המשפט "לא הייתה השפעה ולו הקטנה ביותר" על פסיקת בית המשפט בתיק פאריש.^[4] בפרוטוקולים מופיע גם שרוברטס רמז על רצונו לאשר את חוקתיות חוק שכר המינימום של מדינת וושינגטון חודשים טרם הכרזת הנשיא על הצעת הרפורמה בדצמבר 1936. ב-19 בדצמבר, יומיים לאחר סיום הטיעונים בעל פה בתיק פאריש, הצביע רוברטס בעד חוק שכר המינימום של מדינת וושינגטון, אך הרכב השופטים היה חלוק ארבעה מול ארבעה בשל היעדרותו עקב מחלה של השופט תומך הניו דיל הרלן סטון. יוז טען שהעיכוב הרב בהכרזה על פסק דין פאריש הוביל לספקולציות שגויות שתוכנית הרפורמה של רוזוולט הטילה אימה על בית המשפט לטובת אישור מדיניות הניו דיל. הן רוברטס והן יוז הכירו בכך שבשל התמיכה הציבורית המכרעת כלפי מדיניות הניו דיל כפי שהתבטאה בבחירתו מחדש של רוזוולט בבחירות לנשיאות של 1936, עלה בידו של יוז לשכנע את רוברטס שלא לבסס יותר את הצבעותיו על השקפותיו הפוליטיות האישיות ולצדד יחד עמו בפסקי דין עתידיים בנוגע לניו דיל. בדברים שכתב יוז ב-1936 הוא ציין שבחירתו מחדש של רוזוולט אילצה את בית המשפט לנטוש את "התבצרותו בדעת הקהל" ויכולתו לבסס את הפסיקות על השקפות אישיות או פוליטיות נחלשה מאוד.^[5]

פסקי דין נוספים וועדות רוברטס

רוברטס כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין שהיה ציון דרך, "ברית השחורים החדשה נגד חברת המכולת התברואתית" (New Negro Alliance v. Sanitary Grocery Co.) מ-1938, ששמר על הזכות לחרם צרכנים בהקשר של המאבק של האפרו-אמריקאים נגד הליכי העסקה מפלים. הוא גם כתב את חוות דעת הרוב שאישרה את סעיפי חוק ההסדר החקלאי שנגעו לשיווק טבק בפסק הדין "מלפורד נגד סמית'" (Mulford v. Smith) מ-1939.

רוברטס מונה על ידי הנשיא רוזוולט לעמוד בראש ועדת החקירה למתקפה על פרל הארבור. הדוח שלו שפורסם ב-1942 היה בעל חשיבות רבה מבחינת הכוחות המזוינים של ארצות הברית.^[6] העיתונאי מתנגד המלחמה ג'ון ט. פלין, כתב באותה עת שמינויו של רוברטס למשימה על ידי רוזוולט

היה הלם מוחלט. מה שהציבור התעלם ממנו היה שרוברטס היה אחד מהקולות הרמים ביותר מבין אלו שקראו להכריז מלחמה. הוא פשט את גלימתו, השמיע את חששותיו הקדחתניים, ודרש שאנו נתאחד מיד עם בריטניה הגדולה כאומה אחת. תקרית פרל הארבור נתנה לו את מה שהוא כבר קרא בקול להגשמתו - הצטרפותה של אמריקה למלחמה. בסוגיית המלחמה הוא היה אחד מבעלי בריתו המשמעותיים של הנשיא. כעת הוגשמה שאיפתו.^[7]

ככל הנראה בשל השפעת פעילותו במסגרת ועדת החקירה, כתב רוברטס חוות דעת מיעוט בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית שאישרה את סמכות הממשל לכלוא את היפנים בחוף המערבי.

ועדת רוברטס השנייה הוקמה ב-1943 כדי לגבש מאמצים מוקדמים על בסיס לאומי יחד עם צבא ארצות הברית לסייע להגן על אנדרטאות, פריטי אומנות וארכיונים באזורים שבהם התנהלה המלחמה. הוועדה פעלה עד 1946, כאשר פעילויותיה הועברו למחלקת המדינה.^[8] רוברטס גם היה בעל תפקיד מרכזי בהקמתה של יחידת חקירת ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים של המשרד לשירותים אסטרטגיים.^[9]

בשנותיו האחרונות על כס השיפוט היה רוברטס השופט היחידי בבית המשפט העליון שלא מונה לכהונתו על ידי הנשיא רוזוולט (נשיא בית המשפט הרלן סטון, מונה לשופט על ידי הנשיא קלווין קולידג', אך קודם לתפקיד הנשיא על ידי רוזוולט). רוברטס נעשה מתוסכל מנכונותם של השופטים החדשים ליצור תקדימים ובשל מה שהוא ראה כהשקפתם הליברלית כשופטים. הוא הגיש במרירות חוות דעת מיעוט בפסק הדין מ-1944 "סמית' נגד אולרייט" (Smith v. Allwright), שקבע שהבחירות המקדימות הלבנות נוגדות את החוקה ופסל חוות דעת שנכתבה על ידי רוברטס עצמו תשע שנים קודם לכן בפסק הדין "גרובי נגד טאוסנד" (Grovey v. Townsend). בחוות דעת מיעוט זו הוא טבע את המשפט שמצוטט לעיתים קרובות, שביטול פסיקות והחלטות תכופות "נוטות להפוך את פסקי הדין של בית משפט זה לדומים לכרטיס רכבת מוגבל, שתקף לרכבת זו וליום זה בלבד".^[10]

פרישתו

ב-1945 פרש רוברטס מכס השיפוט. יחסיו עם עמיתיו הפכו למתוחים עד שהשופט הוגו בלאק סירב לחתום על המכתב המסורתי שהיה אמור להימסר לרוברטס כנהוג לרגל פרישתו. שאר השופטים סירבו לחתום על מכתב בנוסח שונה שהיה עשוי להתקבל על דעתו של בלאק, ובסופו של דבר לא נמסר לו שום מכתב.

זמן קצר לאחר פרישתו מבית המשפט, דווח שרוברטס העלה באש את כל מסמכיו המשפטיים. כתוצאה מכך, אין בנמצא שום אוסף משמעותי של תכתובותיו ומסמכיו, כפי שקיים אצל רוב השופטים בני זמננו. רוברטס הכין מזכר קצר, שדן בשינוי לכאורה של השקפתו בתקופה בה הוצעה הרפורמה של רוזוולט בבית המשפט, ושהושאר בידיו של השופט פליקס פרנקפורטר.^[11]

שנותיו האחרונות

באוקטובר 1945, זמן קצר לאחר פרישתו, יזם רוברטס, יחד עם רוברט באס, כינוס בעיר דבלין שבניו המפשייר, שפרסמה את הצהרת דבלין, שהייתה הצעה להפיכת העצרת הכללית של האומות המאוחדות לגוף מחוקק עולמי עם "סמכות מוגבלת אך מוגדרת ומספקת למניעת מלחמה".^[12]

בשנים 1948–1951 שימש רוברטס כדקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה.

אוון רוברטס נפטר ב-17 במאי 1955 בחוותו שבמחוז צ'סטר, פנסילבניה, לאחר ארבעה חודשי מחלה. הוא נטמן בבית הקברות האפיסקופלי סנט אנדרוס המקומי. רוברטס הניח אחריו את רעייתו, אליזבת קולדוול רוג'רס, ואת בתו, אליזבת המילטון. בית הספר התיכון שבו למד, אקדמיית ג'רמנטאון, קראה לאגודת הדיבייטינג שלה על שמו. בית הספר המחוזי שליד פוטסטאון, פנסילבניה, קרוי גם הוא על שמו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוון רוברטס בוויקישיתוף

• אוון רוברטס באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
• אוון רוברטס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוון רוברטס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. Supreme Court Justices Who Are Phi Beta Kappa Members Archived 2011-09-28 at the Wayback Machine, Phi Beta Kappa website
2. "Portrait at the University of Pennsylvania". Archived from the original on 2006-01-10.
3. Montgomery, McCracken, Walker & Rhoads, LLP - HISTORY
4. Bernard Schwartz, A History of the Supreme Court, Oxford University Press, USA, 1993, p. 235.
5. Devins, Neal (1996). "Government Lawyers and the New Deal". William & Mary Law School.
6. Roberts Commission report - Densho Encyclopedia
7. Flynn, John. "The Final Secret of Pearl Harbor" (October 1945)
8. Roberts Commission Records, U.S. National Archives and Records Administration
9. OSS ART LOOTING INVESTIGATION UNIT REPORTS, 1945-46". Archives.gov. US Office of Strategic Services.
10. FBI Law Enforcement Bulletin, vol. 34-35, Federal Bureau of Investigation, U.S. Department of Justice, 1965, p. 7.
11. Roberts, Justice Owen J. (November 9, 1945). "Roberts Memorandum". New Deal Network. Archived from the original on April 4, 2012.
12. Andreas Bummel and Jo Leinen, A World Parliament: Governance and Democracy in the 21st Century, The Federalist Debate, Year XXXI, Number 2, July 2018.