אהבת הגורל (בלטינית: Amor Fati; תורגם גם בתור אהבת הנגזר) הוא מונח שטבע הפילוסוף הגרמניפרידריך ניטשה אשר מורה על הרצון בחיוב החיים, מתוך הכרה מפוכחת בכך שמציאות העולם הזה נעדרת כל נחמה מטאפיזית או אידאולוגיה או אידיאלים חיצוניים (לרבות האלוהים המת), ואף על פי כן לא לרצות לוותר על אף היבט של חייך שלך.
התפתחות המונח
בין מקורות ההשראה לביטוי ניתן לציין את הפילוסופיה של האסכולה הסטואית. האתיקה הסטואית הורתה שלא להיות מוטרדים במחשבות על העבר ולא לשגות בתקוות לעתיד, אלא לקבל את המציאות כפי שהיא. סטואיקנים סברו כי כל הדברים המתרחשים סביבנו הם מעבר לשליטה האנושית, ומאחר שאיננו יכולים לשלוט בהם אזי אין טעם להתרגש מהם כלל אלא להסתגל למציאות.
כדי שחייך לא יטרידוך לעולם, אל נא תהרהר בכל הצרות העתידות לבוא עליך, אלא שאל את עצמך בכל רגע 'האם מאורע זה כה קשה מנשוא עד כי לא אוכל לעמוד בו?' זכור נא כי מה שמכביד עליך איננו ההווה אלא מחשבותיך באשר לעתיד או לעבר.
הקו המנחה את הסטואיקנים הוא שדברים רעים או טובים קורים משום שהכֹל נקבע על-ידי הגורל. לכן יש לפעול כדי לממש את הגורל ולא לנסות לשנות אותו. למרות שאיננו יכולים לשלוט באירועים המתרחשים סביבנו, ניתן לשלוט בהתייחסות שלנו כלפיהם. הפילוסופיה הסטואית מניחה כי השחרור קשור בהתגברות רציונליות על דחפים בלתי תבוניים, וכי קיים "לוגוס" וסדר קוסמי בעולם. בניגוד לעמדה הסטואיקנית המתייחסת באדישות למתחולל סביבם, ונאחזת ברציונליות של היקום, ניטשה דווקא רוצה שכל אחד יעצב את עצמו ויקבע את גורלו בעצמו, מאחר שלא קיים שום עוגן מטפיזי עליו ניתן להישען.
ירמיהו יובל הציע לקשור את מושג אהבת הגורל עם המושג Amor Dei ("אהבת אלוהים שכלית") בהגותו של שפינוזה, אך עומד על ההבדל המהותי בכך שבהגותו של ניטשה לא קיים תבונה אלוהית בטבע.[1]
מקור השראה נוסף עבור ניטשה היה הגות בודהיסטית (בין היתר בתיווך הגותו של שופנהאואר). ניטשה העריך את נכונות הבודהיזם, בשונה מהנצרות, להביא את האדם לשחרור מהסבל הקיומי בתוך העולם הזה, ולא על בסיס גאולה באחרית הימים ובידי המשיח. ניטשה התבטא בספרו אנטיכריסט כי "בהיוולד הבודהיזם מושג האלוהים כבר סולק".[2]
ואולם במקומות שונים ניטשה מגלה גם ביקורת רבה כלפי הבודהיזם ומזהה אותו עם הניהיליזם וה"דקדאנס".
ועוד אני חי, ועוד חושב: חייב אני לחיות, כי עוד חייב אני לחשוב. Sum ergo cogito: Cogito ergo sum. היום מתיר לעצמו כל אדם להביע את משאלתו ואת מחשבתו היקרה לו מכל: ובכן, אגיד גם אנכי, מה ביקשתי היום מעצמי, ומה המחשבה שרחש לבי לראשונה בפרוס השנה החדשה – מה המחשבה איוויתיה להיות לי בסיס וערובה וערבות לכל משך החיים! אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים. Amor fati [אהבת הגורל] זו תהא אהבתי מעתה ואילך! איני רוצה לערוך מלחמה נגד הכיעור. איני רוצה להאשים, אף את המאשימים איני רוצה להאשים. להעלים עין, זו תהא שלילתי היחידה! ובסיכומו ובכללו של דבר: ברצוני להיות ביום מן הימים לאומר־הן בלבד!
נוסחתי בדבר גדולתו של האדם היא אהבת הגורל. לעולם אל נא תחפצו אלא במה שקיים, ואל תתבוננו במה שלפניכם, במה שמאחריכם או במה שבשמיים. אין די בכך לעמוד בפני הבלתי נמנע, ועוד פחות מזה, להעלים עין ממנו. כל אידיאליזם טופח על פניה של המציאות במקום לקבל אותה כפי שהיא – ובכל זאת אהבוה.
המשמעות שנותן ניטשה בספרו לביטוי זה (אהבת הגורל) היא כי על האדם לאשר מחדש, להסכים ולקבל את כל האירועים שקרו לו במהלך חייו ואת אלה שעוד יקרו לו, ולהגדיר באמצעותם את חייו כחייו שלו. להסכים שכל מה שקרה לו חייב היה לקרות על מנת שיוכלו אלו למסגר אפוא את חייו שלו. ובהתאם להנחת העבודה הזו אין זה מספיק להבין ולקבל שכל מה שקורה הוא הכרחי, אלא מוכרח האדם לאהוב את כל מה שקורה לו.
הוא מוסיף כי האדם לא יכול להיות בררן ולבחור רק באותם חלקים שבו ובחייו אותם הוא אוהב, אלא עליו לקבל גם את אותם חלקים בהם הוא לא בחר ושלא הייתה לו באמת יכולת בחירה בהם. יחד עם זאת ניטשה מתנגד לפטאליזם השולל לחלוטין קיום של בחירה חופשית.[דרוש מקור]
הוגים נוספים
אלבר קאמי, שהושפע רבות מהגותו של ניטשה, נתן ביטוי לאהבת הגורל בין היתר במסתו המיתוס של סיזיפוס ובאמירתו המסכמת כי"עלינו לתאר לעצמו את סיזיפוס מאושר".[3]
מחשבתו של אנדרה קונט-ספונוויל, פילוסוף צרפתי בן זמננו, גם היא מסתכמת בקריאה להשלים עם המציאות כפי שהיא – מה שבא על ביטויו בביקורתו על התקווה: "לקוות קצת פחות, לאהוב קצת יותר" זה מה שלדעתו מהווה את המפתח לחוכמה.[דרוש מקור]
