אברהם, בנו של אברהם, נולד בירושלים,[2] לא ידועים פרטים רבים על תולדות חייו מלבד מחוץ לעסקנותו הציבורית. הוא נשא לאשה את וידה רחל, בתו של אפרים נבון, אחות בנימין מרדכי נבון. במפקד מונטיפיורי משנת תקצ"ט (1839) מצוינים בן (הוא משה בכר אברהם, חתנו של יעקב שאול אלישר)[3] ובת מעל גיל 13,[2] הייתה לו לפחות בת אחת נוספת שלא מוזכרת באותו מיפקד וחתניו היו הרב חיים נחום ברוך[4] ושלמה אמזאלג.[5]
פעילותו בכוללות ירושלים
שרידי הכתובת משנת תקצ"ו (1836)
אברהם היה פקיד כוללות ירושלים (לימים, עם התפצלות העדות, נודע המוסד בשם כוללות הספרדים), תפקיד בו, יחד עם מקבילו, יהודה נבון, היה אחראי על כל ענייניה הכספיים של הקהילה, ושימש כנציגתה אל מול השלטונות.[6] תחילת זמן כהונתו אינה ברורה, אולם כבר בשנת תקפ"ו (1826), נשאו הוא ונבון במשרתם.[7]
בחודש אוקטובר של אותה שנה, לאחר שתדלנותו של אברהם, חתם עלי על אישור לשיפוצם הנרחב של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים. על פי הכתובות שהיו קבועות בבתי הכנסת, השיפוץ, שאחראים לו יצחק טאג'יר, יהודה נבון ובכר, הסתיים שכנה ויותר מאוחר לכן, ובכר עצמו היה אחראי לשיפוץ קודם, בשנת 1903.[9][10] על פי המסורת המשפחתית, בכר אף הצליח להביא להרחקתו אל מחוץ לעיר של בית המטבחיים, ששכן שנים רבות סמוך לבתי הכנסת והעיב על המתפללים בריחו.[10]
קבר רחל, לאחר שיפוצו של מונטיפיורי
בשנת תקפ"ז (1827) בעת שקמו ערערים על זכותם של היהודים להתפלל בקבר רחל, השיג אישור מהשלטון על חזקתם של היהודים שם. כעבור תריסר שנים, בעת סיורו השני של משה מונטיפיורי בארץ ישראל השפיע עליו בכר לממן את שיפוצו והקמת המבנה החדש של קבר רחל.
בשלהי שנות ה-30 רעשה וגעשה הקהילה הספרדית בירושלים במחלוקות אודות הנהגת הקהילה. בכר היה אחד ממוקדי הסכסוך, וקריאות רבות נקראו להדיחו, בעוד שמועות משמועות שונות סבבו אודות התנהלותו האישית. עם פטירתו של הרב יונה משה נבון, החריפה ביותר המחלוקת סביב מינויו של הראשון לציון הבא - יהודה נבון או חיים אברהם גאגין. כאשר בסופו של דבר, בשנת 1842, ניצח מחנהו של גאגין ואף קיבלו פירמאן סולטני המאשרר את הדבר, הועמד בכר למשפט ונגזר עליו לגלות מירושלים,[11] ב"הסכמה" שחתמו עליה רבני ירושלים וטורקיה, נכתב כי בכר נושל מכל תפקיד ועליו לשהות בטבריה למשך שנתיים, ולאחר מכן רשאי הוא לבחור מקום אחר למגוריו, אך לא יורשה לבוא לירושלים, חברון או יפו למשך עשרים שנה.[12]
אחרית דבר
כשנתיים מאוחר לכן, לאחר כמה ניסיונות שלא עלו יפה, הצליחו אוהביו של בכר להביא לביטולה של הגזירה ובכר הורשה לשוב לירושלים, בתנאי שימשוך את ידיו מכל עסקי הציבור. עם שובו, ניסה בכר לפייס את הרב גאגין, אולם נתקל בסירוב מוחלט,[13] אך כמה חודשים מאוחר יותר, בתיווכו של הרב יעקב ענתיבי, הושב השלום על כנו.[14]
בכר כנראה דבק בתנאים שהושתו עליו, ומאז המחלוקת, שמו אינו נזכר יותר בתולדות ירושלים ואין אנו מוצאים את חתימתו מתנוססת על מסמכים. בכ"ד באדר תרט"ו נפטר בכר, והובל לקבורות בהר הזיתים וכשלוש שנים מאוחר לכן, נטמנה לצדו אשתו. על קבריהם של השניים הוקמו מצבות מהגדולות ביותר באותה התקופה.[15]
לקריאה נוספת
צבי קרגילה, "לתולדות ה"חכם באשי" בירושלים", זמנים 20, 1986, עמ' 80–89 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
^בניהו, חמש שנים, עמ' רס"ט, רפ"א; וראו גם: אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי - חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית - המאה התשע-עשרה, ירושלים, תשס"ג, עמ' 14-15
