אאוטינג

אָאוּטִינְג (מאנגלית: Outing; לעיתים: אִחְצוּן) הוא מונח המתייחס ל"הוצאה מהארון", בדרך כלל חשיפת זהות מינית, זהות מגדרית או נטייה מינית של אחרים ללא הסכמתם. לעיתים נעשה שימוש במונח במשמעות רחבה יותר, כלומר חשיפה של מאפיינים אישיים אחרים, למשל נטייה פוליטית או דתית, או חשיפה של פרטים אישיים המאפשרים לזהות אדם השומר על אנונימיות. יש הרואים באאוטינג הטרדה מינית.

ההיסטוריה של האאוטינג

לא ידוע מתי נעשה שימוש במונח לראשונה במובנו הנוכחי. ב-1982, ניבא טיילור בראנץ' בגיליון של "הארפרס" (Harper's Magazine) שאאוטינג יהפוך לטקטיקה פוליטית נפוצה, ואלה המצויים בארון ימצאו עצמם תחת אש צולבת. המונח אאוטינג קיבל חשיפה רחבה ב-29 בינואר 1990 עם המאמר "להכריח הומואים כמו מייק הווס לצאת מהארון" (Forcing Gays like Mike Howes Out of the Closet) מאת ויליאם הנרי השלישי^[1] שפורסם במגזין "טיים".^[2]

הגם שהמונח עצמו הפך לשגור במהלך העשורים המאוחרים של המאה ה-20, לאקט האאוטינג עצמו, כלומר הוצאה כפויה מהארון, היסטוריה ארוכה. אאוטינג הייתה טכניקת השפלה נפוצה בקרב נואמים רומים ויוונים. ביוון הפגאנית יחסי מין בין גברים ומעשי סדום לא היו מנוגדים לחוק, אולם הנוהג הגדיר את התנאים החברתיים הראויים: כאשר החודר הוא אזרח בגיר והצד הנחדר הוא אזרח או עבד לפני גיל בגרות. העוברים על הנוהג תויגו כבעלי מידות רעות וגסי רוח.^[3]

פרשת הארדן-אוילנבורג שהתנהלה בין השנים 1907–1909 הייתה שערוריית האאוטינג הפומבי הראשונה של המאה העשרים. הפרשה נסבה סביב האשמות שהטיח העיתונאי מקסימיליאן הַארְדֶן בדבר יחסים הומוסקסואליים בין הנסיך פיליפ מאוילנבורג, אחד מידידיו האישיים הקרובים ויועציו הנאמנים של הקיסר וילהלם השני, לבין הגנרל קוּנוֹ ממוֹלְטְקֶה. הפרשה הובילה לאחד הדיונים הציבוריים הראשונים בגרמניה בסוגיית ההומוסקסואליות, בדומה לדיון בבריטניה בעקבות משפטו וכליאתו של אוסקר ויילד.

בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים עשו עיתונאים מהשמאל אאוטינג למנהיג התנועה הנאצית אס אה, ארנסט רהם, שבעקבותיו כתב הסופר והעיתונאי אדולף ברנד: "כשאדם – כמורה, ככומר, כמייצג ציבור או כמדינאי – מבקש לקבוע בדרך המזיקה ביותר עם מי יקיימו אחרים קשרי אהבה תוך שימוש בשליטה משפילה – ברגע זה גם חיי האהבה הפרטיים שלו פוסקים מלהיות עניינים פרטיים והוא מאבד כל זכות להיות מוגן מעתה ואילך מפני מבט בוחן וחשדן של הציבור".^[4]

אאוטינג בארצות הברית בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21

אחרי מהומות סטונוול ב-1969, המוני פעילים בתנועה הלהט"בית יצאו מהארון תוך קריאה "החוצה מהארונות, אל תוך הרחובות!". היו שדרשו מכל ההומואים לצאת מהארון. הם טענו כי זו חובתה של הקהילה להוציא מהארון את אלו שאינם מוכנים לצאת ממנו בעצמם. פעולות קיצוניות אלו גררו התנגדות. היו שסברו כי ידה של הזכות לפרטיות צריכה להיות על העליונה, וכי מוטב שהתנועה תגן על הומואים המצויים בארון, במיוחד במוסדות הומופוביים דתיים ובצבא. למרות הקריאות והלחץ לצאת מהארון, מרבית ההומואים והלסביות עדיין לא הסכימו לצאת מהארון.

בתקופה זו היו פוליטיקאים שמרנים שהתנגדו להכרה הציבורית הגוברת בהומוסקסואליות, ועסקו גם הם באאוטינג במטרה לבייש או לערער את האמון ביריביהם האידאולוגיים. בשנות השמונים של המאה העשרים, מגפת האיידס הובילה לאאוטינג של מספר בדרנים מפורסמים, ובכללם רוק הדסון.

האאוטינג הראשון שבוצע על ידי אקטיביסט בארצות הברית התרחש ב-23 בפברואר 1989. מייקל פטרליס (Michael Petrelis) ומספר שותפים החליטו להוציא מהארון את מארק הטפילד (Mark Hatfield), סנטור רפובליקאי מאורגון, משום שהטפילד תמך בחקיקה שיזם ג'סי הלמס. באירוע לגיוס תרומות בעיירה קטנה ליד פורטלנד, הקבוצה קמה והוציאה אותו מהארון בפני כל הקהל. בהמשך, פטרליס עשה ניסיון להגיע לחדשות: הוא עמד על מדרגות הקפיטול וקרא בקול את שמותיהם של "שנים עשר גברים ונשים גאים בסתר בפוליטיקה ובמוזיקה". למרות שעיתונאים הגיעו למקום, אף כלי תקשורת גדול לא פרסם את הסיפור,^[5] המוציאים לאור חששו שפרסום יסכן אותם בתביעות דיבה.

השבועון "אאוטוויק" (OutWeek), שהחל לצאת ב-1989 שימש בסיס הפעילות של האקטיביסט וחלוץ האאוטינג מיכלאנג'לו סיניורילה (Michelangelo Signorile), שחולל סערה במרץ 1990 כאשר הוציא מהארון את מלקולם פורבס (Malcolm Forbes), שנפטר זמן קצר לפני כן. סיניורילה פרסם טור קבוע בשם "משמרות הרכילות" (Gossip Watch) בו הוציא מהארון מפורסמים ועשירים רבים. הוא זכה לשבחים רבים אך גם ספג ביקורת קשה, ועורר מגוון רחב של תגובות שנעו בין "אחד מהגיבורים הגאים הגדולים בני זמננו" לבין אלה שגינו אותו וכינו את מעשיו "העלבות דוחות, ילדותיות וזולות". (Johansson & Percy, p. 183)

דמויות מפורסמות נוספות שבוצע להן אאוטינג כוללים את פאני פלאג (Fannie Flagg), פיט ויליאמס (Pete Williams), צ'סטיטי בונו (בנה של הזמרת שר) וריצ'רד צ'מברלין.

בשנת 2004 הוציא פעיל הזכויות הלהט"בי מייקל רוג'רס (Michael Rogers) מהארון את אדוארד שרוק (Edward Schrock), חבר קונגרס מווירג'יניה. רוג'רס חשף באתר האינטרנט שלו את העובדה ששרוק השתמש בשירות מין טלפוני כדי לפגוש גברים לצורך יחסי מין. שרוק לא הכחיש זאת, וב-30 באוגוסט 2004 הודיע כי לא יעמיד עצמו לבחירה חוזרת לקונגרס. רוג'רס טען שעשה לשרוק אאוטינג על-מנת להענישו על הצבעתו בעד חוק הגנת הנישואין (Marriage Protection Act), ועל כך ששרוק הצטרף לתומכים בתיקון הנישואין הפדרלי (Federal Marriage Amendment).

מושל ניו ג'רזי ג'ים מקגריבי (Jim McGreevey) הודיע שהוא "אמריקאי גאה" באוגוסט 2004. מקגריבי ידע שהוא עומד בפני תביעת הטרדה מינית שהגיש היועץ הביטחוני הקודם שלו, גולן ציפל (Golan Cipel), עמו קיים כביכול יחסי מין. מקגריבי אמנם התפטר, אך בניגוד לשרוק בחר להישאר בזירה הציבורית.

הקומיקאי ביל מאהר הוציא מהארון את קן מלמן (Ken Mehlman) בתוכנית הטלוויזיה לארי קינג לייב (Larry King Live) ב-2006. מלמן היה יושב ראש המפלגה הרפובליקאית, ובשנת 2004 שימש יושב ראש הקמפיין לבחירות לנשיאות של הנשיא ג'ורג' ו. בוש בשנת 2004. מלמן הודיע מיד לאחר מכן על כוונתו לפרוש מכהונתו כמנהיג המפלגה.^[6]

מניעים

גבריאל רוטלו (Gabriel Rotello), שהיה בעבר עורכו של "אאוטוויק", השתמש במילה "להשוות" (equalizing), באומרו ש"מה שכינינו 'אאוטינג' הוא בראש ובראשונה תזוזה עיתונאית לעבר התייחסות בתקשורת להומוסקואליות כאל שווה להטרוסקסואליות".^[7]

ישנם מניעים שונים לביצוע אאוטינג. מניע אפשרי הוא חשיפת מה שנראה כצביעות של אלה שבראנץ' כינה "ארונות של כוח". מניע נוסף הוא הרצון להעלאת המודעות לקיום הגאים ולסוגיות פוליטיות הקשורות אליהם, וכך להראות שלהיות הומו או לסבית אינו דבר "גרוטסקי עד כדי כך שאין להזכירו אף פעם".^[8] ריצ'רד מור (Richard Mohr) אמר

יש אנשים המשווים אאוטינג למקארתיזם...ואאוטינג כנקמה הוא כמו מקארתיזם: אאוטינג שכזה מאכיל את הזאבים בגאים, וכך הם נעשים חזקים יותר... אך סוג האאוטינג שאני דגלתי בו אינו מעודד, מגייס או מאשר בטקסיות ערכים המתנגדים לגאים; אלא דווקא פונה נגדם ופועל לחסלם. המטרה של אאוטינג כמו זה שתמכתי בו, אינה לנקום ולהעניש, ואינה לאפשר לאדם להסיט את תשומת הלב משפלותו שלו. מטרת האאוטינג היא להימנע מלהשפיל את עצמך. על כן, אאוטינג הוא גם כשר וגם תוצאה צפויה של חיים מוסריים.

(Mohr, Richard. Gay Ideas: Outing and Other Controversies, Boston: Beacon Press, 1992)

סיניורילה שאל, "כיצד ייתכן שלהיות הומו הוא עניין פרטי בעוד שלהיות סטרייט אינו עניין פרטי? סקס הוא פרטי. אולם כשאנו עושים אאוטינג איננו דנים בחיי המין של מאן דבעי. אנו רק אומרים שהוא גאה".^[9] "לאנשים רגילים עושים אאוטינג מזה עשורים. אנשים תמיד עשו אאוטינג לדוור, לחלבן, לבתולה הזקנה המתגוררת במורד הרחוב...המטרה של אאוטינג היא להראות שקיימים כל כך הרבה גאים בין מרבית האנשים הנראים בחברה שלנו, עד שכאשר מישהו יעשה אאוטינג לחלבן או לבתולה הזקנה, כולם יגידו, 'אז מה?' " (Signorile, p. 82)

כמעט כל אלה שגיבשו עמדה לגבי אאוטינג מגדירים גבולות שלדעתם אין לחצות בביצוע האאוטינג, אך אין הסכמה כללית לגבי מיקום הגבולות הללו. בצד אחד יש גישה לפיה אין לעשות לאף אדם אאוטינג, ובצד שני הגישה לפיה יש לעשות לכולם אאוטינג. בין שני קצוות אלו ניתן למנות ארבע גישות ביניים (Johansson & Percy, p. 228):

1. אאוטינג לצבועים, ורק כאשר הם מתנגדים באופן פעיל לזכויות ולאינטרסים של הקהילה הלהט"בית;
2. אאוטינג לאלו שבאופן סביל עוזרים למנגנונים הומופוביים;
3. אישים בולטים שאאוטינג שלהם ינפץ סטריאוטיפים ויאלץ את הציבור לשקול מחדש את יחסו להומוסקסואליות;
4. אאוטינג רק למי שחלף מהעולם.

הערכה באיזו גישה נוקט מבצע האאוטינג מאפשרת לקבל תובנה באשר ליעדים שאליהם הוא חותר. מרבית מבצעי האאוטינג שמים לעצמם למטרה את אלה שתומכים בהחלטות ומקדמים מדיניות, הן דתיים והן חילונים, המפלים גאים לרעה בשעה שהם עצמם חיים חיי גאווה חשאיים. לדברי העיתונאי ראנדי שילטס (Randy Shilts) מסן פרנסיסקו, "יש מוסכמה בקרב פעילי התנועה הגאה שהמכשול הקשה ביותר העומד בפני התקדמות ההומוסקסואלים [הוא] לעיתים קרובות לא הטרוסקסואלים, אלא חברי [קהילה] המצויים בארון". (Johansson & Percy, p. 226)

השפעה ואפקטיביות

האפקטיביות של אאוטינג כטקטיקה פוליטית תלויה בנכונות התקשורת לדווח על כך שאדם מסוים הוצא מהארון. המצאת האינטרנט הקלה מאוד על ביצוע אאוטינג לדמויות ציבוריות. לפני עשרים שנה, כשמייקל רוג'רס ביקש מעיתונאים לפרסם את טענותיו לגבי שרוק, הוא היה חייב גם לשכנע אותם ליטול על עצמם את הסיכון שתוגש נגדם תביעה משפטית. לו רוג'רס היה פועל היום, הוא היה יכול לפרסם טענות שכאלה באתר האינטרנט האישי שלו, וכך כלי תקשורת אחרים היו יכולים לדווח שבאתר האינטרנט שלו פורסם שאדם מסוים הוא הומו.

סיניורילה טוען שהאאוטינג של פיט ויליאמס "ותוצאותיו גרמו לפגיעה קשה במדיניות הצבא נגד הומואים". הפרסום שנוצר הציב את המדיניות בחזית המירוץ לנשיאות ארצות הברית ב-1992, וכל מועמדי המפלגה הדמוקרטית, כמו גם המועמד העצמאי רוס פרו, הבטיחו בפומבי שיביאו לקץ הנידוי.

תמיכה באאוטינג

פעילי זכויות גאים רבים מגנים על אאוטינג כטקטיקה. הפעיל הבריטי פיטר טטצ'ל (Peter Tatchell) אמר ש"לקהילה הלסבית וההומוסקסואלית הזכות להגן על עצמה מפני אנשי ציבור העושים שימוש לרעה בכוחם ובהשפעתם כדי לתמוך במדיניות הגורמת סבל להומוסקסואלים". ב-1994 הקבוצה האקטיביסטית של טטצ'ל, "אאוטרייג'!" (!OutRage), פרסמה את שמותיהם של ארבעה-עשר בישופים של כנסיית אנגליה כהומואים או ביסקסואלים, והאשימה אותם בצביעות על כך שהם תומכים במדיניות הכנסייה הרואה במעשים הומוסקסואלים חטא, בעוד שהם עצמם עוברים על האיסור בחייהם הפרטיים. לדברי טטצ'ל, "אאוטינג היא הגנה עצמית גאה. ללסביות והומואים יש זכות, וחובה, לחשוף צבועים והומופובים. אי ביצוע אאוטינג לבישופים התומכים במדיניות המזיקה להומוסקסואלים, תהווה הגנה על הבישופים האלה וכך תאפשר להם להמשיך להמיט ייסורים על חברים בקהילה שלנו. קנוניה עם צביעות והומופוביה אינה ניתנת להגנה אתית עבור נוצרים, או עבור אף אדם אחר".

נשיאת פינלנד טריה הלונן (Tarja Halonen) פרסמה ספר לקראת מסע הבחירות שלה לכהונה נוספת בשנת 2006, בו ציינה את עבודות החקיקה שביצעה כדי לקדם שוויון מיני כשהייתה בשנים 1980–1981 יושבת ראש ארגון הזכויות הלהטב"י SETA. היא ביקרה אנשים המצויים בארון על כך שהם "אינם מעיזים לעשות דבר בעצמם, אך הם שמחים שאנחנו עשינו את העבודה בשבילם".

ביקורת

אאוטינג נעשה על ידי אמצעי תקשורת אירופאים ואמריקאים לכריסטין יורגנסן, לבת' אליוט (Beth Elliott), לד"ר רנה ריצ'רדס, לסאנדי סטון (Sandy Stone), לבילי טיפטון (Billy Tipton), לאלאן ל' הארט (Alan L. Hart), לאפריל אשלי (April Ashley), לקארולין קוסי (Caroline Cossey), לז'אנה סטיל (Jahna Steele) ולננסי ז'אן ברקהולדר (Nancy Jean Burkholder), ובמקרה של בילי טיפטון על ידי חוקר מקרי המוות שלו. במקרים רבים, האאוטינג גרם לנזק רב בחייהם הפרטיים ובקריירה שלהם.

יש פעילים בקהילה הלהט"בית שמביעים מורת רוח מאאוטינג בכלל וכטקטיקה פוליטית בפרט. הם טוענים שגם לשמרנים המתנגדים לקהילה הלהט"בית יש זכות לפרטיות אישית, ויש לכבדה כזכות בסיסית. סטיבן פישר (Steven Fisher), דובר הקמפיין לזכויות אדם, קבוצת ההגנה הגדולה ביותר להומואים ולסביות בארצות הברית, בהעירו על האאוטינג שבוצע לשרוק, אמר שהוא מתנגד ל"שימוש בנטייה מינית ככלי נשק". כריסטופר בארון (Christopher Barron), המנהל הפוליטי של הלוג קאבין רפאבליקנס (Log Cabin Republicans), קבוצה המייצגת הומואים ולסביות רפובליקאים, אמר: "אנו מאוד לא מסכימים עם קמפיין האאוטינג, אך אנו גם מתנגדים מאוד לחסות שהנשיא בוש נותן ל...תיקון הנישואין הפדרלי."

רוג'ר רוזנבלאט (Roger Rosenblatt) טען בינואר 1993 במאמרו שפורסם במגזין הניו יורק טיימס תחת הכותרת "מי הרג את הפרטיות?", ש"המנהג לעשות אאוטינג להומוסקסואלים מרמז שלהומוסקסואלים יש זכות לבחירה חופשית, אך לא לחיים פרטיים". (Signorile, p. 80)

ביקורת נוספת על אאוטינג מתמקדת בפגיעה האישית והמקצועית שנגרמת לאדם שמבוצע בו אאוטינג החושף את היותו הומוסקסואל, לסבית, טרנסג'נדר, או טרנסקסואלית, ובכך שהיו אנשים שעשו להם אאוטינג בטעות, או שעשו להם אאוטינג מבלי שיש כל הוכחה לכך שהם הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים או טרנסקסואלים. היו מקרים שבהם בוצע באנשים אאוטינג שחשף אותם כטרנסקסואלים, כאשר למעשה לא הייתה אף הוכחה לכך שהם בכלל בעלי עבר כל שהוא של טרנסקסואליות או התערבות דומה אחרת (כגון תהליכים כירורגיים הקשורים באינטרסקסואליות), מעשה שהסב נזק לסובלים ממנו ומהווה עילה לתביעה.

בביקורתה על טענותיו של העיתונאי גל אוחובסקי לגבי נטייתו המינית של הזמר הראל סקעת, ביקשה ד"ר נעמי אפל לערוך השוואה בין ניצול סמכותו של מעביד למען הטרדה מינית של עובדתו, לבין ניצול כוח תקשורתי של אדם אחד, למען אאוטינג כלפי אדם אחר, תוך סלידה מהנעשה לכאורה לסקעת. כמו כן ציינה אפל את חוסר האונים הנגרם למושא האאוטינג באשר הוא.^[10]

ראו גם

• דוקסינג

לקריאה נוספת

• Cory, Donald Webster. The Homosexual in America: A Subjective Approach. New York: Greenfield, 1951.
• Gross, Larry. Contested Closets: The Politics and Ethics of Outing. University of Minnesota Press, 1993 ISBN 0816621799
• Johansson, Warren & Percy, William A. Outing: Shattering the Conspiracy of Silence. Harrington Park Press, 1994.
• Signorile, Michelango (1993). Queer In America: Sex, Media, and the Closets of Power. ISBN 0-299-19374-8.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אאוטינג

• חן לנגר, אוחובסקי, אני מתבייש בך, באתר nrg‏, 9 באוגוסט 2010
• גל אוחובסקי, סוף עידן האאוטינג, GoGay, יוני 2010
• צח יוקד, הומו בארון שפועל נגד גייז? אתה על הכוונת, באתר nrg‏, 22 במאי 2010
• ישי בלנק‏, ארבע טעויות מרגיזות בדיון על אאוטינג, באתר וואלה, 12 באוגוסט 2009
• נועם דביר, האם לקרוא למישהו הומו זה עילה לתביעת לשון הרע?, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2009

הערות שוליים

1. (William A. Henry III)
2. Johansson, Warren & Percy, William A. Outing: Shattering the Conspiracy of Silence. Harrington Park Press, 1994.
3. תולדות המיניות, כרך II : השימוש בתענוגות, הוצאת רסלינג 2008 [Gallimard 1984], מצרפתית: הילה קרס.
4. Brand, Adolph. Political Criminals: A Word About the Röhm Case (1931) Reprinted in Homosexuality and Male Bonding in Pre-Nazi Germany, edited by Harry Oosterhuis, 235–240. New York, Haworth, 1991.
5. Gross, p. 85
6. Ken Mehlman Out as RNC Chair
7. Why I Oppose Outing", OutWeek, May 29, 1991"
8. Signorile, p. 78
9. Signorile, p. 80
10. נעמי אפל, דין הוצאה מהארון כדין הטרדה מינית, באתר ynet, 9 באוגוסט 2010