כל השירים נכתבו על ידי אלטון ג'ון וברני טופין, למעט "Love Song" שנכתב על ידי לזלי דאנקן (אנ'). האלבום הוקלט באולפני טרידנט (אנ') בלונדון, אנגליה בשמונה סשנים שהתפרשו על פני החודשים מרץ, אפריל (לקולות רקע), מאי, יוני ואוגוסט 1970, ויצא לאור באוקטובר אותה שנה. לדברי המתזמר פול בקמסטר ההקלטות פוזרו על פני ארבעה וחצי חודשים מפני שג'ון, המפיק דאג'ן והוא עצמו כמעט ולא היו זמינים באותו זמן (לג'ון היו 30 הופעות בבריטניה ואירופה בין 20 במרץ ו־14 באוגוסט 1970)[1]. רבים משירי האלבום נכתבו והולחנו בזמן שבו נכתבו והולחנו שירי האלבום הקודם, "Elton John" (וחלק מהם – עוד קודם), דבר שגרם להכנת האלבום להיות קלה, לדברי ג'ון, משום ש"היה לנו מצבור"[ב][1]. ג'ון ביצע בהופעות גרסה מוקדמת של "Son Of Your Father" כבר ביולי 1969, ושל "Ballad Of A Well-Known Gun" באוגוסט – ספטמבר אותה שנה. גרסת דמו של השיר האחרון הוקלטה באולפני דיק ג'יימס (DJM) בסתיו 1969. גרסאות דמו פסנתר של "Come Down In Time" ו־"Talking Old Soldiers" הוקלטו באולפני DJM באוקטובר – דצמבר 1969[1]. גרסאות בסיסיות של "Counrty Comfort", "Come Down in Time" ו־"Burn Down the Mission" הוקלטו באולפני טרידנט במהלך ההקלטות של "Elton John", עם אוברדאבס שנעשו ל־"Tumbleweed Connection". גרסה מוקדמת של השיר "Madman Across the Water", בהשתתפות מיק רונסון בגיטרה חשמלית, הוקלטה אף היא במהלך הקלטות "Tumbleweed Connection"[ג][8][9]. בכתיבת המילים אמר טופין שהושפע מאוד מהבנד[10].
הבסיסטדי מארי (אנ') והמתופףנייג'ל אולסון (אנ') ניגנו, לראשונה ביחד כחטיבת הקצב באלבום של ג'ון, ב־"Amoreena"[ד]. אולסון תופף בשיר אחד[ה] באלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky". למארי, הייתה זו ההופעה הראשונה באלבום של ג'ון. בנוסף לכמה נגני אולפן שהשתתפו גם בהקלטת אלבומו הקודם, "Elton John", השתתפו בהקלטת האלבום גם מוזיקאי ליווי מלהקת Hookfoot (אנ') שעבדו עם ג'ון בימיו כמוזיקאי אולפן באולפני "DJM", בשנים שקדמו להקלטת אלבום הבכורה שלו. לג'ון עדיין לא הייתה להקה קבועה באותו זמן, והוא נהג להופיע מדי פעם עם חברי "Hookfoot"[ו], שכתוצאה מכך הכירו את שיריו[1]. גיטריסט "Hookfoot" קיילב קוואיי (אנ') והמתופף רוג'ר פופ ניגנו עם ג'ון גם בהקלטת אלבום הבכורה שלו.
הסינגל היחיד היה "Country Comfort", שיצא לאור באוסטרליה, ניו זילנד וברזיל בלבד[1][2].
בשונה מהאלבום הקודם, "Elton John", שהתאפיין בתזמוריו העשירים, אלבום זה (למעט "Come Down in Time") התאפיין בצליל קאנטרי־רוק (וכן מוזיקת נשמה) מחוספס יותר: ”אף על פי שהיה בו איזה תזמור, הוא היה הרבה יותר פאנקי”, ציין ג'ון. השפעה מכרעת על הצליל הייתה לחברי "Hookfoot"[12][1]. בריאיון למגזין "Sounds" (אנ'), ריאיון שנערך זמן קצר לפני יציאת האלבום לאור, אמר ג'ון: ”זה יכול להפתיע לא מעט אנשים, אבל אם הייתי עושה עוד אלבום תזמורתי אחד אני מעריך שהייתי מתויג לשארית חיי”[10][1]. מריאיון אחר מהתקופה עולה שעל ג'ון הופעלו לחצים לעשות אלבום תזמורתי נוסף (בהמשך להצלחת "Elton John" המתוזמר באופן ניכר): ”הם רצו שאני אעשה עוד [אלבום] אחד עם תזמורת אבל אמרתי לא, זה של הקאנטרי בא קודם. הבא בתור הולך להיות יותר קלאסי ותזמורתי”[13].
הצילום שעל עטיפת התקליט (שנראה בשלמותו בפתיחה שלה) נעשה בתחנת הרכבת שפילד פארק (אנ')[ט] שבמחוז סאסקס, כ־50 קילומטר דרומית ללונדון, על מסילת הרכבת בּלוּבֶּל (אנ'). הצלם איאן דיגבי אובנס[17][8] צילם את ג'ון (יושב בימין התמונה השלמה, אבל נראה בצד שמאל בעטיפה הקדמית) ואת טופין (עומד בצד שמאל בעטיפה האחורית) מול תחנת רכבת משלהי המאה ה־19, במטרה להמחיש את אווירת האמריקנה הכפרית, על אף המיקום האנגלי (בתמונה נראות פרסומות למותגים אנגליים[י]). תמונות נוספות, שצולמו בתוך רכבת על הקו, נכללו בהערות האלבום.
באוגוסט2020, הודיעה מסילת הרכבת "בלובל" שלרגל ציון יום השנה ה־50 לצאת האלבום לאור, היא שִחזרה את חזוּת התחנה לחזות שהייתה לה ביום שבו צולמה תמונת העטיפה, כדי לאפשר לציבור להצטלם במקום ולשחזר את התמונה[18].
האלבום נכנס למקום השני במצעד האלבומים הבריטי ב־16 בינואר 1971, ושהה במצעד 20 שבועות[26][1]. בארצות הברית, הוא נכנס למצעד בילבורד 200 ב־23 בינואר 1971, הגיע למקום החמישי, ובסך הכל שהה במצעד 37 שבועות. האלבום היה אחד מארבעה אלבומים של ג'ון ששהו בו זמנית במצעד "בילבורד 200" באביב 1971[27][1]. במרץ 1971 הגיע האלבום למעמד אלבום זהב בארצות הברית, ובאוגוסט 1998 הגיע שם למעמד אלבום פלטינה[28][י"ב].
אף על פי שלא כלל להיטים, הוא מדורג באופן עקבי כאחד מהאלבומים האהובים ביותר על קהל המאזינים של ג'ון[31][32][33].
ביקורת
האלבום התקבל בהערכה רבה על ידי מבקרי המוזיקה. סטיבן תומאס ארלוויין, מבקר AllMusic, כתב שחצי מהשירים לא מצייתים לתבנית המקובלת של שיר פופ. הוא תיאר את המילים של טופין כ"מעוררות", והוסיף ש"החוש המלודי של ג'ון בשיאו"[19].
מבקר לוס אנג'לס טיימס רוברט הילברן כתב: "זה האלבום הקרוב לשלמות, שאמנים תכופות מעבירים קריירה שלמה בניסיון להניב אותו"[34][35]. מבקר BBC כריס רוברטס תיאר אותו לימים כ"מעולה", "נלהב ומעוצב במיומנות"[36]. "מוזיקת נשמה לבנה מאוד, מאוד במיטבה", כתבה פני ולנטיין ממגזין "Sounds"[10].
בביקורתו המנומקת, החיובית אך מסויגת, תיאר ג'ון לנדאו מ"רולינג סטון" את האלבום כ"מרגש", אך הסתייג מהעיבודים העמוסים מדי, לדעתו, לחלק מהשירים. הוא שיבח אמנם את המעבר מ"העיבודים הגרנדיוזיים" שאפיינו, לטעמו, את "Elton John" לעיבודים יותר פשוטים, אך הוסיף: "ההסתייגות העיקרית שלי מהאלבום החדש היא שהוא לא הלך רחוק מספיק [...] השירה והמלודיות שלו באלבום הזה טובות במיוחד. מה שלא כל כך מרגש הוא העיבודים העמוסים שנדמה שמפזרים את האנרגיה של הביצועים". עם זאת, הוא טען שב־"My Father’s Gun", "Burn Down the mission" ו־"Amoreena" העיבודים העשירים "יעילים" ואף "מבריקים", אך: "עדיין, יותר קטעים עם התזמור המצומצם של "Talking Old Soldiers" ושל "Love Song" היו יכולים לתת לאלבום עומק אישי גדול יותר". ביקורת מעורבת הייתה ללנדאו גם על ברני טופין, שלצד תיאור חלק מהמילים שלו כ"מבריקות", טען: "המבנים שלו פעמים רבות מגושמים וקשים לשירה, והדו־משמעויות שלו יוצאות לפעמים משליטה[י"ד]. הוא לא ליריקן גדול, אבל הוא בהחלט ליריקן מעניין ומשמש את אלטון ג'ון כאמצעי משביע רצון להביע את עצמו."[21].
בביקורתו על מהדורת הדלוקס שיצאה לאור ב־2008 (וכללה, בנוסף לאלבום הרגיל, דיסק נוסף עם דמואים והקלטות מהופעות באולפני BBC), עמד באד סקופה ממגזין UNCUT (אנ') על כך ש־"Tumbleweed Connection" הוקלט לפני הפריצה המסחרית של ג'ון[ט"ו], ועל כן הושפע משיקולים אמנותיים בלבד. הוא תיאר אותו במילים "אלבום מגובש להפליא". הוא שיבח גם את הדיסק השני ותיאר חלק מהביצועים שבו כ"מרתקים". סקופה סיכם: "'Tumbleweed Connection' המורחב מייצג את המקרה הנדיר שבו השלמות עצמה מושבחת"[39].
כל השירים בתקליטור השני יצאו לאור לראשונה במהדורה זו, למעט רצועות 8 – 10. רצועה 10 יצאה לאור לראשונה באלבום האוסף (אומנים שונים) "21 years of alternative radio 1" באוקטובר 1988.
משתתפים
מספרי הרצועות מתייחסים למהדורות התקליטור והמהדורות הדיגיטליות של האלבום.
^1. הַאֲחָזָה
שֵׁם עֶצֶם - נְקֵבָה
קִשּׁוּר, חִבּוּר דְּבָרִים זֶה לָזֶה (Oxford Languages) 2. טאמבלוויד (אנ') הוא סוג של צמח בר חד־שנתי, אחד מצמחי הגלגל. בקיץ בסיסו היבש ניתק מהשורש ונישא ברוח כגלגל. שם האלבום מתייחס להאחזה של הבסיס לשורש[3][4].
^השיר "Madman Across the Water" יצא לאור, בהקלטה מחודשת עם כריס ספדינג בגיטרה מובילה, כשיר הנושא של אלבום האולפן הבא, "Madman Across the Water". גרסת רונסון כלולה כרצועת בונוס במספר הוצאות מחודשות של "Tumbleweed Connection", וכן באלבום האוסף Rare Masters (1992), שם יצאה לראשונה[1].
^ג'ון וטופין אמרו לריי ויליאמס, המנהל של ג'ון אז, שאם יקרא לבת שלו "אמורינה", הם יכתבו שיר בשם הזה. בהמשך ג'ון היה לסנדק שלה[1][11].
^ביקורת זו של כריסטיגו היא הביקורת העדכנית שלו, כפי שהתפרסמה ב־1981, שנת הוצאת "מדריך האלבומים של קריסטיגו" לאור (ובה כאמור נתן לאלבום ציון "-B"). יש ביקורת נוספת, מוקדמת, שכתב קריסטיגו לאלבום ב־1970 עבור השבועון וילג' ווייס (למטה) – שם נתן לאלבום ציון "+C".
^הצלחת האלבום בארצות הברית קשורה קשר הדוק לסיבוב ההופעות הראשון והמצליח שערך ג'ון בארצות הברית, שהחל בסוף אוגוסט 1970, וליציאת הסינגל המצליח מ־"Elton John" "Your Song" בסוף אוקטובר. "Your Song" הגיע למיקום השיא שלו בבילבורד הוט 100 (#8) ב־23 בינואר 1971[29] – באותו חודש בו "Tumbleweed Connection" ראה אור בארצות הברית (זאת בנוסף להיותו אלבום קונספט בנושא אמריקנה והמערב הישן של אמריקה).
^ב־2003 הרכיב מגזין "רולינג סטון" רשימה של 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, בהתבסס על משאלים בקרב מומחי מוזיקה ובעלי תפקידים בתעשייה. ב־2009 הרכיב המגזין רשימה של האלבומים הגדולים בשנות ה־2000 (ויצאו לאור עד אז), בהתבסס על משאל דומה. משילוב שתי הרשימות (זו של 2003 וזו של 2009) הרכיב המגזין ב־2012 גרסה עדכנית של רשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים – זו הרשימה שמוזכרת בפיסקה זו (ב־2020 פרסם המגזין רשימה חדשה)
^טופין הוא מעריץ של בוב דילן, אותו כינה "המשיח שלי"[37][13]. דילן מפורסם בכפלי המשמעויות בשיריו.
^הפריצה המסחרית של ג'ון החלה עם סיבוב ההופעות הראשון שלו בארצות הברית, בסדרת הופעות במועדון הטרובדור. את הופעת הבכורה במועדון ערך ג'ון ב־25 באוגוסט 1970[38]. "Tumbleweed Connection" הוקלט במרץ 1970 (וכאמור חלקים ממנו הוקלטו עוד קודם לכך, תוך כדי הקלטות אלבומו השני, "Elton John").
^דייוויד הווארד ונתן ברקט, The New Rolling Stone Album Guide, מהדורה רביעית מעודכנת, סיימון ושוסטר, ISBN 978-0-7432-0169-8, חלקים של המדריך הישן מופיעים בספר זה (המדריך החדש)
^רוברט כריסטיגו, ביקורת "וילג' ווייס", באתר של רוברט כריסטיגו (1970), בדיקה אחרונה 13 באוקטובר 2020
.svg){kind=logo}
