Machine Head (ראש מכונה) הוא אלבומה השישי של להקת הרוק הבריטית דיפ פרפל שיצא לאור במרץ 1972. זהו האלבום השלישי שהקליטו חברי ההרכב הקלאסי של הלהקה.
Machine Head נחשב לאחד מהאלבומים החשובים והמשפיעים ביותר בז'אנר הרוק הכבד והוא כולל קטעי הבי מטאל חדשניים שהמשיכו את פיתוח הז'אנר שדיפ פרפל היו שותפים להולדתו בשני אלבומיהם הקודמים. כמו כן, האלבום הוא המצליח ביותר של הלהקה מבחינה מסחרית.
הקלטות
הקלטות האלבום תוכננו להתבצע בדצמבר 1971 באולם הקזינו שבעיר מונטרה שבשווייץ ב"אולפן הנייד" של להקת הרולינג סטונז. התוכנית נדחתה כשהסולן איאן גילן נדבק בדלקת כבד שמנעה ממנו להשתתף בהקלטות. לאחר שנח והחלים, נסעה הלהקה לשווייץ, צמודים לתוכנית המקורית, כשבכוונתם להשתמש בקזינו במונטרה.
כשהגיעו חברי הלהקה לקזינו, המקום היה מלא בקהל שהגיע להופעתו של פרנק זאפה, שם הופיע עם להקתו "The Mothers of Invention". בעת ההופעה, ירה אלמוני מהקהל באקדח נורים לעבר התקרה, וגרם לשרפת המקום עד היסוד. חברי הלהקה, שנמלטו מהמקום למלונם, צפו מחלון חדרם בעשן השרפה שריחף מעל פני אגם ז'נבה שעל גדותיו בנויה העיר. המחזה עורר בהם השראה, והביא לכתיבת השיר Smoke on the Water, שהתפרסם ביותר לאחר מכן.
הלהקה נותרה ללא אולפן הקלטות כשברשותם ציוד טכני יקר, ואולצה לתור אחר מקום אחר שיתאים להקלטה. מספר רעיונות הועלו, ביניהם תיאטרון מקומי, אך זעמם של השכנים על הרעש שיצרה הלהקה, אילץ אותם לעזוב את המקום. לאחר כשבוע של חיפושים, אחד מחברי הלהקה העלה רעיון להקליט את האלבום בחדר המדרגות של מלון "Grand Hotel" בעיר. הם שמו לב לצליל המיוחד שנוצר כתוצאה מההקלטה במקום, והחליטו להקליט שם את האלבום כולו.
הצלחה וביקורות
מבחינה מסחרית, "Machine Head" נחשב לאלבומה המצליח ביותר של הלהקה אי פעם. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, שם בילה 24 שבועות,[4] ובמצעד בילבורד 200 הגיע האלבום למקום השביעי.[5] בארצות הברית בלבד נמכר האלבום בכשני מיליון עותקים וקיבל פלטיניום כפול.[6]
במשך השנים, קנה האלבום את פרסומו כאחד מהאלבומים החשובים והמשפיעים ביותר ברוק הכבד, וככזה שתרומתו להתפתחות ההבי מטאל איננה מוטלת בספק, ורבים משיריו נחשבים עד היום לקלסיקות רוק כבד.
מבקר המוזיקה של מגזין רולינג סטון, לסטר בנגס, שיבח את האלבום וכתב: "בין שתי הקלסיקות Highway Star ו-Space Truckin' לא טמון דבר מלבד מוזיקה טובה ובועטת".[7] מגזין Allmusic כינה את האלבום "אחד מהאלבומים החיוניים ביותר ברוק הכבד בכל הזמנים".[5] מגזין "Kerrang!" דירג את האלבום במקום ה-35 ברשימת "100 אלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים".[8] בשנת 2006 דירג מגזין "Classic Rock" את האלבום במקום 26 ברשימת "100 אלבומי הרוק הבריטיים הטובים בכל הזמנים".[8] אוזי אוסבורן בחר באלבום כאחד מעשרת האלבומים האהובים עליו ביותר.[9]
השפעות באלבום
מלבד בסיס האלבום המורכב מרוק כבד והבי מטאל, מכיל האלבום השפעות של בלוז ומוזיקה קלאסית. השיר "Highway Star" נכתב בהשראת המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך,[10] וכולל סולו גיטרה מהיר וממושך בידי ריצ'י בלקמור. הסולו מפורסם ביותר, ומהווה ציון דרך בתולדות הרוק הכבד. השיר "Lazy" הוא יצירה מורכבת בת שבע דקות, שנפתחת בדקותיה הראשונות בסולו אורגן אלמותי, בד בבד עם נגינת הגיטרה האמוציונליות על רקע קלידיו הווירטואוזים של ג'ון לורד. בשיר Pictures of Home נשמעות השפעות ניכרות של בלוז. את הריף לשיר Maybe I'm a Leo כתב רוג'ר גלובר לאחר ששמע את שירו של ג'ון לנון "?How Do You Sleep".
Smoke on the Water הוא השיר המפורסם ביותר של הלהקה, שהפך עם השנים לקלסיקת רוק ולאחד משירי הרוק המפורסמים ביותר. הוא ידוע בזכות ריף הגיטרה הקליט שלו, והסיפור שמאחורי מילותיו.
רשימת השירים
כל השירים נכתבו על ידי איאן גילן, ריצ'י בלקמור, רוג'ר גלובר, ג'ון לורד ואיאן פייס.
מבצעים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ביקורת וסיקור על האלבום, באתר Allmusic
- ^ דף האלבום, באתר Sputnikmusic
- ^ שקלול ציוני האלבום, באתר Ultimate Guitar Archive
- ^ נתונים על אלבומי "דיפ פרפל", באתר הרשמי של חברת המצעדים הרשמית
- ^ 1 2 ביקורת על האלבום, באתר Allmusic
- ^ נתוני מכירות האלבום, באתר הרשמי של איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
- ^ ביקורת על האלבום, באתר רולינג סטון
- ^ 1 2 100 Greatest British Rock Album Ever, באתר "Rock List Music"
- ^ רשימתו של אוסבורן, באתר "Rock List Music"
- ^ מייקל קמפבל, Rock and Roll: An Introduction
.svg){kind=logo}
