האלבום זכה להצלחה אדירה הן מסחרית והן ביקורתית, ונחשב לאחד מאלבומי ההופעות המבוקשים והמצליחים בהיסטוריה.[1]
היסטוריה
בעקבות מותו הטרגי של מתופף הלהקה ג'ון בונהם, התפרקה הלהקה ועתידה היה לוט בערפל. בשנת 1985 התאחדה הלהקה למופע הלייב אייד באצטדיון JFK בפילדלפיה, ההופעה שהייתה קצרה למדי הייתה מלאה בפגמים טכניים, ונקטלה על ידי מבקרי המוזיקה. חברי הלהקה סירבו שהופעתם תיכלל בפורמט ה-DVD של המופע, משום שלטעמם המופע לא עמד בסטנדרטים שלהם. ניסיון נוסף של הלהקה להתאחד היה בשנת 1986, אך נגנז בשל תאונת דרכים שבה היה מעורב המתופף המיועד, טוני תומפסון. הלהקה ניסתה לערוך שתי הופעות נוספות, אך גם אלו לא צלחו כראוי אם בגלל סיבות טכניות ואם בגלל מתיחות הולכת וגוברת בין חברי הלהקה.
בעקבות כישלונות אלו, היחסים בין רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס הלכו ונעשו מתוחים, אך בשנת 2002 דיווחה העיתונות הבריטית על פיוס הנרקם בין פלאנט וג'ונס, ושמועות בנוגע להופעת איחוד החלו לצוץ, בעוד אמרגנם מכחישים את השמועות בנוגע לאיחוד.
במאי 2003 יצא לאור אלבום הופעה משולש של הלהקה שהוקלט בשנת 1972 וזכה להצלחה רבה.
ב-12 בספטמבר, לאחר חרושת שמועות על הופעת האיחוד המתוכננת, אישר אמרגן הלהקה הארווי גולדסמית', כי שלושת חברי הלהקה יתאחדו למופע, כשג'ייסון בונהם ישמש כמתופף. כרטיסים נמכרו באינטרנט בעלות של 250$,[2] כשכל ההכנסות הולכות למוסד הצדקה של אהמט ארטגון. הביקוש לכרטיסים היה עצום ונחשב למופע החי המבוקש ביותר בהיסטוריה[3]
בהופעה בוצעו שירים מכל שבעת אלבומיהם הראשונים (לא בוצעו שירים מתוך In Through the Out Door ומתוך CODA), ושניים מהשירים בוצעו בידיהם לראשונה על במה: "For Your Life" ו-"Ramble On".
חברי הלהקה היו בתחילה סקפטיים לגבי שחרור צילום ההופעה, שצולמה על ידי 16 מצלמות,[4] וכשנשאל ג'ימי פייג' בעניין, ענה כי הוא לא סבור שייצא סרט בעתיד הנראה לעין. אולם בסופו של דבר התקבלה ההחלטה לשחרר את הסרט.
ב-17 באוקטובר2012, לאחר הדלפות ועקובים רבים שוחרר סרט ההופעה. הסרט הוקרן בבתי הקולנוע וגרף הצלחה עצומה.[5]
ההופעה, האלבום והסרט זכו לביקורות נלהבות מכל עבר, כשכולם מציינים לטובה את האנרגטיות החיובית, הכימיה הטובה בין חבריה והביצועים המוצלחים שהציגה הלהקה. מבקר המוזיקה של הניו יורקר סאשה ג'ונס כתב: "הלהקה יכולה להיות גאה בכך שהיטיבה להחליף את כישלונות ההופעות של שנות ה-80 וה-90 בהצלחה, עם הופעה אנרגטית שכזו".[15] במגזין המוזיקה הבריטיNME נכתב: "חברי הלהקה מוכיחים שהם עדיין יכולים להופיע באותה הרמה שהביאה להם את המוניטין האגדי מלכתחילה..."[16] עיתון הדיילי טלגרף העניק לאלבום חמישה כוכבים מתוך חמישה, בציינו ש"'יום החגיגה' הוא חגיגה של רוקנרול מרגש, קסום ונפלא".[17] מבקר המוזיקה הרנן מ. קמפבל (Hernan M. Campbell) מאתר Sputnikmusic הרעיף תשבחות על האלבום והילל את נגינתם של חברי הלהקה, והגדיר את ההופעה כ"מהפנטת" ושיבח במיוחד את ג'ייסון בונהם שהיטיב להיכנס לנעליו של אביו, ולסיכום כתב: "לד זפלין מאחדים את כל תכונותיהם על מנת להזכיר לנו שהם עדיין השם הכי גדול בהיסטוריה של הרוק"[18] מבקר המוזיקה הישראלי, גל אוחובסקי, כתב: "... אבל הדבר הכי חשוב הוא שלמרות כל השנים שעברו, לד זפלין נשמעים רלוונטיים, עכשוויים, אנרגטיים, כאילו היו בני 23. גם אם באותה נשימה אתה שומע בקולו של רוברט פלאנט את השנים, הניסיון, והרגש נצבר. האמת היא שאין לתאר את היופי והחשיבות של ההופעה החיה הזאת... הופעה שלהם היא ממש מדרגות לגן עדן. אלבום חובה בכל בית".[19]
אתר המוזיקה Metacritic, המשקלל עשרות טורי ביקורת ממבקרים שונים, העניק לאלבום ציון ממוצע של 85% ביקורות טובות.[20] אתר דומה בשם Rotten Tomatoes, העניק לאלבום 98 אחוזי טריות.[21]
.svg){kind=logo}
