ערך זה עוסק במונח העוסק בטקסט המקראי. אם התכוונתם לחומש המיוחד לסופרים ולקוראים בתורה, ראו תיקון קוראים.
תיקון סופרים (או כינה הכתוב) הוא מונח מספרות חז"ל המצביע על שינוי במילים בתנ"ך מפאת כבוד האלוהים וכדומה. חז"ל מנו "תיקוני סופרים" בכמה מקומות בספרותם, ואלו מגיעים לכדי 18 תיקונים.
מקור
הראשון להשתמש בביטוי "תיקון סופרים" היה רבי סימון (שהיה אמורא); קודם לכן, התנאים השתמשו בביטוי "כינה הכתוב" ביחס לאותם פסוקים.[1]
מדרש תנחומא[2] מנה 16 תיקוני סופרים שערכו אנשי כנסת הגדולה במקרא, 3 מהם בתורה עצמה. לטענת המדרש, תיקונים אלו נעשו על ידי אנשי כנסת הגדולה:
וכן הוא אומר: "כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו". "עיני" היה לו לומר? אלא שכנהו הכתוב. כלומר, כביכול כלפי מעלן, וכנהו הכתוב, שהוא תיקון סופרים - אנשי כנסת הגדולה
בדומה לתנחומא, בקרב הפרשנים המסורתיים[3] ישנם עוד הסוברים שמדובר בתיקונים מאוחרים, אך רוב הפרשנים המסורתיים מייחסים את תיקון הסופרים לכותב המקורי[דרוש מקור][מפני ש...].
לעומתם, רוב החוקרים המודרניים מייחסים אותו לעריכה מאוחרת של הקורפוס המקראי. ישנם גם חוקרים הסבורים שחז"ל לא מנו את כל תיקוני הסופרים, ומנסים לזהות נוספים[דרוש מקור].
בחלק מספרות חז"ל מכונה המונח בלשון 'תיקון סופרים', או 'תיקוני סופרים', אך יש מקומות בהם הוא מכונה 'כינה הכתוב', לדעת רש"י הוא מלשון שם כינוי, וכך הם דבריו בפירוש דברי המשנה "המכנה בעריות": ”בגמרא מפרש שדורש פרשת עריות בכינוי ואומר לא ערוה ממש דיבר הכתוב אלא כינה הכתוב בלשונו וקרא אותה ערוה המגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים.
כינוי הוא לשון היפך שמהפך דיבורו לשבח או לגנאי והרבה יש בלשון חכמים בספרי אספה לי שבעים איש, ואל אראה ברעתי - ברעתם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב כיוצא בדבר: "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" - כבודי היה לו לומר אלא שכינה הכתוב".”
זהות המתקנים
הפרשנים מתקשים בלשונות המדרשים השונים, מהם עולה כי התיקון נעשה בזמן מאוחר על ידי סופרים שונים, זאת בעקבות דברי התלמוד מהם עולה כי אנו מצווים להאמין שכל התורה הנמצאת בידינו היא זו שניתנה למשה רבינו בסיני ולא נעשה בה שום שינוי כלל, וכך הם דברי התלמוד:
כי דבר ה' בזה', זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו, זהו 'כי דבר ה' בזה'
לדעת המנחת שי לאחר שמביא את כלל השינויים של 'תיקוני סופרים, הוא מעיר:
חלילה לנו להאמין שהסופרים יוסיפו או יגרעו או ישנו אפילו אות אחת ממה שכתוב בתורה… ואולם עיקר הפירוש כמו שאמר הרשב"א שהסופרים והחכמים דקדקו ומצאו, לפי עניין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא הייתה כמו שנראה מן המכתב בספר אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב כן אלא כן אלא ששינה הכתוב.
ולא קראוה תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים והכתוב עצמו כינה כן… הרי מבואר שהחכמים והסופרים דקדקו ופירשו שהכתוב מדבר דרך כינוי ויש להם כוח לפרש כן כמו שנמסרה התורה לחכמים לדרוש כפי חכמתם וקבלתם, אבל לא להוסיף או לגרוע אפילו אות אחת
פירוש זה אף עולה מדברי הרא"ם:
ופירוש 'תקון סופרים' בכל מקום אין הכונה בו חלילה שהוסיפו על מה שכתוב בתורה או ששינו ממה שכתוב בתורה אלא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעקר הכונה לא היתה כמו שנראה ממה שכתוב בספר אלא צד כונה אחרת ולא היה לו לכתוב כן אלא כן אלא שכנה הכתוב ולא קראום תקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כנויים לשון הרשב"א.
— רא"ם פרשת וירא
לדעת רבי יוסף אלבו תיקונים אלו מתייחסים למשה רבינו, ששינה כך על פי ציווי ה':
איוב, ב', ט': וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. (). גם כאן מתכוונת אשת איוב למילה "קָלֵּל" ולא למילה "בָּרֵךְ".
איוב פרק ז, פס' כ': "חָטָאתִי, מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם: לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ; וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא". היה צריך להיות כתוב: "ואהיה עליך למשא" כשהכוונה היא לקב"ה.
איוב, פרק לב' פס' ב: בדברי אליהוא בן ברכאל. איוב שואל שאלות נגד הקב"ה, ושלושת רעיו מגמגמים בתשובתם ואינם מוצאים תשובה לטענת איוב ובכך מרשיעים את הקב"ה: "וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו, חָרָה אַפּוֹ: עַל אֲשֶׁר לֹא-מָצְאוּ מַעֲנֶה-וַיַּרְשִׁיעוּ, אֶת-אִיּוֹב". היה צריך להיות וירשיעו את ה' אך מפאת כבוד ה' הדבר תוקן ל"וירשיעו את איוב".
(זכריה ב יב): כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו. "עיני" היה לו לומר? אלא שכנהו הכתוב. כלומר, כביכול כלפי מעלן, וכנהו הכתוב, שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה.
(מלאכי א יג): ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותי, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (שמואל א ג יג): בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם, אלא שכנהו הכתוב.
(איוב ז כ): למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (חבקוק א יב): הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא ימות, אלא שכנהו הכתוב.
כ (ירמיהו ב יא): ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל, אלא שכנהו הכתוב. כיוצא בו (תהלים קו כ): וימירו את כבודי בתבנית שור אוכל עשב, אלא שכנהו הכתוב.
(הושע ד ז): כבודי בקלון אמיר, אלא שכנהו הכתוב, כיוצא בו (איוב לב ג): ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, אלא שכנהו הכתוב.
(מלכים א יב טז): מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד וילך ישראל לאהליו,
ו (דברי הימים ב י טז) לאלהיו.
זכור תזכור ותשוח עלי נפשי (איכה ג כ).
אולי יראה ה' בעיניו (שמואל ב טז יב).
(יחזקאל ח יז): והנם שולחים את הזמורה אל אפי, והם תקנו אל אפם.
שמואל א פרק ג - כי מקללים להם בניו. מקללים לי היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב
משה צפור, "לידתה וגלגוליה של המסורת על י"ח תיקוני סופרים", בתוך על מסירה ומסורת: פרקים בתולדות הפרשנות הקדומה של המקרא, תרגומו ומסירתו, תל אביב תשס"א, עמ' 79‑165
נספח א - עזרא, אנשי כנסת הגדולה ונוסח כתבי הקודש, עמ' 43. בתוך: פסוקים שלא כתבם משה
