מקור הביטוי בספרות המשנה, ומאז הוא הופיע פעמים רבות בספרות היהודית בהקשר של לימוד תורה. משמעות הביטוי היא לימוד תורה לשם המטרות שעבורן ניתנה התורה, מבלי לחשוב על השכר שיינתן על כך בעתיד, וכל שכן לא על מנת להתכוון למטרות החיצוניות ללימוד, כגון כסף וכבוד.
במשנה במסכת אבות נכתבו מעלות מיוחדות ונדירות על העוסק בתורה לשמה:
המילה "לשמה" מתפרשת כמוסבת על התורה - לומד את התורה לשם התורה. אך משמעות הכוונה צריכה ביאור - אם נאמר למשל כי מישהו נוהג "לשם הנהיגה" או כי אדם מבשל "לשם הבישול" זה ישמע לא מובן - הרי יש מטרה למעשים אלו. גם כשאדם אוכל הוא אוכל לשם האכילה - כי היא טובה וטעימה לו, אך גם לצורך בריאות הישרדות וכדומה. כלומר לכל מעשה יש מטרות לשמן הוא יעשה, אך יש גם את ההנאה והמשמעות במעשה עצמו. מה פירוש לימוד תורה "לשם התורה"? האם הכוונה לשם המצווה ולקיום המצווה? בנוסף לפירוש הפשוט כי הכוונה היא לימוד שלא לצורך כבוד או כסף וכדומה, אך לשם מה כן?
אחד מהפולמוסים הגדולים בעולם ההלכה, הוא האם לימוד תורה לשם תענוג הבא מתוך ידיעת חכמת התורה, נחשב ללימוד לשמה. האבני נזר בהקדמתו לספר אגלי טל, שולל את הדעה האומרת כי לימוד תורה לשם הנאה מחכמת התורה נחשבת ללימוד שלא לשמה, ומוכיח שלא רק שמותר אלא אף מצווה על האדם ליהנות מחכמת התורה, כי עיקר מצוותה היא ההנאה והשמחה שיש לאדם בלימודו, ולכן אם נהנה האדם מדברי התורה קיים בכך את המצווה. האבני נזר מדמה זאת למאמר התלמוד ”המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה”[1] שבה ההסבר הוא שההנאה עצמה היא האיסור ולכן אסורה גם דרך מתעסק, כך אומר גם האבני נזר, ההנאה שבתורה היא עצמה קיום המצווה ולכן נחשבת למצווה גם אם כיוון שלא לשמה, וכמובא "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שמכך נראה שגם הלימוד שלא לשמה הוא מעשה מצווה, שאם לא כן לא היה מביא לידי לשמה.
לעומת זאת, בכמה ספרי חסידות, ביניהם בספר יושר דברי אמת נכתבו מילים חריפות על הלומד תורה כדי ליהנות. גם חלק נכבד מהחיבור "יסוד העבודה" של רבי אברהם וינברג עוסק בביאור תורה לשמה, בו הוא חולק על הרב חיים מוולוז'ין הסובר כי מהותה של תורה לשמה היא לימוד לשם ידיעת התורה, וסובר, כי לימוד התורה מטרתו להידבק בה' על ידה. נושא זה נמנה בין הנושאים השנויים מאז במחלוקת בין החסידים למתנגדים. בספרו אורות התורה מקדיש הרב אברהם יצחק הכהן קוק פרק לנושא זה, ובו מוצגת שיטתו שהיא מעין סינתזה בין שיטות אלה. בין דבריו כתב שם: "הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו".
בחידושיו של רבינו אברהם מן ההר, שנתגלו לאחר פטירתו של האבני נזר (י"ל על ידי הרב משה יהודה בלוי) מובא כדברי האבני נזר[2]: רבינו אברהם מן ההר נסובים על דברי המשנה במסכת נדרים הקובעת שאדם האומר "הריני עליך חרם" ואוסר את הנאתו על אדם אחר, המודר אסור בשימוש וקריאה בספרי התורה המשותפים לבני העיר ובכלל האדם שאסר על מודר ליהנות מכספו. על משנה זו הוא מצטט את הקושיא, כיצד ניתן לאסור את הקריאה בספר שבו שותפים כל בני העיר, הרי קריאה בתורה היא מצווה, ובתלמוד נפסק שקיום מצוות אינן נחשבות להנאה ”מצוות לאו ליהנות ניתנו”. הוא אומר כי לדעתו אין זו קושיא כלל, כי הכלל של "מצוות לאו ליהנות ניתנו" תקף רק "במצווה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה "אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת השם, אבל מצוות לימוד שהוא עניין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו, הלכך לא שייך למימר במצוות לימוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, הלכך כשהדירו זה את זה או הדיר זה את זה אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגעת לו הנאה מממונו.)
לעומת זאת, יש ראשונים אחרים שמקשים קושיא זאת ומתרצים עליה תירוצים אחרים, וייתכן שהם חלוקים על שיטתו של רבינו אברהם מן ההר.
פרנסה מדברי תורה
נחלקו הראשונים האם מותר לאדם להתפרנס מדברי תורה, כדי ללמוד תורה. ברמב"ם[3] נפסק:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
לעומת זאת רוב הראשונים חלוקים על דברי הרמב"ם, ובתוכם הרשב"ץ[4] והכסף משנה[5], וכמותם נפסק בשולחן ערוך הרב[6], והוא קובע כמותם, שהכלל שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מהעולם אמור רק למי ש"לומד כדי להתגדל ולהיות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ או כדי להתפרנס במלמדות או דיינות והוראות, וגם זאת הוא מסייג בכלל ש"מי שאין בו יראת שמים לדבר לשמם אלא כדי להתגדל או להתפרנס מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה".
לעומת זאת, פוסקים אותם ראשונים - וכן נפסק בשולחן ערוך הרב, כאשר אדם למד שלא לשם פרנסה, אלא שלאחר שלמד לשמה ראה שאין לו שום אפשרות אחרת להתפרנס מלבד מלמדות או דיינות והוראות, ואם לא יעסוק במלמדות או דיינות לא יוכל ללמוד כלל, או שיוכל ללמוד רק בדרך עראי כשמלאכתו קבע ותורתו עראי, מותר לו להשתמש בכתר תורה, שכן גם זה הוא לצורך התורה עצמה ולימודה. אלא שמי שיכול להתפרנס ממעשי ידיו וגם לעשות תורתו קבע, יעשה כך למרות שימעט בלימודו על ידי שיעסוק בפרנסתו. בשולחן ערוך הרב מוסיף סייג נוסף: אלא אם כן רבים צריכים לו שאין במדינה גדול כמוהו והוא בורח מהגדולה וזו מחזרת אחריו, שאז עון בידו להימנע וחייב הוא להתמנות לרבנות.
אולם הרב יוסף רוזין[7] סובר שכל ההיתר להתפרנס הוא רק בתחילת לימודו, כדי שיהיה לו יישוב הדעת ללמוד ולגדול כראוי, אולם לאחר זמן חובה עליו להתפרנס ממעשה ידיו, ולא להיות נטל על הציבור.
לדינא פסק הש"ך[8] כי ודאי אין לאדם המתפרנס, וכן הראוי ללמוד פרנסה, לפרוק מלאכתו וליפול על הציבור, אולם אם אין מספיקו - כדי שיוכל ללמוד כראוי - חובה עליו ליטול, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכן פסק הב"ח[9]. וכן פסק המהרש"ל[10] כי כיום כל הרוצה להתעסק בתורה רשאי לכתחלה להתפרנס מכך, מאחר שלולי כן כבר הייתה בטלה תורה מישראל, וגם אין לנו נשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורות ראשונים. וכתב הרב משה פיינשטיין[11] שאין להימנע מכך אפילו ממידת חסידות, כי הוא בוודאי עצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד וסופו שיעסוק רק במלאכה ומסחר.
