PROFILBARU.COM

תהילה חכימי
	חכימי, 2014
לידה	27 בפברואר 1982 (בת 42)
מדינה	ישראל
לאום	ישראל
עיסוק	משוררת, סופרת
שפות היצירה	עברית
תקופת הפעילות	מ-2013
פרסים והוקרה	פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם (2014) פרס ברנשטיין (2015); פרס היצירה לסופרים עבריים (2018)

תהילה חכימי (נולדה ב-27 בפברואר 1982) היא משוררת וסופרת ישראלית, מהנדסת מכונות בהכשרתה, זוכת פרס ברנשטיין לשנת 2015 עבור ספר ביכוריה "מחר נעבוד" ופרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2018^[1].

ביוגרפיה

נולדה בדרום תל אביב וגדלה בגני תקווה. לה שלוש אחיות. שירתה כקצינה בגדוד קרקל. עבדה כמהנדסת מכונות. כיום עובדת כמנהלת פרויקטים בספריית בית אריאלה.

על יצירתה

פרסמה לראשונה שירים ב-2013 בכתב העת "מרחב", כתב העת "מעין", אסופת שירי באר שבע ועוד.

ספרה הראשון "מחר נעבוד" בעריכת עודד וולקשטיין ראה אור בקיץ 2014 בהוצאת טנג'יר.

ספרה השני, "במים" - נובלה גרפית, בשיתוף עם האמנית לירון כהן, ובעריכת עודד וולקשטיין, ראה אור בסתיו 2016.

ספרה השלישי, חֶבְרָה, ראה אור בסתיו 2018 בסדרת מעבדה של הוצאת רסלינג לספרות ישראלית מקורית, הסדרה בעריכת נעמה צאל.

חכימי זכתה בפרס לעידוד היצירה של משרד התרבות, בקטגוריית "משוררים בתחילת דרכם", מנימוקי השופטות:

"שיריה מעידים עליה שעינה הפקוחה ומבטה הרגיש לא מחסירים שום פרט ולא עושים הנחות. הדוברת בשירים חיה את חייה אך היא לא אוהבת את מה שהיא רואה או את מה שקורה לה בתוך העולם שבו היא חיה. את ביקורתה, גם כלפי עוולות ידועות ומוכרות זה מכבר, היא מבטאת מתוך ראייתה הייחודית, הצלולה."

חכימי ערכה את ספר הילדים "הילדים של הצהריים" מאת אביחי נזרי (כותב) ולירון כהן (מאיירת) שראה אור בהוצאת טנג'יר במרץ 2015, הספר זכה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים לשנת 2015.

ספריה

2014 - מחר נעבוד, שירה, הוצאת טנג'יר

2016 - במים, נובלה גרפית, הוצאה עצמית

2018 - חֶבְרָה, פרוזה, מעבדה - ספרות ישראלית מקורית, הוצאת רסלינג

2023 - מקשה אחת, נובלה, הוצאת פרדס ומכון ון ליר

2023- יריתי באמריקה, רומן, הוצאת אחוזת בית

2024- אמא איקס, לוקוס (סדרת אידרה)

מדברי הביקורת

על "מחר נעבוד"

"החיבור המעניין שהיא יוצרת בין מנגנוני המכונה למנגנוני השפה הוא שנותן לספר את טעמו המיוחד...חכימי פורשת מרחב אפור, כהה ומדכא של מגדלי משרדים, חדרי ראיונות, דלפקי קבלה, בנקים, לשכות תעסוקה, שדות תעופה, מלונות אחידים ומנוכרים, מפעלים ובתי חרושת. זה מרחב שבו היחידים נמסרים ונבלעים, משמשים בעצמם יחידות מכניות, אך יש בידם גם היכולת להוציא את המכונה מכלל שימוש בכל רגע נתון...היא מצליחה לייצר את נקודת המבט האירונית, הכפולה, של מי שנבלע במכניות אך ורק כדי להקיא אותה מתוכו בדגם המשובש שלה; להיכפף לכוחות המשעבדים, מצד אחד, אך לשחק בכליהם ללא חשש ולחשוף את האבסורדיות שלהם, מהצד האחר" (שירה סתיו, ספרים הארץ)^[2]

על הנובלה הגרפית "במים"

"זה מסע נעדר גבולות בין מציאות להזיה, חלימה ופנטזיה, שבו גם היא הופכת ליעד למעקב. בעולם שבו מתערערת ההפרדה בין הפנים לחוץ, בין הפרט לחברה, בין האמת לבדיה והכל מתרוקן ממשמעות, מנסחת תהילה חכימי אמירה מדכדכת על הבדידות בעידן הגלובליזציה והריקנות של חברת השפע הקפיטליסטית בת־זמננו, המקדשת את תרבות הצריכה, העונג והמסחור... "במים" מתכתבת עם יצירותיו המאוירות של הרוקי מורקמי (כדוגמת "שינה", "המתקפה על המאפיה" ו"הספרייה המוזרה"), וכפי שמקובל לומר על כתיבתו "שהיא קלה לקריאה אבל קשה להבנה", גם "במים" מתגלה כמורכבת, חידתית ולא ניתנת לפענוח עד תום. כדי לא להסתחרר ולא לאבד עוגן סיפורי ביצירה רווית השכבות, הגדושה באי־סדר מכוון, המתענגת על הפירוק והשיבוש, ושזיכרונה של הגיבורה בה מטעה אותה, נדרשים מבט מעמיק וחקרני באיורים המרהיבים של לירון כהן וקריאה חוזרת בטקסט." (ורד לי, ספרים הארץ)^[3]

על "חברה"

"חכימי מרופפת את המשטור הפוליטי הנכון, ו"הולכת לאיבוד" אחרי המשמעויות החדשות שהיא מוצאת ביחסי העבודה. הכתיבה שלה נקראת לפעמים כתוואי של בהייה מתמשכת, שתנועתה מרומזת ודקה, ללא נרטיב סגור, ללא פאנץ' (הפרקונים בסיפור הראשון מסתיימים לפעמים באמצע המשפט, אפילו ללא נקודה). דווקא ברפיון הזה אפשר למצוא התרסה לא פחות החלטית נגד השעבוד להישגיות, ונגד החתירה הבלתי נלאית קדימה של עולם העבודה התאגידי. מתוך כך, זו גם התנגדות לחלחול של ערכיו לנורמות הספרותיות של ימינו." (קרן דותן, ישראל היום)^[4]

"חברות ותאגידים מככבים בספרות ובקולנוע פופולריים — לעיתים כישויות דרמטיות פעילות, ולעיתים כתפאורה וזירת התרחשות של עלילות אבירים רומנטיות שעברו הסבה לעולם העסקים המודרני ובהן גיבור נון־קונפורמיסט נלחם על חירותו מול מערכת דכאנית. הוא עשוי לצאת כמנצח ...; לעיתים (רחוקות וטרגיות) הוא מובס על ידי קריקטורה קפקאית של מנגנון אטום ואנונימי; ופעמים רבות הוא מסיים בסוג של השלמה ... אבל חכימי הולכת, בדרך נועזת ומרשימה, הרבה מעבר לזה, הן בחוויה והן בשפה: כי איש ואשת הארגון, בכל דפוסי ההתנגדות הספרותיים המסורתיים שלהם — מתמרדים בגלוי או מוחים בסתר, מתפשרים, משלימים, מזדהים לבסוף, או מעמידים פנים ומשחקים תפקיד במידה כזו או אחרת של התלהבות או דכדוך — מוצגים תמיד כאינדיבידואל מובחן, המודע, כמו קוראיו ויוצריו, לניגוד החד שבין אישיות עצמאית, המחפשת את עצמה ותרה אחרי אותנטיות, ובין ארגון חיצוני קר ומנוכר. המודל הרומנטי בבסיסו הזה הוא אולי הסיבה שקריאות רבות של ספרה של חכימי, משבחות ומהללות (ובצדק) ככל שתהיינה, התקשו, אולי מתוך אי־הכרה של החוויה הפוגשת שפה, לעמוד על הישגה הייחודי של הסופרת: לא ניגוד חד ומאבק כמעט־קלישאי על עצמאות, אלא היפוכו — תהליך התמוססות של אשליית האני הנמהל בקונסטרוקט המיוצר על ידי "חברה"." (עמוס נוי, ספרים הארץ)^[5]