יודית שחר נולדה בגבול שכונת התקווה וכיום מתגוררת בפתח תקווה עם שני ילדיה כאם חד הורית. שחר היא בוגרת בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, עשתה הסבה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים ועובדת כמורה לחינוך מיוחד בכיתות 'אתגר'. בנוסף היא מנחה קבוצות נוער ומבוגרים בתחום החברתי.
שחר כתבה ופרסמה שירה פוליטית וחברתית בכתבי עת ספרותיים רבים, בהם הליקון, מטעם, מעין, קשת החדשה ועמדה, וכן באנתולוגיות, בהן 'אדומה' ו'עקלקלות'. שיריה התפרסמו גם במוספי הספרות של העיתונים היומיים החשובים.
ספר השירים הראשון של שחר, "זו אני מדברת", ראה אור בהוצאת בבל בתחילת 2009. הספר עוסק בנושאים פוליטיים וחברתיים דרך סיפורה האישי של המחברת. השירים עוסקים בילדותה של המחברת ובחיי האהבה שלה כבוגרת. הספר יצא בסיוע מפעל קסת לספרות ביכורים, ובעקבותיו זכתה שחר בפרס טבע לשירה לשנת 2009.
[1]
הספר זכה בפרס עיריית חולון ומשפחת לויתן ל"שירת ביכורים" בקיץ 2011. הפרס על שם המשורר דוד לויתן והתחרות בשיתוף אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל.
[2]
ספרה השני של יודית שחר, "לכל רחוב משוגעת משלו", יצא לאור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2013 ובו 53 עמודים. הספר עוסק במצוקות האדם הקטן בעידן הניכור הפוסט מודרני.
מתוך הספר
אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה
ואין לי חדר משלי,
יש לי שני ילדים
שני חדרים
שתי משרות
ושני חשבונות –
בשניהם בחובה,
ויש לי מורשה ויש לי תורשה
ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.
חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה
ולא חדר משלי,
יש לי עט ונייר
ותשוקה שתוקה
ואור חיוור שנוהר בשתיקה
מבעד חלון
חציו סגור
חציו פעור לרווחה.
