תאודול ארמן ריבו (בצרפתית: Théodule-Armand Ribot; 18 בדצמבר 1839 – 9 בדצמבר 1916) היה פסיכולוג צרפתי ונחשב כאבי הפסיכולוגיה בצרפת.
ראשית דרכו
ריבו נולד בגנגאן (Guingamp) בחבל ברטניה אשר בצרפת ולמד בבית הספר התיכון סן-ברייה. לאחר מכן הצטרף לצוות ניהול בית הספר. כשעזב משרה זו, השתקע בפריז, והחל ללמוד בשנת 1864 באקול נורמאל סופרייר. הוא קיבל תואר "agrégé" בשנת 1866 וסיים דוקטורט ב-1875. תזת הדוקטורט שלו, שפורסמה בשנת 1882, Hérédité: étude psychologique, היא ממחקריו המפורסמים והמשפיעים ביותר.
ריבו לימד פילוסופיה בבית-הספר התיכון בעיר וזול (Vesoul) ובתיכון בלוואל (Laval). לאחר מכן חזר לפריז כדי להקדיש עצמו למחקריו בפסיכולוגיה ניסויית. בשנת 1885 העביר סדרת הרצאות בנושא זה בסורבון, וב-1888 התמנה לראש הקתדרה לפסיכולוגיה ניסויית בקולז' דה פראנס .
גישתו המקצועית
הגישה הפוזיטיביסטית של ריבו עוצבה בעקבות תאוריות האבולוציה של הרברט ספנסר וג'ון היולינגס ג'קסון, על ידי הפסיכולוגיה האסוציאטיבית הבריטית, ועל ידי נוירופיזיולוגיה ניסויית גרמנית.
על בסיס שיטות מחקר ניסוייות וסינתזות, תיאר ריבו את השפעת התורשה על תופעות נפשיות. הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת לפן הפיסי של חיי הנפש, והתעלם מכל גורם רוחני או לא-חומרי באדם. בספרו הפסיכולוגיה האנגלית בת-זמננו (La Psychologie anglaise contemporain, 1870) הוא מציין את אהדתו לאסכולה הסנסציונליסטית, ואת תרגומו לעקרונות הפסיכולוגיה של הרברט ספנסר.
שכחה והיזכרות
ריבו היה מחברה של מונוגרפיה רבת השפעה במאה ה-19 על שכחה והיזכרות, מחלות הזיכרון: מאמר בפסיכולוגיה פוזיטיבית (Les Maladies de la mémoire, 1881). ספרו של ריבו הוא בו זמנית דין-וחשבון על הזיכרון ועל טבעו של האני והמודעות העצמית (le moi). כפי שריבו מציג זאת, העצמי נחווה כשני מצבי קיום תלויים החודרים זה את זה הדדית (בדומה לזיכרון אצל מרסל פרוסט).
הראשון ביניהם הוא סך כל מצבי המודעות העכשוויים; ריבו עורך אנלוגיה בין מובן זה של העצמי עם שדה ראייה: התפיסה במרכז השדה חדה ומפורטת, אך באזור השוליים של שדה הראייה היא הופכת פחות מדויקת. במהלך אירועים רגיל, הרשמים והזיכרונות שנתפסים במרכז המודעות מוחלפים ברשמים חדשים ונגישים יותר. הרשמים שהעתקו נדחפים למצב מודעות נמוך יותר, בשולי המודעות. הרשמים שנותרים במרכז המודעות מתאחדים כעת סביב רשמים חדשים, כפי שעשו לפני-כן. רכז תשומת הלב שמופיע "הופך לנקודה בה נוצרות אסוציאציות חדשות; ובאופן זה הרכב חדש, אגו חדש [le moi], נוצר"[1]. ארגון חושף ונוזלי זה של מצבי תודעה הוא שווה ערך למה שאנו עשויים לקרוא לו עצמי סינכרוני.
העצמי הדיאכרוני, "האישיות המודעת" על-פי ריבו, מכיר וחווה את עצמו דרך המשכיותו עם העבר. זהו העצמי כסובייקט של ההיסטוריה של עצמו. ככזה, זהו דבר מיוצר, מוזן ומחודש על ידי הזיכרון. כמו העצמי הסינכרוני, זוהי תופעה שמשנה צורה במהירות, שעוברת ללא הפוגה דרך שלבי גדילה, דגנרציה ושעתוק. אך חידוש עצמי הוא אפשרי רק משום שמקום לזיכרונות חדשים ואסוציאציות חדשות נוצר כל הזמן. והמקום זמין רק משום שזיכרונות ישנים דוהים, ונחלשת יכולתם לעורר רגשות אליהם קושרו בעבר, עד שלעיתים הם אינם אלא זיכרונות של זיכרונות. לשון אחר, התזה של ריבו היא שהשכחה היא בו-זמנית נורמלית והכרחית: "לחיות פירושו לרכוש ולאבד; החיים מורכבים מהתפרקות כמו-גם מצבירה. שכחה היא התפרקות...ללא ההחרבה הטוטאלית של מספר רב מאוד של מצבי תודעה, וההדחקה הזמנית של רבים אחרים, היזכרות הייתה דבר בלתי אפשרי. שכחה, מלבד במקרים מסוימים, אינה מחלה של הזיכרון, אלא תנאי לבריאות ולחיים"[2].
אמנזיה
בסכמה של ריבו, העצמי והמודעות-העצמית תופסים מרחב קיומי אשר תחום, מצד אחד, בהיפר-אמנזיה, זכירה רבה מדי, "מצב בו פעולות, רגשות או רעיונות מהעבר מועלות בחיות רבה אל הנפש, שבמצבה הטבעי הייתה שוכחת לחלוטין אותם"[3]. מצד שני, גבול המודעות העצמית הוא אמנזיה, זכירה מעטה מדי. ריבו מתאר ארבע קטגוריות של אמנזיה:
- צורה מולדת הקשורה ליכולות קוגניטיביות מופחתות.
- צורה זמנית המסומנת בהתקפה פתאומית והפוגה פתאומית.
- צורה פְּרוֹגְרֶסִיבִית המתויגת דרך התפרקות מבנה הזיכרון.
- צורה לה הוא קורא "אמנזיה תקופתית"[4].
בשלוש הקטגוריות הראשונות, אמנזיה שווה לאובדן זיכרון שנגרם כתוצאה מהתרוששות פתולוגית או מפירוק העצמי. בקטגוריה הרביעית, אמנזיה היא אקט הסתרה והיא גורמת לטרנספורמציה פתולוגית של העצמי.
מקרים של אמנזיה תקופתית מחולקים לשני סוגים. "הצורה המתקדמת" המורכבת משינוי אישיות מודעות: כל אישיות מעוכבת על ידי מלאי הזיכרונות שלה, ואף אישיות אינה יכולה לבוא במקום רעותה. ריבו קרא למצב זה "מודעות כפולה". בנוסף לסוג המפותח הזה של אמנזיה תקופתית, ישנה "צורה לא מפותחת" אותה מקשר ריבו עם "קורבנות סומנמבוליזם (somnambulism), טבעי או נגרם". סומנמבוליזם מקביל פחות או יותר למה שמכונה כיום מצב היפנוטי או דיסוציאטיבי.
פרסומים
- La Psychologle anglaise contemporaine (1870)
- L'Hérédité. Étude psychologique (1873)
- La Philosophie de Schopenhauer (1874)
- La Psychologie allemande contemporaine (1879)
|
- Les Maladies de la mémoire (1881)
- Les Maladies de la volonté (1882)
- Les Maladies de la personnalité (1885)
- ''La Psychologie de l'attention (1888)
|
- La Psychologie des sentiments (1896)
- L'Evolution des idées genérales (1897)
- Essai sur l'imagination créatrice (1900)
- La Logique des sentiments (1904)
- Essai sur les passions (1906)
|
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Ribot, Diseases of Memory: An Essay in the Positive Psychology 1883: 107, 108
- ^ Ribot 1883: 61
- ^ Ribot 1883: 174
- ^ Ribot 1883: 79
