שש אחרי המלחמה (צ'כית: Po válce v šest hodin večer, "אחרי המלחמה בשעה שש בערב!") הוא ביטוי שמשמעותו חזרה לשגרה ולמנהגים הרגילים לאחר תקופת מלחמה. מקור הביטוי בספרו של הסופר הצ'כיירוסלב האשק, "החייל האמיץ שווייק", שיצא לאור ב-1923. בעברית ישראלית נעשה שימוש בביטוי באופן נרחב, בעיקר על רקע הופעתו התכופה בהצגה הפופולרית "החייל האמיץ שווייק" בכיכובו של מאיר מרגלית, שעלתה בתיאטרון האהל ב-1935 והוצגה במשך עשרות שנים;[1] ומאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, גם בעקבות ספרו הפופולרי של יוסי גמזו, "בשש אחרי המלחמה"[2] ואזכורים נוספים של הביטוי בעקבות המלחמה.[3]
"החייל האמיץ שווייק"
בספרו של האשק הופך גיבור הספר, יוזף שווייק, לאחר חיולו לצבא האוסטרו-הונגרי במסגרת מלחמת העולם הראשונה, לשמשו האישי של קצין שמטעמו הוא יוצא למסור מכתב אהבהבים לאשה הונגרייה נשואה. בדרך אל האישה עוצר שווייק לשתייה קצרה עם ידידו הטוב, החפר וודיצ'קה. השתייה מתארכת ובמהלכה מתפתחת שיחה ארוכה העוסקת בשנאתו העזה של וודיצ'קה להונגרים באשר הם הונגרים. כאשר הם מגיעים לבית האישה, יוזם וודיצ'קה באופן בלתי נמנע קטטה המונית, המובילה להשלכת שניהם למעצר צבאי. כאשר הם משוחררים מן הכלא ונשלחים ליחידותיהם, נפרדים שווייק וודיצ'קה בהסכמה להיפגש בבית המרזח ה"גביע" בנה בויישטי (Na Bojisti) "אחרי המלחמה בשעה שש בערב!" (שהיא השעה הקבועה בה היו נפגשים בבית המרזח).
לקוראי הספר לא מתברר בסופו אם שווייק וודיצ'קה אכן נפגשו "בשש אחרי המלחמה", שכן האשק מת בטרם הספיק להשלים את הספר והתפרסמו ממנו ארבעת החלקים הראשונים מתוך שישה מתוכננים.
