שפת הסימנים של שבט א-סייד היא שפת סימנים המשמשת את בני שבט א-סייד, שבט בדואי החי בנגב. שפת סימנים זו התפתחה באופן ספונטני בקרב בני השבט לאור העובדה שיש בו שיעור גבוה במיוחד של חירשים. השפה משמשת הן את החירשים והן את השומעים מבין אנשי השבט בצד הניב המקומי של השפה הערבית והשפה העברית המשמשת לתקשורת עם מוסדות המדינה.
בני שבט א-סייד חיים ביישוב א-סייד בנגב, ומונים כ-3500 נפש (בשנת 2005). לדברי בני השבט, הכפר נוסד סביב שנת 1800 בידי זוג - אישה מקומית וגבר מצרי. מאז נמנו 7 דורות בכפר. 150 מבין בני הכפר (יותר מ-4%) הם חירשים, שיעור גבוה במיוחד שנובע משילוב של מוטציה גנטית נדירה הנפוצה בין בני השבט, ושיעור גבוה של נישואי קרובים (בעיקר נישואי בני-דודים). ההערכה היא שבארבעת הדורות האחרונים לא היו קשרי נישואין בין בני הכפר לבני קהילות אחרות, כך שכל בני הכפר חולקים מטען גנטי דומה מאוד.
שפת הסימנים של שבט א-סייד התגלתה לממסד המדעי על ידי האנתרופולוגית שפרה קיש. במאמר שפרסמה ב-2004[1] היא דיווחה על שיעור החירשות הגבוה בכפר, ועל כך שהחירשים אינם נדחים, אלא משולבים באופן מלא בחיי הקהילה. כמו כן היא דיווחה על כך שהחירשים ובני משפחותיהם משתמשים בשפת סימנים באופן ספונטני. בפברואר 2005 פרסמה קבוצה של בלשנים בראשות ונדי סנדלר (מומחית לשפות סימנים מאוניברסיטת חיפה), מחקר על-אודות שפת הסימנים של בני שבט א-סייד. בהקדמה למאמר כתבו החוקרים שהם רואים בשפה זו דוגמה ייחודית לשפה חדשה שנוצרה באופן ספונטני בתנאים טבעיים. התעניינות בשפות חדשות מסוג זה במחקר הבלשני המודרני התעוררה במיוחד בקרב בלשנים מהאסכולה הגנרטיבית מייסודו של נועם חומסקי. על-פי האסכולה הזו, היכולת הלשונית האנושית היא מולדת ומובנית בקוד הגנטי האנושי. כיוון שכך, כל השפות כפופות לדקדוק אוניברסלי. לתאוריה הזאת יש כמה ניבויים, שניים מהם קשורים לשפות סימנים:
- גם שפות סימנים כפופות לדקדוק אוניברסלי, על אף ההבדל החיצוני הניכר בינן לבין השפות המדוברות.
- יש אפשרות להיווצרות שפה חדשה באופן ספונטני בקהילה של אנשים (בפרט ילדים) שלא נחשפו לשום שפה קיימת.
עד כה נמצאו רק דוגמאות מעטות לאישוש הניבויים האלה, וחלקן הגדול שנוי במחלוקת. הסיבה לכך היא שכמעט כל השפות המוכרות הן גלגול של שפות קדומות יותר שעברו מדור לדור בתהליך המכונה רכישת שפה. המצאת הכתב הופיעה עשרות אלפי שנים לאחר היווצרות השפות הראשונות, כך שגם שפות עתיקות המתועדות בכתב מייצגות שלב מאוחר בהתפתחות הלשונית. בעבר נעשה ניסיון להוכיח כי שפות קריאוליות הן דוגמה לשפות חדשות שנוצרו באופן ספונטני, אולם הוכחה זו שנויה במחלוקת, כיוון שהדור הראשון של דוברי השפות הקראוליות נחשף לשפות מפותחות אחרות שדוברו בסביבתו הקרובה.
שפות סימנים הן השפות היחידות שאפשר להוכיח לגביהן שהן חדשות ואינן גלגול של שפות קדומות יותר, כיוון שחירשים אינם יכולים לשמוע את השפה המדוברת בסביבתם, וכיוון שריכוזים של אנשים חירשים הם נדירים, ורובם נוצרו רק במאה השנים האחרונות. דוגמה לשפת סימנים שנוצרה יש מאין התגלתה במנגואה בירת ניקרגואה עקב הקמת בית ספר לחירשים בעיר, ונחשבת כהוכחה נדירה להיווצרות ספונטנית של שפה טבעית. עם זאת, שפת הסימנים של ניקרגואה לא נוצרה בתנאים טבעיים לגמרי. הילדים שפיתחו את שפת הסימנים הזאת היו מנותקים ממשפחותיהם ומסביבתם המקורית. שפת הסימנים של שבט א-סייד היא דוגמה נדירה לשפה חדשה. לפי ההערכות, היא החלה להתפתח בשנות ה-30 של המאה ה-20[2], והתפתחה באופן ספונטני בתוך הקהילה, ללא כל התערבות חיצונית.
בני הכפר עצמם מתייחסים לשפת הסימנים כשפה לכל דבר, והם מודעים לכך שהיא שונה משפות אחרות. חירשים מבני הכפר שלמדו במערכת החינוך הארצית העידו כי שפת הסימנים הישראלית שונה משפת הסימנים שלהם. כמו כן, דוברי שפת הסימנים הישראלית שראו קטעי וידאו המתעדים את שפת הסימנים של שבט א-סייד לא הצליחו להבין אותה. בני השבט העידו גם כי הם אינם מבינים את שפת הסימנים הירדנית המשמשת בתוכניות המיועדות לחירשים בטלוויזיה הירדנית.
שפת הסימנים של בני שבט א-סייד משמשת בין היתר לסיפור אגדות-עם, לתיאור מתכונים לתרופות עממיות ועוד. לפיכך, אפשר לומר שהשפה הזאת הפכה לשפת הקהילה מכל הבחינות, בצד הניב המקומי של השפה הערבית.
מבנה השפה
ניתוח תחבירי של השפה מעלה שהיא שונה למדי מכל שפה אחרת המדוברת בסביבה. המבנה הרגיל של משפט בשפה הוא S-O-V, כלומר נושא-מושא-פועל ("ילד תפוח אכל" = ילד אכל תפוח). המבנה הרגיל בניב הערבי המקומי ובעברית הוא S-V-O (נושא-נשוא-מושא), והמבנים הרגילים בשפת הסימנים הישראלית הם S-V-O או O-S-V (מושא-נושא-פועל: "תפוח ילד אכל" = ילד אכל תפוח). צירופים שמניים בנויים במבנה קשיח של ש"ע-משלים. גם בעברית ובערבית זהו המבנה הנפוץ לבניית צירופים שמניים, אך יש גם יוצאי דופן בולטים משותפים לשתי השפות: מספר בא כמעט תמיד לפני שם העצם הנמנה (שלושה ילדים, ולא: "ילדים שלושה") ושלילה של שם עצם תבוא כמעט תמיד לפניו (אני לא ילד, ולא: "אני ילד לא"). בשפת הסימנים של שבט א-סייד אין יוצאי דופן כאלה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Wendy Sandler, Irit Meir, Carol Padden and Mark Aronoff, "The emergence of grammar: Systematic structure in a new language"[1], Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America (PNAS), February 7, 2005.
קישורים חיצוניים
- צפי סער, סימן שנולדים עם זה, באתר הארץ, 22 בפברואר 2005
- קובי בן-שמחון, אחד מכל עשרים, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
- נתונים ומקורות באנגלית על שפת הסימנים של שבט א-סייד מאתר אוניברסיטת חיפה
- גלי וינרב, כשאסור לדבר, מתחילים לסמן: תורת האבולוציה של שפת הסימנים, באתר גלובס, 17 באוקטובר 2020
הערות שוליים
- ^ Kisch, S. (2004). in Genetics, Disability and Deafness, ed. Van Cleve, J. V.
(Gallaudet University Press, Washington, D.C.), pp. 148–173
- ^ The emergence of grammar: Systematic structure in a new language, Wendy Sandler, Irit Meir, Carol Padden, and Mark Aronoffת PNAS February 15, 2005 102 (7) 2661-2665
