שלום אש (1 בנובמבר1880 – 10 ביולי1957) היה סופריידיש יליד פולין, שחי ופעל בעיקר בה ובארצות הברית. בסוף ימיו השתקע בישראל. אש היה אחד הסופרים היהודים המפורסמים והשנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20, וספריו הציגו תיאורים קודרים וריאליסטיים של פשע, עוני וניוון בקרב יהודי מזרח אירופה. קהל הקוראים היידי נטש אותו לאחר שפרסם טרילוגיה שהתייחסה באופן אוהד לנצרות.
ביוגרפיה
שלום אש בצעירותו
אש נולד בעיירה קוטנו שבפולין, למשפחה חסידית שהיה הצעיר מבין עשרת ילדיה. הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר וישיבה. אחר כך החל לרכוש השכלה כללית; הוא לימד עצמו גרמנית בעזרת הביאור למנדלסון. המתח ביניהם הביא לכך שעזב את בית הוריו.
בגיל עשרים התיישב בוורשה והתחיל לכתוב סיפורים ומחזות בעברית ויידיש. הוא פרסם סיפורים בעברית ב"הדור", "הצופה", "הצפירה"[1][2][3] ו"השילוח", ובשנת 1902 הוציא קובץ סיפורים ראשון[4]. לאחר זמן לא רב עבר לכתוב ביידיש בלבד ומחזותיו התפרסמו והוצגו בארצות שונות באירופה ובארצות הברית.
בשנת 1907 הוא ביקר בארץ-ישראל יחד עם אחד העם[5] ולאחר מכן בשנת 1908 השתתף בוועידת צ'רנוביץ, בה נחשב בין המתונים, והציע לתרגם ליידיש מאוצרות התרבות היהודית מתקופות שונות[4].
ב-10 ביולי 1957, במהלך ביקור אצל בתו בלונדון, הוא נפטר באופן פתאומי ונקבר שם[6]. מותו קטע את תוכניתו לכתוב רומן על חיי הנוער בישראל[4]. בנו של אש, נתן, היה גם הוא סופר.
לאחר פטירתו שימרה עיריית בת ים את ביתו. העירייה יצרה קשר של ערים תאומות עם העיר קוטנו בפולין, שבה נולד.
יצירתו
ב-1904 החל לפרסם את סיפורו "העיירה", בתחילה פרק אחר פרק ובסופו של דבר כספר. העיירה חזרה להופיע ביצירתו "רבי שלמה נגיד" (1913). בספרים אלו ניכרת התייחסות רומנטית ולא ביקורתית אל חיי היהודים בעיירה ואל תנועת החסידות. רבי שלמה נגיד הוא דמות אידיאלית של יהודי ירא שמים המעורה בחיים הארציים ושומר על טהרתו. אחריו יצר אש את "בעל התהילים", ר' יחיאל, מלא אהבת ה' ואהבת הבריות ומטיף לאמונה חסידית צרופה: "אהבו אפילו יצור קטן שבקטנים, אפילו אילן קטן או עשב, שהם יצורי כפיו של האלוהים. הוו יודעים, שכל דבר ביצירה יש לו נשימה שלו".
מחזה ידוע של שלום אש הוא "מאטקע גנב" (1917)[7] על חיי העולם התחתון היהודי - גנבים, רוצחים וזונות. מוטק'ה הוא נוכל קטן וחסר תעודות ברוסיה הצארית, המוצא מחסה בתיאטרון יהודי נודד. מוטק'ה רוצח נוכל אחר בשם קנאריק, והוא מקבל לשם כך סיוע מפילגשו של קנאריק, נערה יהודיה מופקרת, אותה נהג קנאריק להכות. מוטק'ה לוקח את תעודותיו של קנאריק, וחי עם הנערה תחת שמו של קנאריק.
המחזה תורגם לעברית בשנת 1930 והוצג בבית העם בתל אביב[8].
כבר בשנת תרע"ב (1912) היה היחס אצל החרדים לשלום אש שלילי, משום שהציג את מצוות ברית מילה כאכזריות[11]. אולם לאחר פרסום ספרו "האיש מנצרת" (1939), הרוקם סיפור על רקע מקורות הנצרות, התעוררה סביב אש שערורייה שהעיבה גם על היחס ליצירות אחרות שלו שנכתבו אחר כך. כתב העת "פארווערטס", בו פרסם קודם לכן רבות מיצירותיו, סירב לפרסם את "האיש מנצרת" בטענו שיחסו לישו אוהד מדי ותקף את אש בחריפות כמי שמטיף לנצרות. אצל החרדים התייחסו אל אש כאל משומד, מסית ומדיח[12], והביאו אותו כדוגמה לאדם שאף על פי שאהב את עם ישראל, ארץ ישראל ואת השפה העברית, היה משומד[13]. העיתונאי חיים ליברמן אף כתב ספר שלם נגד אש וספריו[14]. לאחר מותו סירב הרב ישראל ברודי, הרב הראשי של בריטניה, להביאו לקבר ישראל והוא נקבר בהלוויה מעוטת משתתפים בהנהלת רב רפורמי[15]. מנגד יצאו להגנתו אישים רבים, בהם חיים גרינברג, מנהל מחלקת התרבות של הסוכנות היהודית[16]. לאחר מותו התנגדו הדתיים לקריאת רחובות על שמו[17].
לאה איילון, דיון במעשה האמנות של שלום אש, סיפור ומבנה, באמצעות עיון מדגם ברומאן דער מאן פון נצרת (האיש מנצרת), חיפה, 2005.
ברל רוזן, "מקסים גורקי ושלום אש הצעיר", בתוך: הנ"ל, דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית, קיבוץ שמיר תשס"ג, עמ' 65–72.
גרשון בקון, "כפייה דתית, חופש ביטוי וזהות יהודית מודרנית בפולין : י"ל פרץ, שלום אש ו'שערוריית המילה' בוורשה, 1908", בתוך: דוד אסף ואחרים (עורכים), מווילנה לירושלים; מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב, מסת"ב 9654931311.
עזריאל נקס, "שלום אש", חשבון 96 (תשמ"א), עמ' 10–13.
יצחק פאנער ."שלום אַש אין זײַן לעצטער היים " תל אביב : י.ל. פרץ ביבליאטעק, 1958.
