רצח רחל הלר הייתה פרשת רצח של חיילת, בת 19 מבת-ים, שגופתה התגלתה ב-24 באוקטובר1974 בחולות ליד קיבוץ שדות ים. הפרשה עוררה סערה, עקב סימני התעללות קשים שנמצאו בגופה והיעדר חשודים. עמוס ברנס הורשע בביצוע הרצח, אך זוכה ב-2002 לאחר שזכה למשפט חוזר. הרצח טרם פוענח.
רחל הלר
רחל הלר נולדה ברמת גן בי"ח בסיווןתשט"ו, 8 ביוני1955. היא הייתה בתם של יעקב ודינה הלר. היא החלה את לימודיה היסודיים בבית-הספר "נטעים". לאחר שנתיים עברה עם משפחתה לבת ים, שם למדה שנה נוספת בבית-הספר "גאולים", ולאחר מכן המשיכה לבית הספר על שם א. ד. גורדון, שם השלימה את לימודיה היסודיים. את לימודיה התיכוניים התחילה בבית-הספר "עירוני א'", בבת ים, והשלימה אותם בבית הספר התיכון "עירוני ט"ו" בתל אביב במגמה הומנית.
רחל הייתה חברה בתנועת הצופים במשך שש שנים, ובמהלך תקופת לימודיה עבדה לעיתים בתפקידים שונים, בין השאר כמדריכת נוער, מדריכת ספורט ועורכת סטטיסטיקה. היא התגייסה לצה"ל בשלהי יולי 1974 והוצבה לשירות בחיל הכללי. לאחר הטירונות הוצבה ביחידת מורות חיילות, ובראשית ספטמבר 1974 הצטרפה לקורס למורות מעשיות, שהתקיים בחיפה[1].
הרצח
גופתה של החיילת נתגלתה על ידי מוחמד ג'ורבאן, תושב ג'סר א-זרקא, שהועסק כשומר בחוף "קיט ושיט" מטעם הרשות לפיתוח קיסריה. על הגופה נמצאו רק סנדל וחוט ניילון (ששימש לחניקתה). בחקירת המשטרה נתברר כי החיילת נראתה לאחרונה על ידי חברה יורם ביכונסקי, בטרמפיאדה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, בדרכה לבסיסה בחיפה שם שירתה כמורה חיילת והייתה אמורה להשתתף בטקס סיום קורס מורות מעשיות למחרת היום[2][3]. לאחר מספר ימים נמצאו בגדיה תחת מחלף באזור חדרה[4].
החקירה והמשפט
שני צוותי חקירה מיוחדים (צח"מ), האחד בפיקודו של סגן ניצב חנא חדד והשני בפיקודו של רב פקד אברהם צמרת, לא הצליחו למצוא ראיות מספיקות להאשמת חשוד. חברה של רחל, יורם ביכונסקי, נחקר ארוכות (הועלו חשדות בגלל פעילותו הפוליטית בארגון השמאל הרדיקלי "אבנגרד") ונמנע מעורך דינו להפגש איתו, אך נכות ברגלו, ממנה סבל מאז מלחמת יום כיפור, פסלה אותו למעשה והוא שוחרר בהנחייתו של היועץ המשפטי לאחר 43 ימי מעצר. חשודים אחרים נחקרו ללא תוצאות.
בין החשודים היה אדם שנחקר והיה חבר בארגון קומוניסטי, ויש הטוענים שהיה גם איש השב"כ אשר הכיר את רחל. בין החשודים האחרים שעלו היה האנס והרוצח שכונה "האנס הבכיין" שלמה חליווה, ששהה בשנת 1974 בכלא אך היה בסבב חופשות. בהמשך נטען שחליווה אחראי לרציחתן של מספר נשים באופן דומה לרצח רחל הלר, אך לא נחקר באופן מעמיק בידי החוקרים.
מספר ימים לאחר גילוי הגופה, נתגלו בגדיה ותיקה של רחל הלר מתחת לגשרון באזור זכרון יעקב. למרות ממצאים אלו, לא הובאו חשודים להארכת מעצר. לחץ דעת הקהל הביא למינוי סנ"צ שאול מרכוס לחקירת כישלון הצח"מים הקודמים ולהקמת צח"מ שלישי בראשותו.
צח"מ מרכוס עצר את עמוס ברנס, שפנה מיזמתו למשטרה עוד בתקופת הצח"מ הראשון. לאחר חקירה ממושכת הודה ברנס ואף ביצע שחזור[5]. דבר המעצר וההודאה פורסם ב-18 באפריל 1975. ב-21 באפריל 1975 הורשה ברנס לפגוש את עורך דינו וסיפר לו כי חקרו אותו ברציפות במשך שלושה ימים ולילות ועל כן נשבר והודה במה שלא עשה[6]. ברנס טען שההודאה הוצאה ממנו בכח והוכתבה לו. בהחלטה במשפט הזוטא שנתנה ב-14 ביולי 1975 דחו השופטים את טענות ברנס שההודאה הוצאה ממנו תחת לחץ, איומים, מכות וחוסר שינה. השופטים טענו שברנס שיקר בכל מיני נושאים, ושהוא נוטה להגזמות. עם זאת, השופטים ביקרו בחריפות את סגן ניצב מרכוס וקבע שהתנהגותו בחקירה אינה הולמת קצין משטרה בכיר. השופטים קבעו שמרכוס נמנע בכוונה מרישום יומן מפורט של פעולות החקירה למרות שידע על פקודה המחייבת רישום כזה. כן קבעו השופטים שפקודת המעצר של ברנס הוצאה במרמה בפקודתו של מרכוס וכי מרכוס שיקר בעניין זה לבית המשפט[7]. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק המליץ להעמיד את מרכוס לדין על שקרים אלו בבית המשפט[8].
העיתונות עקבה באופן יומיומי אחרי המשפט. במהלך המשפט קרסה עמדת התביעה לגבי חיזוק שהיה להודאה של ברנס. על פי ההודאה, ברנס לקח את המשאית של אחיו ותדלק אותה בדרכו לאסוף את הלר. עובד תחנת הדלק העיד במשטרה שברנס תדלק את המשאית ביום הרצח. אולם במשפט, טען עובד תחנת הדלק שמנהל התחנה צודק ושמי שתדלק את המשאית באותו יום היה אחיו של עמוס ברנס, שמעון. הרישום של השם "עמוס" לצד החיוב על אותו תדלוק הוסבר כשמו של מנהל התחנה, שאישר למכור לשמעון ברנס דלק למרות חריגה ממסגרת אשראי שקבע לו[9]. לעומת זאת, לא הצליח ברנס לאשש את האליבי שלו לליל הרצח[10].
ב-11 בינואר 1976 הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה ברצח ונדון למאסר עולם[11]. בית המשפט העליון בראשותו של השופט חיים כהן דחה את ערעורו.
בקשות למשפט חוזר
בעת היותו בכלא פנה ברנס לאישים רבים בבקשה שיפעלו לזיכויו. בשנת 1979 התגבשה קבוצה של אנשים שפעלו לבדוק את טענותיו של ברנס[12]. אחד מהם, ניצב משנה לשעבר עזרא גולדברג, טען שחלו תקלות רבות בחקירת ברנס ושיש יסוד סביר לכך שהוא הואשם באשמת שווא. התביעה סירבה לבקשה למשפט חוזר וטענה שלא הובאו ראיות חדשות שנדרשות לצורך פתיחה במשפט חוזר[13]. דו"ח עם מסקנותיו הועבר למשרד המשפטים בסוף 1979[14]. לקראת סוף 1980 מונתה יהודית קרפ לבדוק את הפרשה ומונה קצין בודק, ניצב משנה שלמה גל, לבדוק את הפרשה מצד המשטרה. בינואר 1981 קיבל סגן ניצב עוזי נבות, שהקליט את השחזור של ברנס כאיש המחלקה לזיהוי פלילי, חסינות מפני פגיעה בו אם יספר את הידוע לו על השחזור[15]. נבות סיפר שבמהלך השחזור ברנס הפסיק לשתף פעולה ומרכוס הוזמן למקום לשכנע אותו להמשיך בשחזור. עדות זאת עמדה בניגוד לעדות שנתן מרכוס במשפט הזוטא שכלל לא נכח בשחזור ועל כן מרכוס ואלבז הועמדו לדין על עדות שקר[16]. מרכוס הורשע במתן עדות שקר בבית המשפט המחוזי[17], אולם בערעור לבית המשפט העליון הוא זוכה[18]. 13 חברי הכנסת: אהוד אולמרט, שולמית אלוני, חיים הרצוג, שבח וייס, מרדכי וירשובסקי, מאיר כהן אבידוב, רוני מילוא, מיכאל קליינר, אמנון רובינשטיין, משה שחל, דב שילנסקי, עקיבא נוף ויצחק ברמן פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לערוך לברנס משפט חוזר[19]. אולם בסוף ינואר 1983 החליט היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שהתביעה לא תבקש משפט חוזר לברנס[20]. השופט חיים כהן שעמד בראש ההרכב שדחה את ערעורו של ברנס, הצטרף אל הטוענים שנעשה לברנס עוול[21].
שתי בקשות לחנינה של ברנס נדחו בשנים 1976 ו-1978[22]. ברנס סירב לבקש חנינה בטענה שאיננו אשם[23]. עם מינויו של חיים הרצוג לנשיא המדינה, הוא החל לפעול למען קיצור עונשו של ברנס[24]. הוגשה בקשה לקיצור העונש, שלא מטעם ברנס, וחיים כהן ביקר את ברנס בכלאו במטרה לשכנע את ברנס להסכים לחנינה[25]. ב-19 ביוני 1983 נקצב עונשו של ברנס ל-12 שנים[22] וב-23 ביוני 1983 הוא שוחרר לאחר שוועדת השחרורים נכתה מעונשו שליש על התנהגות טובה[26]. שחרורו של ברנס נתפס בציבור כהודאה של המערכת שאכן היו ליקויים במשפטו.
שתי בקשות למשפט חוזר שהגיש ברנס נדחו. בעקבות שינוי החוק, שהגמיש את הדרישות לבקשת משפט חוזר, ברנס הגיש בקשה שלישית למשפט חוזר, 20 שנה אחרי הרצח. אך בתשעה באבתשנ"ז, 12 באוגוסט 1997, הבקשה נדחתה[27]. לבסוף אחרי חמש שנים נוספות בשנת 2002, החליטה שופטת העליון דליה דורנר לאפשר לו משפט חוזר[28][29]. במהלך משפט זה הוברר שבוצעו מספר עבירות אתיות ושקרים נאמרו על ידי צוות החקירה ואף סגן-ניצב מרכוס עצמו (שהואשם מאוחר יותר בעדות שקר וזוכה בבית המשפט העליון)[30].
הפרקליטות סירבה לדון בזיכויו ולפתוח את התיק לחקירה חוזרת. ברנס זוכה בזיכוי אילם, ושוחרר. הוא לקה בסרטן ועיוורון, ועד מותו לא קיבל פיצוי מהמדינה, כשהפרקליטות מתעלמת מבקשותיו, ומחשיבה אותו כמי שלא זוכה, אף שחי בתנאים מחפירים[31]. לאחר מותו ומות עורך דינו, נפסקו ליורשיו פיצויים של מיליוני שקלים, שרובם שילמו את חובותיו[32][33].
בתאריך 13 במאי 2019 התייצב במשטרת כרמיאל גבר בשנות השבעים לחייו מכפר בגליל, והתוודה כי הוא שרצח את רחל הלר וכן התוודה על מעשה רצח נוסף שאירע בשנות השבעים של המאה ה-20. פרקליטו ציין, כי ככל הנראה מדובר בבדותה וכי מניעיו של מרשו להודות במעשים שלא ביצע, הם מציאת סידור לינה ומזון. פרטי החקירה חסויים בשלב זה.[דרושה הבהרה][34]
ממצאים סותרים
במהלך השנים החל ניצב משנה בדימוס עזרא גולדברג לחקור את רצח רחל הלר ורציחות נוספות שאירעו באותה תקופה. הוא מצא שישה מקרים נוספים של נערות שנרצחו באותה תקופה והיו בעלי מאפיינים של אכזריות וטירוף: ורד וינר, הדס קדמי, עירית יעקבי, אורלי דובי, ליאונור בן-לולו וז'קלין סמית. אחד הסימנים המובהקים היה השארת הגופה עם נעל אחת, והיו סימנים נוספים. את מסקנותיו הפנה למנהל דאז של המכון לרפואה משפטית פרופסור מוריס רוגב וכן לפסיכיאטר המחוזי בנס ציונה ד"ר סקלי. שניהם פרסמו חוות דעת המסכימה עם מסקנותיו של גולדברג שמדובר ברוצח אחד עם מניעים מיניים וטירוף[31][35]. לאחר דרישתו שהמשטרה תשווה דנ"א בין המקרים התברר שהראיות הושמדו. המשטרה פנתה לבית המשפט נגד פרופ' רוגב, והוא העיד שסולק מן המכון בעקבות פרסום הסכמתו עם הדוח של גולדברג, ושמעולם לא נחקר על חוות דעתו במשטרה בניסיון לקבוע את הפרופיל של הרוצח. מכתבים מפורטים שכתב גולדברג לשני מפכ"לים, דוד קראוס ואסף חפץ לא זכו להתייחסות עניינית כלשהי, למעט אישור קבלה של הראשון מביניהם. שרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ואמנון רובינשטיין שניהם הסכימו שיש בממצאיו של גולדברג לשכנע שברנס אינו אשם ולכל הפחות שהוא זכאי למשפט חוזר[35].
את הממצאים הללו דחה בית המשפט בשנת 1996 אחד לאחד, בטענה שאין בהם לשלול את הודאתו אלא כסברה נוספת, ושהם נדונו כבר בעבר.
ד"ר ברוך לשם, שכתב את הספר "רחל הלר:אנטומיה של חקירה"[36], סבור גם ב-2019 שהרוצח היה עמוס ברנס.[37] לדבריו, משפטו החוזר של ברנס שהסתיים, כאמור, בזיכוי אילם, הסתיים בדרך זו משום שחומרי החקירה המקוריים אבדו ולא ניתן היה לקיים משפט חוזר; גם הטענות על אלימות שהופעלה כלפיו אינם סותרים את הודאתו ואת הממצאים שהועלו במשפט, כמו למשל שחרורו מצה"ל בשל חוות דעת פסיכיאטרית שקבעה כי לברנס "אישיות בעלת קווים פסיכופתיים המתקשה לקבל סמכות".[38]
בתרבות
ב-2019 עלתה לשידור העונה השנייה של הסדרה צל של אמת שנקראה צל של אמת: רוצח כביש החוף שעוסקת בסדרת מקרי רצח בלתי מפוענחים שאירעו בין השנים 1972–1983. הסדרה התמקדה בסיפורן של חמש מן הנרצחות, ביניהן רחל הלר, וכן באחד מתיקי החקירה הנוגעים לחקירה ונוגעים במספר צוותי חקירת הרצח שהוחלפו והאשימו את עמוס ברנס ברציחתה, כאשר חלק מהחוקרים בשלב מאוחר יותר מכוונים לפי העדויות והתיאורים ברצח על האנס והרוצח שלמה חליווה, שמואשם במספר מעשי אונס ורצח, בדומה לאיך שנמצאה גופתה של הלר[39].
לקריאה נוספת
ברוך לשם, אנטומיה של חקירה, הוצאת עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1978
עזרא גולדברג, האמת על פרשת ברנס, הוצאת עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1983
