דה ווֹ נולד בפריז בשנת 1903, הוסמך לכמורה ב-1929 והצטרף למסדר הדומיניקני מאוחר יותר באותה שנה. התגורר בירושלים משנת 1934 עד מותו ב-1970. בתחילה למד באקול ביבליק, ואחר כך לימד שם מקצועות שונים, ביניהם היסטוריה ופרשנות התנ"ך. משנת 1938 ועד 1953 היה העורך של Revue Biblique.
דה ווֹ החל להתעניין בארכאולוגיה, ולמד באופן עצמאי מחוקרים שפעלו בארץ ישראל, בהם ויליאם פוקסוול אולברייט, קתלין קניון ובנימין מזר. בשנת 1945 התמנה למנהל בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה והחזיק בתפקיד עד 1965. בשנת 1956, אף שלא התמחה באפיגרפיה, נעשה דה ווֹ לעורך הראשי של פרסומי מגילות מדבר יהודה, והיה אחראי על הוצאתם לאור של חמשת הכרכים הראשונים בסדרת "תגליות במדבר יהודה", המהדורות הרשמיות הראשונות של המגילות. הוא נשא בתפקיד עד מותו בשנת 1971.[1]
ארכאולוגיה
דה ווֹ כבר התנסה במספר חפירות כאשר ג'רלד לנקסטר הרדינג, הממונה על עתיקות ירדן, פנה אליו בשנת 1949 וביקש לחקור מערה באזור ים המלח שנמצאו בה כמה מגילות. הוא היה אז מנהל בית הספר מזה ארבע שנים. במסגרת החפירות זכתה המערה בשם 'מערה מספר 1' – המערה הראשונה שהתגלו בה הטקסטים שהתפרסמו אחר כך בשם מגילות מדבר יהודה.
הראשונה מבין חמש עונות החפירה בקומראן הסמוכה התחילה בדצמבר 1951. מלבד בחפירות קומראן, חפר דה ווֹ גם במערות מורבעת עם לנקסטר הרדינג בשנת 1952 ושם גילה, לראשונה, אגרות שנשלחו על ידי שמעון בר כוסיבה. בשנת 1958 הוא חפר בעינות צוקים, כמה קילומטרים דרומית לקומראן. בין השנים 1946 ו-1960 הוא גם חזר מדי פעם לתל אל-פארעה (צפון).
במהלך העבודה של דה ווֹ בקומראן ובסביבתה נמצאו קטעי מגילות נוספות, ותגליות אלה משכו קבוצה קטנה של חוקרי מקרא צעירים לבוא ולעבוד עליהן. עם חוקרים אלה, שחלקם עבדו עשרות שנים על המגילות שהוקצו להם, נמנו ז'וזף מיליק, ג'ון מרקו אלגרו (John Marco Allegro) וג'ון סטרגנל (John Strugnell).
למרות ההתעניינות העולמית בחר דה ווֹ שלא לפרסם דו"ח ארכאולוגי מסכם על עבודתו בקומראן, אבל הוא הותיר אחריו רשימות למכביר, והן עובדו וקובצו לספר שפורסם בשנת 2003.
כתבים
לצד המאמרים הרבים שתרם דה ווֹ ל-Revue Biblique כשהיה עורכו, ולצד שני פרקים שכתב בכרך הראשון של Cambridge Ancient History, הוא נודע גם בזכות שתי העבודות הבאות:
תקופה II – משלטונו של ארכלאוס בשנת 4 לספירה עד החורבן בתחילת המרד הגדול ברומאים בשנת 68 לספירה
תקופה III – הכיבוש הצבאי הרומי עד לקראת סוף המאה הראשונה
המערות הסמוכות בהן נמצאו המגילות היו קשורות ליישוב בקומראן, שכן באתרים אלה נמצאו חפצים דומים.
האתר היה ביתה של כת יהודית הידועה בשם איסיים. תוכנן של המגילות משקף פעמים רבות את מה שידוע לנו על האיסיים מתוך דברי ההיסטוריון היהודי הקדום יוסף בן מתתיהו.
הרצאות אלו פורסמו בשם "ארכאולוגיה ומגילות מדבר יהודה".
ישראל הקדומה
בשני הכרכים, "ישראל הקדומה כרך 1: מוסדות חברתיים" (1958) ו"ישראל הקדומה כרך 2: מוסדות דתיים" (1960), כתב דה ווֹ בהרחבה על מה שניתן ללמוד מן הארכאולוגיה על ישראל הקדומה.
דמותו בספר "ההונאה של מגילות מדבר יהודה"
בספרם, "ההונאה של מגילות מדבר יהודה" (The Dead Sea Scrolls Deception), מבקרים מייקל בייג'נט (Michael Baigent) וריצ'רד לי (Richard Leigh) את דה ווֹ בחריפות ומתארים אותו כאדם "אכזרי, צר אופקים, קנאי ונקמני", אנטישמי ופרו-פשיסטי.[2]
הספר ספג ביקורת קשה מצד חוקרים הטוענים שהוא כולל בעיקר "רצף של שגיאות והצהרות המבוססות על מידע מוטעה".[3]
^Briend, Jacques, "Roland de Vaux", in Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls, eds. Schiffman, Lawrence H. and VanderKam, James C., Oxford, 2000, Vol.1, ISBN 0-19-513796-5, 202-203.
