השימוש בשורש צ.מ.ח ובביטויים מקבילים לכך, מצויים לרוב בנבואות התנ"ך בנוגע לגאולת ישראל לעתיד לבוא.
על יסוד מינוחים אלה נוצר בעת החדשה הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו" כהיגד הנאמר בהקשר להבעת משמעותה של העת הזו בעיני הדוברים את הביטוי.
מקור הביטוי
הביטוי "ראשית צמיחת גאולתנו" בתפילה לשלום ארצות הברית וישראל, מהסידור The Traditional Prayer Book for Sabbath and Festivals שבעריכת David De Sola Pool, 1960
היו שייחסו את הביטוי לרב אברהם יצחק הכהן קוק, אך לשון זהה אינה נמצאת בכתביו[1]. המקום הראשון הידוע שבו נעשה שימוש בביטוי, הוא בתפילה לשלום המדינה: ”אָבִינוּ שֶׁבַּשָׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגואֲלו, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ”.
שאלת מחברה של התפילה הייתה שנויה במחלוקת שנים ארוכות, כשהיו שייחסו אותה לרבנים הראשיים של ימי קום המדינה, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. היו גם שייחסו את טביעת הביטוי הזה לבדו לש"י עגנון, שהכניס אותו לתפילה שהכינו הרבנים הראשיים. על פי ד"ר יואל רפל, שהדוקטורט שלו עוסק בנושא זה, התפילה חוברה בידי הרב הרצוג, ועברה שינויים סגנוניים קלים בלבד בידי עגנון. עדות ברורה בנוגע למקור הביטוי נמצאת במאמר שפרסם הרב הרצוג בשנת ה'תשי"ז, שבו כתב: ”תודה לאל זכינו לכך שבמדינת ישראל - שהיא כמו שכיניתיה בנוסח התפילה שיסדתי "ראשית צמיחת גאולתנו" - יש צמיחת קרן למשפט תורתנו הקדושה”[1].
המחלוקת סביב הביטוי בשיח הדתי
אף על פי שהביטוי נאמר ברובם הגדול של בתי הכנסת שרוב מתפלליהם שייכים לציבור הדתי לאומי, ישנם בציבור זה אנשים המפקפקים ביחס לקביעה שהמדינה היא אכן "ראשית צמיחת גאולתנו", כלומר חלק מתהליך הגאולה.
ביטחון גמור ברעיון שמייצג ביטוי זה מופיע במאמרו של הרב משה דב קספר, המסתיים במילים:
אם עיניים לנו לראות ולב להבין אין להירתע מלהכיר שאחרי אלפיים שנות נוד בצדי הדרכים של גלות עלינו לדרך המלך של ההיסטוריה כל כמה שתהא ארוכה - לסוף זוהי המסילה העולה לגאולה. זוהי התפיסה על פיה תיארנו את תקופתנו כ"ראשית צמיחת גאולתנו".
— משה דב קספר, "האם הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' מביע מסילה לגאולה?", שנה בשנה (תשמט) 262-251
יוסף שפירא, מראשי תנועת בני עקיבא והמפד"ל, הביע את דבקותו ברעיון שמייצג ביטוי זה בטקס השבעתו כשר בממשלת ישראל[3], כשהתחייב בהצהרתו לשמור אמונים "למדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, ולחוקיה", ובכך שינה מן הנוסח הרשמי (לאחר מספר דקות נתבקש לשוב ולהצהיר מחדש)[4].
גם השר אפי איתם הדגיש דבקותו ברעיון שמבטא ביטוי זה, באומרו "אלו הם מעמד ומועד ראויים מאין כמותם לנשיאת נאומי הראשון בכנסת ישראל, סמל ההתחדשות של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, כאן בבירתנו, בירת הנצח שלנו, ירושלים עיר הקודש, במעמד של ישיבה חגיגית מיוחדת זו, לציון 100 שנותיה של הציונות הדתית"[5].
לעומת גישתו של המחנה הדתי-לאומי, ציינה "ועדת טל" את גישתו השונה של המחנה החרדי:
לא ניתן להכתיר את הציבור החרדי כולו כ"אנטי ציוני". אך לציבור זה תפיסה שונה של ההיסטוריוגרפיה היהודית מזו של מרבית הציבור היהודי בישראל. סמליו שונים משל מרבית הציבור. מדינת ישראל אינה נתפסת כ"ראשית צמיחת גאולתנו". ברחוב החרדי ובבתי הכנסת שלו, יום העצמאות אינו חג[6].
הפקפוק בקרב הציבור הדתי לאומי, בהיותה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, התעצם בעקבות השבר בעקבות הסכמי אוסלו וביצוע תוכנית ההתנתקות שפגעו בחזון ארץ ישראל השלמה[7]. בעקבות תוכנית ההתנתקות אמר הרב שאר ישוב כהן, רבה של חיפה כי שינה לעצמו את הניסוח בתפילה לשלום המדינה לניסוח "שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו"[8][9], והיו שקראו בציניות למדינה "ראשית צניחת גאולתנו"[10][11], ביטוי שיש המייחסים את טביעתו לרב יוסף קאפח, שהתבטא כך לאחר הסכמי אוסלו.
חלק מהרבנים הציוניים רואים במדינה לא "ראשית צמיחה" של הגאולה, אלא גאולה, גם אם לא שלמה, בין היתר על פי האמורא שמואל הקובע ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". על פי שיטה זו עצם העצמאות המדינית של מדינה יהודית בארץ ישראל היא ההגדרה הבסיסית של הגאולה, ללא תלות במדיניותה של המדינה[12].
יוחנן בן יעקב, "ראשית צמיחת גאולתנו", בתוך נתיבים - אסופה בענייני אמונות ודעות, ספריית אלינר, תשמ"ח
ירון זילברשטיין, "חוק וחברה במדינת ישראל במשנתו של הרב צבי פסח פרנק: האמנם 'ראשית צמיחת גאולתינו'?", "גאון ההוראה" אחרי 50 שנה – היסטוריה, הגות, ריאליה (בעריכת י' רוזנסון), ירושלים תשע"ב, עמ' 85–116.
יצחק גייגר, היציאה מהשטעטל, הוצאת תבונות - מכללת הרצוג, 2016 - יחסם של רבני הציונות הדתית למדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה[13].
