חלק מהכנסיות נבנו מעל פני הקרקע על מנת שהקריפטה תיבנה בקומת הקרקע. הקריפטות נבנו בדרך כלל מתחת לאפסיס, אך לעיתים הן נבנו מתחת לכנפות הכנסייה והספינות. בין הקריפטות הקדומות ביותר בתולדות הנצרות הן אלה שבא-שלף (الشلف) ובג'ימילה שבאלג'יריה. בתקופת שלטונו של קרל הגדול השימוש בקריפטות נעשה נפוץ גם במערב אירופה. לאחר המאה ה-10 הצורך בקריפטות פחת כאשר הנהגת הכנסייה התירה לקבור שרידים קדושים בקומה הראשית של הכנסייה. בתקופה שבה הבנייה נעשתה בעיקר בסגנון גותי נבנו מעט מאוד קריפטות.
בתקופות יותר מודרניות הקריפטות שימשו בדרך כלל כחלל קבורה שבו נשמרו גופות הנפטרים. קריפטות נמצאות בדרך כלל בבתי קברות ותחת מבני דת ציבוריים כגון כנסיות או קתדרלות, ולעיתים הן נמצאות מתחת למאוזוליאומים וקפלות פרטיים. משפחות מלוכה רבות, לדוגמה, החזיקו בבעלותן קריפטות גדולות מאוד המכילות את גופותיהם של עשרות בני משפחה. באזורים מסוימים הכינוי הנפוץ של קריפטה הנמצאת מעל הקרקע הוא מאוזוליאום, מונח המתאר גם בניין גדול המשמש כמקום קבורה עבור אדם יחיד או כמה אנשים.
במאה ה-19 הייתה תופעה נפוצה של בניית קריפטות באחוזותמשפחתיות בינוניות או גדולות, בדרך כלל בקצה גבול אדמות האחוזה או כחלק מהמרתף. במקרה שבו האחוזה נמכרה הקריפטה נאטמה ואחד התנאים בשטר המכירה היה שאזור הקריפטה יוותר כפי שהוא.
