צבי לרון (נולד ב-6 בפברואר 1927) הוא רופא ישראלי, ממייסדי תחום האנדוקרינולוגיה של ילדים בישראל, חתן פרס ישראל לרפואה לשנת 2009. כיהן כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. תרם רבות במיוחד למחקר ולטיפול בהפרעות הורמון הגדילה וסוכרת הנעורים. תסמונת מיוחדת של הפרעה בגדילה שתיאר לראשונה בשנת 1966 נושאת את שמו, תסמונת לרון.
לרון נולד בצ'רנוביץ שבצפון-בוקובינה, אז ברומניה, כיום אוקראינה, ובהיותו בן שש עבר עם משפחתו להתגורר ברדאוץ, עיר הנמצאת גם כן בבוקובינה, שם אביו עבד כסוכן של בית חרושת לדיקטים. בימי מלחמת העולם השנייה, בגיל 14, גורש על ידי השלטון הפאשיסטי הרומני, יחד עם משפחתו, למחנות הריכוז וגטאות טרנסניסטריה. הוא עבד בבית היציקה שדודו, המהנדס זיגפריד סמי יגנדורף, פתח מחדש לייצור בעיר מוגילב, על מנת להציל כמה שיותר יהודים ממוות[1], והיה לחרט מוסמך.
בסוף המלחמה חזר עם הוריו לצ'רנוביץ שסופחה מחדש לברית המועצות וכעבור שנה עברו לרדאוץ בשטח רומניה. אחרי שהשלים את לימודי התיכון, בשנת 1945 החל בלימודי רפואה, בטימישוארה ברומניה. היה פעיל בארגון הסטודנטים הציוני "חשמונאה", ובמסגרתו עזב בשנת 1947 והעפיל באונייה פאן יורק, אחת מאוניות הפאנים, לארץ ישראל. האונייה נלכדה על ידי הבריטים ולרון הוגלה למחנות המעפילים בקפריסין ועלה לישראל לאחר ההכרזה על קום מדינת ישראל.
עם הגעתו לארץ ישראל, גויס לרון לעבודה בבית החולים דג'אני ובבית החולים תל השומר. את לימודיו סיים בשנת 1952 בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בסיומם התמחה בבית החולים רמב"ם. לאחר מכן, אחרי שהתחתן, התמחה שנתיים במחלות אנדוקריניות של ילדים בבית החולים "Mass General" שבבוסטון ושנה נוספת עשה בפיטסבורג.
צבי לרון נשוי, אב ל-4 ילדים וסב ל-10 נכדים.
בשנת 1957 שב לישראל והצטרף לאנדרה דה-פריס בייסוד חקר האנדוקרינולוגיה הפדיאטרית בישראל. לבקשת דה-פריס הוא עמד בראש המכון לאנדוקרינולוגיה פדיאטרית בבית החולים בילינסון, שהוקם אז[2][3]. לרון המשיך לנהל את המכון עד 1992. כן הוקמו על ידו המרכז הארצי לסוכרת נעורים[4] ומעבדה אנדוקרינית לפיתוח שיטות למדידת הורמונים בדם, הפועלת במסגרת מכון פלזנשטיין למחקר. היה גם נשיא האגודה האירופית לאנדוקרינולוגים[5].
נוסף לעבודתו המעשית היה לרון פעיל במחקר במסגרת מכון רוגוף של בית חולים בילינסון והיה מראשוני חברי הסגל של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בה השתתף בבניית מערך הלימוד של תוכנית הפדיאטריה. הוא קודם לפרופסור חבר בשנת 1967[6] ובשנת 1971 היה לפרופסור מן המניין[7].
בשנת 1963 זכה צוות בראשותו בפרס על מחקר על הורמון גדילה ובמיוחד בניסיון למדוד את כמות ההורמון בילדים נמוכים, במטרה לברר האם העדר ההורמון הוא הסיבה לננסות[8]. בשנת 1966, לאחר שמדענים מצאו דרך למדוד את כמות הורמון הגדילה בנוזלי הגוף, זיהה את תסמונת לרון שהלוקים בה הם ננסים למרות שגופם כמות גדולה של הרגיל של הורמון הגדילה. במשך שנים רבות ניסה לברר מדוע לוקי תסמונת לרון לוקים בננסות, עד שבשנות ה-80 של המאה ה-20 התברר שיש לקות גנטית בקולטנים להורמון הגדילה[9].
המכון לאנדוקרינולוגיה פדיאטרית התפתח תחת ניהולו והקים מערך לשירות אבחנתי וטיפולי, כמו גם ייסוד ארגון הורים לילדים עם סוכרת וייסוד הארגון הבינלאומי "Juvenile Diabetes Foundation". כמו כן נוסדו על ידי המכון העיתונים המדעיים הבינלאומיים "Journal of Pediatric Endocrinology and Metabolism", "Pediatric and Adolescent Endocrinology" ו-"Pediatric Endocrinology Reviews" (בו הוא משמש כעורך). שטחי המחקר שפותחו במכון היו בין הראשונים להפיק ולהשתמש בהורמון גדילה ובהורמון IGF. לאחר פרישתו מניהול המכון עבר לרון לשמש מנהל היחידה למחקר אנדוקרינולוגי וסוכרת בבית חולים שניידר.
צבי לרון מונה לדוקטור לשם כבוד של האוניברסיטאות לרפואה של הערים קלוז' (1998) וטימישוארה (2000) ברומניה ושל אוניברסיטת נוברה באיטליה.
צבי לרון כתב למעלה מאלף מאמרים מדעיים וכתב וערך 30 ספרים. הספרים שערך כוללים: