הדאיאת נולד למשפחה אריסטוקרטית בטהראן (סבא-רבא שלו רזא-קולי ח'אן הדאיאת היה בעצמו סופר מכובד ועבד עבור הממשלה, כמו גם קרובי משפחה אחרים). הוא למד במכללת סנט לואיס (בית ספר צרפתי קתולי), ובדאר אל-פנון (1914–1916). בשנת 1925, הוא היה בין קומץ תלמידים אשר נסעו לאירופה כדי להמשיך את לימודיהם. בתחילה הוא למד הנדסה בבלגיה, אך הוא הפסיק את לימודיו אלה אחרי שנה כדי ללמוד אדריכלות בצרפת. שם הוא נטש את לימודי האדריכלות כדי ללמוד רפואת שיניים. בתקופה זו הוא התוודע אל תרז, פריזאית עימה ניהל רומן. בשנת 1927, הדאיאת ניסה להתאבד בנהר המארן, אבל ניצל על ידי ספינת דיג. אחרי ארבע שנים בצרפת, הוא החזיר את המלגה שלו וחזר לטהראן בקיץ 1930 ללא קבלת תואר.[1] באיראן הוא עבד בעבודות שונות לתקופות קצרות.
הדאיאת הקדיש את כל חייו ללימוד ספרות המערב וללימוד ומחקר של ההיסטוריה והפולקלור של איראן. יצירותיהם של ריינר מריה רילקה, אדגר אלן פו, פרנץ קפקא, אנטון צ'כוב וגי דה מאופסן משכו אותו ביותר. במהלך חייו הספרותיים הקצרים, הדאיאת פרסם מספר לא מבוטל של סיפורים קצרים ונובלות, שתי דרמות היסטוריות, מחזה, יומן מסע, וכן אוסף של פרודיות וסקיצות סאטיריות. כתביו כוללים גם ביקורות ספרות רבות, מחקרים בפולקלור פרסי ותרגומים רבים מפרסית אמצעית (פהלווי) וצרפתית. הדאיאת נחשב למי שקירב את השפה הפרסית ואת הספרות הפרסית אל זרם הכתיבה העכשווי העולמי. אין ספק כי הדאיאת היה המודרני ביותר בין כל הסופרים המודרניים באיראן. עדיין, עבור הדאיאת, המודרניות לא הייתה רק שאלה של רציונליות מדעית או חיקוי טהור של ערכים מערביים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הכיר הדאיאת שלושה משוררים נוספים, ואלה יצרו ביחד קבוצה שכונתה בשם "חבורת הארבעה". אחד המשוררים בחבורה, מסעוד פרזאד, שיתף פעולה עם הדאיאת לשם כתיבת יצירות משותפות. הדאיאת סייע לפרזאד למצוא מוציא לאור לפרסומיו.[2]
הדאיאת נסע להודו ב-1936 ונשאר שם עד שנת 1937. האחוזה בבומביי בה שהה במהלך ביקורו התגלתה מחדש בשנת 2014. מאמרו של נדים אח'תר, הדאיאת בהודו,[3] מספק לנו פרטים על שהותו של הדאיאת בהודו. בבומביי הוא סיים ופרסם את יצירתו הגדולה, הינשוף העיוור, אשר כתיבתו החלה ככל הנראה כבר ב-1930 בפריז. הספר זכה לשבחים על ידי רבים, ביניהם הנרי מילר, אנדרה ברטון ועוד. על הספר נאמר "אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר בשפה הפרסית.[4] במהלך שהותו בהודו, נפגש הדאיאת עם אנשי הקהילה הזורואסטרית שם, ואף למד פרסית אמצעית (פהלווי).[5]
לאחר חזרתו לאיראן בשנת 1937, החל לעבוד כעורך בכתב העת "מג'לה-י מוזיקי". כתב העת הזה שימש במת פרסום לחוג האינטלקטואלים הצעירים באיראן,[6] ביניהם גם נימא יושיג', מייסד הזרם המודרניסטי בשירה פרסית.
בשנותיו האחרונות, משהרגיש את הבעיות הפוליטיות-חברתיות של אותה תקופה, הדאיאת החל לתקוף את שני הגורמים העיקריים לניוונה של איראן: בית המלוכה ואנשי הדת. דרך הסיפורים שלו הוא ניסה לייחס את החירשות והעיוורון של האומה לשימוש לרעה שעושים בכוחם שני גופי שלטון אלה. מכיוון שהרגיש מנוכר מכל הסובבים אותו, ובמיוחד על ידי עמיתיו, יצירתו האחרונה של הדאיאת, המסר של קפקא, משדרת מלנכוליה, ייאוש ותחושת אבדון שיכולים לחוות רק אלה הנתונים לאפליה ולדיכוי.
בסוף 1950, הדאיאת עזב את איראן ונסע לפריז. שם, ב-9 באפריל 1951, הוא התאבד בדירה שכורה. הוא אטם את החלונות ואת הדלת באמצעות בדי כותנה, הניח את הכסף (מאה אלף פרנקים) שייעד עבור תכריכים וקבורה בארנק שלו לעיני כל, ופתח את צינור הגז בדירה. הוא נקבר בחלקה 85 בבית הקברות פר לשז. בהלווייתו השתתפו מספר חברים קרובים ומכרים, מאיראן ומצרפת.
קברו של הדאיאת בבית הקברות פר לשז בפריז
המשורר האנגלי ג'ון הית'-סטאבס, פרסם ב-1954 את שיר הקינה "קצידה לזכר צאדק הדאיאת", בספרו קסם נגד כאב שיניים (A Charm Against the Toothache).[7]
צנזורה עכשווית
כתביו של הדאיאת אינם מתקבלים בעין יפה ברפובליקה האסלאמית של איראן. בשנת 2005, נאסר להציג את ספריו הינשוף העיוור וחאג'י אקא ביריד הספרים הבין-לאומי ה-18 שהתקיים בטהראן. בשנת 2006 נאסר על פרסום מחדש של כתביו המקוריים, שלא עברו צנזורה.[8]
צמחונות
בצעירותו, חזה הדאיאת בהקרבתגמל - מחזה שהותיר עליו רושם עז וגרם לו לאמץ אורח חיים צמחוני. בעקבות אירוע זה, כתב הדאיאת בשנת 1924 את ספרו 'בני האדם ובעלי החיים' (Men and Animals) המבקר את אכזריות האדם כלפי בעלי החיים וטוען נגד הריגת בעלי חיים לצורכי האדם. בשנת 1927, כתב את הספר 'יתרונות הצמחונות' (אנ'). הארגון Vegankind האיראני מכנה אותו 'אבי התנועה הצמחונית המודרנית האיראנית'.[9][10][11]
מבחר מכתביו
1930 - נקבר בחיים (زندهبهگور). אוסף של סיפורים קצרים
