דון ג'ונסטון (ביל מארי), מעין דון חואן מזדקן שעשה הון קטן בהיי-טק, הוא פנסיור שחי חיים שלווים בפרברים. הוא נוהג לצפות בסרטים ישנים ולהאזין למוזיקה קלאסית ולמוזיקה קלה. חברתו הנוכחית, שרי (ג'ולי דלפי) מסיימת את מערכת היחסים ביניהם ועוזבת את הבית כאשר היא מוצאת מכתב במעטפה ורודה על סף הדלת.
לאחר שהיא יוצאת, דון קורא את המכתב, בו נטען כי המוענת היא בת זוג לשעבר שלו הכותבת בעילום שם, ובו היא מיידעת אותו שיש לו בן (בן כמעט 19) שאולי מחפש אותו. בהתחלה, דון לא מתכוון לעשות דבר בעניין, אך שכנו הנלהב וינסטון (ג'פרי רייט) שהוא חובב ספרי מתח, מעודד את דון לפתור את התעלומה. וינסטון חוקר את המיקומים הנוכחיים של חמש הנשים שסביר להניח שכתבו את המכתב ומספק לדון את המידע יחד עם מפות והזמנת טיסות, ומשכנע אותו לבקר אותן.
בסופו של דבר דון נפגש עם ארבע נשים (החמישית מתה לפני אירועי הסרט), כל מפגש גרוע מהאחרון וכל אישה נפגעה בדרך כלשהי:
לורה (שרון סטון) עובדת כמארגנת ארונות ומגירות. היא אלמנתו של נהג מכונית מרוץ. היא עורכת לדון קבלת פנים חמה, אך יש לה בת מתבגרת מפותחת לגילה בשם לוליטה (אלכסיס דז'ינה) שמסתובבת בבית בעירום מול דון לפני שאמה מגיעה. באותו לילה לורה ישנה עם דון.
דורה (פרנסס קונרוי) היא מתווכת, "ילדת פרחים" לשעבר, שהשתנתה מקצה לקצה, וכיום והיא חיה חיים שמרנים ובורגנים בפרברים. היא נשואה לגבר בשם רון (כריסטופר מקדונלד). אף על פי שעל פני השטח המפגש הוא ידידותי, מתחת לפני השטח נראה שרון מהווה איום עבור דורה, והיא כאובה ועצבנית.
כרמן מרקובסקי (ג'סיקה לאנג) עובדת כ"מתקשרת בעלי חיים". דון נזכר איך היא הייתה כל כך נלהבת מלהפוך לעורכת דין. כרמן קרה כלפי דון, ונראה שהיא מקיימת מערכת יחסים קרובה עם המזכירה שלה (קלואי סביני) המגוננת עליה מאוד ולא מתרשמת מהביקור הפתאומי של דון.
פני (טילדה סווינטון) מתגוררת באזור כפרי בקרב אופנוענים. נראה שהיא עדיין נושאת תרעומת רבה כלפי דון, וכשהוא שואל האם יש לה בן, היא כועסת מאוד. שניים מהאופנוענים מכים את דון, ולמחרת בבוקר הוא מוצא את עצמו במכוניתו, באמצע שדה, עם חתך עמוק ליד עינו השמאלית.
מאוחר יותר דון עוצר ליד חנות פרחים לקנות פרחים מאישה צעירה בשם סון גרין (פל ג'יימס). דון משאיר את הפרחים על מצבתה של האישה החמישית, מישל פפה.
לבסוף, דון חוזר הביתה שם הוא מוצא מכתב ורוד משרי, בו היא מתוודה שהיא עדיין אוהבת אותו. הוא משוחח על המסע ועל המכתב השני עם וינסטון, שמאמין כי שרי אולי כתבה את המכתב המקורי כמתיחה. לאחר מכן הוא חוזר הביתה להשוות בין שני המכתבים.
מאוחר יותר, דון פוגש בחור צעיר ברחוב (מארק וובר) שהוא חושד כי הוא בנו. הוא קונה לו ארוחה, אך כשהוא מעיר כי הצעיר מאמין שדון הוא אביו, הצעיר נסער ונמלט. דון מנסה לרדוף אחרי האיש אך מוותר, עומד באמצע צומת דרכים. דון מבחין פולקסווגן חיפושית חולפת, בה יושב נוסע צעיר (הומר מארי, בנו של ביל מארי בחיים האמיתיים). הנוסע יוצר קשר עין עם דון, ואותה מוזיקה שדון האזין לה במהלך נסיעתו מתנגנת מהרכב החולף.
הסיפור נותר במכוון ללא פתרון.[3] ג'רמוש ביקש מכל אחת מארבע השחקניות המובילות לכתוב מכתב בנייר ורוד משלהן "באופי הדמות" כדי לשתול במוחן את האפשרות שהיא אם בנו של דון. (המכתב ששימש בסרט היה מורכב מארבעתם). בנוגע לסוף הסרט, ג'רמוש אמר שהסרט עוסק ב"כמיהה למשהו שאתה חסר ולא בהכרח יכול להגדיר מהו".
הסרט מוקדש לבמאי הצרפתי ז'אן אוסטאשה (Jean Eustache). בראיון אמר ג'רמוש שהוא חש קרוב לאוסטאשה בגלל מחויבותו להפיק סרטים בצורה ייחודית ועצמאית.[3]
תביעה משפטית
ריד מרטין תבע את ג'רמוש במרץ 2006 וטען כי הבמאי גנב את הרעיון של הסרט מתסריט דומה מאוד שהופץ בין כמה אנשים שבסופו של דבר היו מעורבים בהפקה.[4] ג'רמוש הכחיש את ההאשמות וקבע בתגובה כי לטענתו של מרטין "אין כל זכות". ב־28 בספטמבר 2007, שופט בית משפט מחוזי פדרלי ביטל את התביעה של מרטין לפיה ג'רמוש ופוקוס פיצ'רים גנבו ממנו את התסריט.[5]
הסרט הוקרן באולמות הקולנוע בארצות הברית במשך 15 שבועות, וגרף 13,744,960 דולר. הסרט הצליח יותר מחוץ לארצות הברית, שם גרף 32,975,531 דולר נוספים, בסך הכל הרוויח 46,720,491 דולר.
קבלה וביקורת
בפסטיבל קאן ב-2005, הסרט היה מועמד לפרס דקל הזהב וזכה בפרס גרנד פרי.[9] על פי מאגר הביקורת באתר Rotten Tomatoes 87% מבין 194 מבקרים העניקו לסרט ביקורת חיובית, עם דירוג ממוצע של 7.49/10. הקונצנזוס הביקורתי באתר נכתב: "הסגנון העדין והמאופק של ביל מוריי משלים היסטוריטלינג המינימנליסטי של הבמאי ג'ים ג'רמוש, בקומדיה המושנה וחסרת ההבעה הזו."[10]
פיטר ברדשאו (Peter Bradshaw) כינה זאת "יצירתו המהנה והנגישה ביותר של ג'רמוש מזה זמן, אולי סרטו הנדיב ביותר מבחינה רגשית - כמו קרוננברג, הוא לקח מיזם נועז אל תוך הזרם המרכזי, עם סרט שיוצר ענן עדין של אושר. הסרט, יש לומר, הרבה יותר סלחני לגברים מזדקנים מאשר סרטי הדרכים של אלכסנדר פייןאודות שמידט או דרכים צדדיות, אבל זה עדיין קטע אטרקטיבי מאוד של עשיית סרטים, מגובה בהופעות נהדרות של צוות שחקני-על, בראשם ביל מוריי הרגיש בלי קץ, הרגיש באופן מפתה."[11]
^Kahn, Joseph P. (28 ביוני 2006). "Stolen 'Flowers'?". Boston Globe. נבדק ב-21 בפברואר 2014. Editor's note: After a jury verdict in favor of Jim Jarmusch, US District Court Judge Ronald S. W. Lew dismissed Reed Martin's lawsuit on Oct. 10, 2007{{cite news}}: (עזרה)
