כשהמלחמה הסתיימה, קו אודר-נייסה חילק את המחוז לשני חלקים לא שווים. החלק המערבי הקטן יותר הפך לחלק ממדינת מקלנבורג-מערב פומרניה בגרמניה המזרחית. החלק המזרחי הגדול יותר צורף לפולין בשם מחוז שצ'צ'ין. לאחר המלחמה גורשו גרמנים אתניים מפולין והאזור יושב מחדש עם פולנים. נכון לעכשיו, רוב שטחו של המחוז נמצא במחוז פומרניה המערבית, החולקת את אותה עיר - כיום שצ'צ'ין - כבירתה.
עד 1932, המחוז היה מחולק לאזורי הממשלה (Regierungsbezirk קסלין (החלק המזרחי, פומרניה הרחוקה), שטטין (החלק הדרום-מערבי, פומרניה המערבית העתיקה) ושטרלזונד (החלק הצפוני-מערבי, Neuvorpommern). אזור שטרלזונד אוחד לאזור שטטין ב-1932. בשנת 1938, אוחד אזור הגבול פוזן-פרוסיה המערבית (החלק הדרומי-מזרחי, שנוצר מהמחוז הפרוסי לשעבר פוזן-פרוסיה המערבית) לתוך המחוז. בירת המחוז הייתה שטטין (כיום שצ'צ'ין), בירות תתי-המחוזות היו קסלין (כיום קושאלין), שטטין, שטרלזונד ושניידמיהל (כיום פילה), בהתאמה.
ב-1905 חיו במחוז פומרניה 1,684,326 תושבים, ביניהם 1,616,550 פרוטסטנטים, 50,206 קתולים ו-9,660 יהודים. בשנת 1900פולנית הייתה שפת האם של 14,162 מהתושבים (בגבול פרוסיה המערבית), והיו 310 (באגם לבה ובאגם גארד) ששפת האם שלהם הייתה קשובית. שטח המחוז הסתכם ב-30,120 קמ"ר. ב-1925 שטחו של המחוז היה 30,208 קמ"ר, עם אוכלוסייה של 1,878,780 תושבים.
הקמת וניהול המחוז בתוך ממלכת פרוסיה
קרל אוגוסט פון הארדנברג
למרות שהמחוז היה פרובינציה פרוסית לפני כן, מחוז פומרניה הוקם בשנת 1815, בהתבסס על "הצו בדבר שיפור הקמת משרדים פרובינציאליים", שהונפק על ידי קרל אוגוסט פון הארדנברג ב-30 באפריל, ופומרניה השוודית, נמסרה לפרוסיה ב-23 באוקטובר.
צו הארדנברג ביצע רפורמה בכל השטחים הפרוסיים, שיצרה מעתה עשרה (מאוחר יותר שמונה) מחוזות עם ממשלים דומים. לאחר יישום הרפורמה, המחוז החדש של פומרניה כלל בעיקרו את קודמו ואת פומרניה השוודית, אך גם ממחוזות דרמבורג ושיוולביין.
בראש המחוז עמד מושל (Oberpräsident, "נשיא בכיר") עם מושבו בבירה שטטין. היא חולקה לאזורים ממשלתיים (Regierungsbezirke) בראשות נשיא (Regierungspräsident). בתחילה תוכננו שני אזורים כאלה (Regierungsbezirk Stettin, הכולל את מערב פומרניה, ו-Regierungsbezirk Köslin, הכולל את פומרניה הרחוקה). אולם הארדנברג, שכדיפלומט הראשי הפרוסי סיכם את תנאי ההשבה של פומרניה השוודית עם שוודיה בקונגרס וינה, הבטיח להשאיר את החוקה המקומית על כנה כאשר ההסכם נחתם ב-7 ביוני1815. נסיבות אלה הובילו ליצירת אזור ממשלתי שלישי, Regierungsbezirk Stralsund, עבור פומרניה השוודית לשעבר על חשבון אזור שטטין.
הפרלמנט החדש (לנדטאג) התאסף לראשונה ב-3 באוקטובר1824. בהתבסס על שני חוקים של 5 ביוני ויולי 1823, את הלנדטאג הרכיבו 25 לורדים ואבירים, 16 נציגי הערים ושמונה מהקהילות הכפריות.
כפוף ל-Landtag הפרובינציאלי היו שני אספות Kommunallandtag, אחת עבור פומרניה השוודית לשעבר (מערב פומרניה מצפון לנהר Peene) ואחת עבור החלק הפרוסי לשעבר. כל המחוזות הרכיבו Kreisstand, שבו לאבירי המחוז היה קול אחד לכל אחד ולעיירות גם קול אחד בלבד.
לאורך כל קיומו היה המחוז מעוז המפלגות השמרניות.
תשתית
מסילת רכבת צרה "Rügensche Kleinbahn", הפועלת מאז 1895Binz, אתר נופש תיירותי מאז שנות ה-60 של המאה ה-19
במאה ה-19, הנתיבים היבשתיים הראשונים ומסילות ברזל הוכנסו בפומרניה. ב-1848 נבנו 126.8 מיילים פרוסים של רחובות חדשים. ב-12 באוקטובר1840 החלה בניית מסילת הרכבת ברלין-שטטין, שהסתיימה ב-15 באוגוסט1843. לאחריהם נסללו מסילות רכבת נוספות: שטטין-קסלין (1859), אנגרמונדה-שטרלזונד וזוסוב-וולגאסט (1863), שטטין-שטולפ (1869), וקשר עם דנציג (1870).
באזורים כפריים נבנו מסילות ברזל צרות רבות להובלה מהירה יותר של יבולים. נבנו תחנות הגז, המים והכוח הראשונות. רחובות ותיעול העיירות זכו למודרניות.
בנייתן של מסילות ברזל צרות תוגברה על ידי צו מיוחד מ-28 ביולי1892, המיישם תוכניות סיוע כספי פרוסייות. בשנת 1900, סך מסילות הברזל הצרות עברו את ה-1,000 קילומטרים. מ-1910 עד 1912, לרוב המחוז סופק חשמל עם בניית הקווים הראשיים. מפעלים נבנו מאז 1898.
נהרות סווינה ואודר התחתון, נתיב המים העיקרי לשטטין, הועמקו לחמישה מטרים וקוצרו על ידי תעלה ב-1862. בשטטין התמקמה התעשייה הכבדה, מה שהפך אותה למרכז התעשייתי היחיד של המחוז. שטטין חוברה לברלין על ידי נתיב המים ברלין-שטטין בשנת 1914 לאחר שמונה שנות בנייה. שאר דרכי המים והנמלים המסורתיים של המחוז, לעומת זאת, בוטלו. יוצאים מן הכלל היו רק נמל שווינמונדה, ששימש את הצי, ונמל Stolpmünde, שממנו נשלחו חלקים מהיצוא הפומרני הרחוק, ונמל Sassnitz, שנבנה ב-1895 עבור מעבורות רכבת לסקנדינביה.
עם השיפורים התשתיתיים, החלה תיירות המונית לחוף הבלטי. באתר הנופש התיירותי בינץ היו 80 מבקרים ב-1870, 10,000 ב-1900 ו-22,000 ב-1910. אותה תופעה התרחשה באתרי נופש תיירותיים אחרים.
רפורמה חקלאית
כבר בשנת 1807, פרוסיה הוציאה צו (Steinsches Oktoberedikt) על ביטול הצמיתות. הארדנברג הוציא צו ב-14 בספטמבר1811, המגדיר את התנאים שבהם ישוחררו צמיתים (Hardenbergsches Regulierungsedikt). זה יכל להיעשות על ידי תשלום כספי או על ידי שחרור הבעלות על הקרקע לאדון לשעבר. רפורמות אלו יושמו בשנים הראשונות לקיומו של המחוז. הצו הוחל על 10,744 איכרים עד 1838, ששילמו לאדוניהם לשעבר 724,954 טלר ומסרו 255,952 הקטארים (2,559.52 קמ"ר) של קרקע חקלאית כדי לחלץ את עצמם.
מהומות התעוררו בשנת 1847 בעיירות שטטין וקסלין עקב מחסור במזון, כתוצאה מכך נקבעו מחירים עבור חלק מהמאכלים.
ב-2 במרץ1850 התקבל חוק המסדיר את התנאים שבהם יוכלו איכרים ואיכרים להסדיר את זכויות הקניין שלהם וחובות השירות הפיאודלי שלהם, וכך לקבל אשראי לטווח ארוך (41 עד 56 שנים להחזר). חוק זה פינה את מקומו להקמת בתי אשראי להקמת חוות. לאחר מכן, המבנה הכפרי הקודם השתנה באופן דרמטי כאשר חקלאים, שהשתמשו באשראי הזה כדי לחלץ את חובותיהם הפיאודליים, יכלו כעת לקבוע בעצמם כיצד להשתמש באדמותיהם (מה שנקרא איכרים וחקלאים "מוסדרים", regulierte Bauern). זה לא היה אפשרי קודם לכן, כאשר תחום השיפוט אישר את השימוש באדמות חקלאיות ובשירותים פיאודליים לא על פי זכויות קניין, אלא על פי מעמד חברתי בתוך קהילות כפריות ואחוזות. משנת 1891 עד 1910, הוקמו חוות, רובן (2,690) בגודל של 10 עד 25 הקטארים (0.10 עד 0.25 קמ"ר).
אוטו פון ביסמרק ירש מאביו את האחוזות בפומרניה הרחוקה Külz, Jarchlin ו-Kniephof. בכוונתו לקריירה חקלאית, למד חקלאות באקדמיה בגרייפסוואלד - אלדנה. מ-1867 עד 1874 קנה והרחיב את אחוזות ורזין.
בשנת 1869 ניסח פרידריך אלברכט גראף צו אולנבורג רפורמה מחוזית (Kreisreform) שקודמה על ידי ביסמרק. הרפורמה עברה בבית הלורדים ב-7 בדצמבר1872. החלק החשוב בה היה שהרפורמה ניתקה את הקשר בין מעמד האצולה לזכות ההצבעה, זו האחרונה הייתה תלויה כעת ברכוש (צריך היה להיות מעל רף מס מסוים) ולא במעמד, במטרה נגד ייצוג יתר של האבירים בהשוואה לבורגנים.
מחוזות פומרניה ב-1913
ב-29 ביוני1875 התקבלה חוקה חדשה למחוז (Provinzialordnung), שנכנסה לתוקף ב-1876. היא הגדירה מחדש את תחומי האחריות של המינהל המחוזי (ובראשם ה-Oberpräsident) והמוסדות המנהליים העצמיים (Provinzialverband, הכולל את הפרלמנט המחוזי (Provinziallandtag), Landeshauptmann (מנהל האזור) ו-Landesausschuß (נציב)). ה-Provinzialverband מומן ישירות מתקציב המדינה הפרוסי. הלנדטאג היה אחראי על רחובות, רווחה, חינוך ותרבות. בעלות על הקרקע כבר לא הייתה קריטריון על מנת להיבחר. הלנדטאג הפרובינציאלי (Provinziallandtag) נבחר על ידי האסיפות הנציגות של המחוז (Kreistag) עבור מחוזות, Stadtverordnetenversammlung עבור מחוזות העיר) לתקופה של שש שנים. קומונאללנדטאג כפוף היה קיים רק עבור Regierungsbezirk Stralsund, עד שבוטל ב-1881.
ב-1891 התקבלה רפורמה במחוז, שאפשרה יותר שלטון עצמי קהילתי. לפיכך העיריות בחרו ב- Gemeindevorstand (מנהל) ו-Gemeindevertretung (הפרלמנט הקהילתי). מחוזות גוטבזירק, כלומר אחוזות שאינן נכללות במחוזות, יכלו להתמזג או להתפרק.
מלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה לא התרחשו קרבות במחוז. אף על פי כן, המלחמה השפיעה על החברה, הכלכלה והממשל. במהלך המלחמה, המוסדות המינהליים המחוזיים היו כפופים לצבא ובראשם פקידי צבא. ההתגייסות הביאה למחסור בכוח עבודה שהשפיע על כל התעשייה, הבנייה והחקלאות שאינם קשורים למלחמה. נשים, קטינים ושבויי מלחמה החליפו חלקית את הגברים המגויסים. היבוא והדיג ירדו כאשר הנמלים נחסמו. עם המשך המלחמה נוצר מחסור במזון, במיוחד בחורף 1916/1917. גם פחם, גז וחשמל לא היו זמינים לפעמים.
כאשר הסכם ורסאי נכנס לתוקף ב-10 בינואר1920, הגבול המזרחי של המחוז הפך לגבול לרפובליקה הפולנית השנייה שהוקמה לאחרונה, הכוללת את רוב פומרליה במה שנקרא המסדרון הפולני. לאחר מכן בוצעו התאמות קטנות בגבול, כאשר 9,5 קמ"ר של המחוז נמסרו לפולין ו-74 קמ"ר של פרוסיה המערבית לשעבר (חלקים מהמחוזות לשעבר של נוישטאדט ב-Westpreußen ו-Karthaus) אוחדו לתוך המחוז.
במהלך המהפכה הגרמנית של 1918–1919, מועצות מהפכניות של חיילים ופועלים השתלטו על הערים הפומרניות (שטרלזונד ב-9 בנובמבר, שטטין, גרייפסוואלד, פסיווק, שטארגארד ושווינמונדה ב-10 בנובמבר, בארת', בוטוב, נוישטטין, קסלין ושטולן ב-11 בנובמבר). ב-5 בינואר1919, "מועצות פועלים וחיילים" (Arbeiter- und Soldatenräte) היו אחראים על רוב המחוז (231 ערים ועיירות כפריות). המהפכה הייתה שלווה, לא דווח על מהומות. את המועצות הובילו הסוציאל-דמוקרטים, ששיתפו פעולה עם המינהל המחוזי. מתוך 21 פקידי לנדרט, רק חמישה הוחלפו, ואילו מתוך שלושת ראשי מחוזות הממשלה ("Regierungspräsident") הוחלפו שניים (בשטרלזונד וב-Köslin) ב-1919.
ב-12 בנובמבר1918 הוצא צו המתיר לאיגודי עובדי חקלאות לנהל משא ומתן עם חקלאים (Junkers). הצו הסדיר עוד יותר את זמן העבודה והשכר לעובדי חקלאות. ב-15 במאי 1919 התרחשו קרבות רחוב וביזה בעקבות אסיפות קומוניסטיות בשטטין. המרד הופסק על ידי הצבא. בסוף אוגוסט התרחשו שביתות של עובדי חווה במחוזות ניושטטין ובלגארד. אולם כוחן של המועצות ירד, רק מעטות נותרו בעיירות הגדולות ב-1920.
מהפכת נגד
קבוצות שמרניות וימניות התפתחו בניגוד להישגי המהפכות. בעלי קרקעות הקימו בפברואר 1919 את "פומרשר לנדבונד", שעד 1921 מנה 120,000 חברים ומלכתחילה סופק לו נשק על ידי הקורפוס ה-2 בשטטין. פרמיליציות ("Einwohnerwehr") נוצרו במהלך אביב 1919. יחידות פומרשר לנדבונד השתתפו בפוטש של קאפ הלאומני בברלין, 1920. חברי "דיוויזיית הברזל" (Eiserne Division), פרייקור שפורק באזור הבלטי, ואורגן מחדש בפומרניה, שם אירחו אותם היונקרים באחוזותיהם כצבא פרטי. כמו כן, פומרנים אנטי-מהפכניים הקימו את פרייקור שהשתתפו בקרבות באזור הרוהר.
חוקת 1920
ב-1920המדינה החופשית פרוסיה אימצה חוקה דמוקרטית למחוזותיה (שונתה ב-1921 וב-1924). החוקה העניקה מספר זכויות אזרח לאוכלוסייה הפרוסית והעצימה את הממשל העצמי של המחוזות. הפרלמנטים המחוזיים והמחוזיים (לנדטאג וקרייסטג) נבחרו לפיכך ישירות על ידי האוכלוסייה, כולל נשים, בהצבעות חופשיות וחשאיות. ה-"Provinzialverband", שכלל את כל מוסדות הממשל העצמי של המחוז כמו הפרלמנט המחוזי (Provinziallandtag), השיג השפעה על ממשלת המחוז שהובילה ברלין בעבר: ה-Provinzialverband יבחר מכאן את ה"Oberpräsident" (ראש הממשל) וימנה נציגים לאספת הרייכסראט בברלין. יתר על כן, פקידי פרובינציאלברנד יכלו מכאן לקבוע בעצמם כיצד להוציא את הכסף שקיבלו מברלין. מ-1919 עד 1930 שימש יוליוס ליפמן כמושל המחוז.
כלכלה
עם זאת, השינויים בגבול גרמו לירידה חמורה בכלכלת המחוז. פומרניה הרחוקה נותקה מדנציג על ידי המסדרון הפולני. שווקים ואספקה לשעבר בשטחים הפולניים כעת לא היו זמינים. חקלאים פומרנים מכרו את מוצריהם בעיקר למחוזות המזרחיים, שהיו כעת חלק מהרפובליקה הפולנית השנייה. בשל עלויות הובלה גבוהות, גם השווקים במערב לא היו זמינים. החקלאים הגיבו על ידי מודרניזציה של הציוד שלהם, שיפור איכות המוצרים שלהם ויישום שיטות טכניות חדשות. כתוצאה מכך, יותר ממחצית מהחקלאים היו בעלי חובות כבדים ב-1927. הממשלה הגיבה עם תוכנית Osthilfe, והעניקה קרדיטים בתנאים נוחים.
שטטין סבלה במיוחד משינוי שלאחר המלחמה בדרכי הסחר. לפני השינויים הטריטוריאליים, היא הייתה על נתיב היצוא מאזור התעשייה קטוביץ, שלזיה עילית הפולנית כיום. פולין שינתה את נתיב היצוא הזה למסילת רכבת פנימית-פולנית חדשה המחברת את קטוביץ עם הנמל החדש של גדיניה בתוך המסדרון. כצעד נגד, פרוסיה השקיעה בנמל שטטין מאז 1923. למרות שהצליח בתחילה, מיתון כלכלי חדש הוביל לסגירה של אחת מהמספנות הגדולות של שטטין, AG Vulcan Stettin, בשנת 1927.
המחוז גם הגיב לזמינותם של רכבים חדשים. כבישים פותחו עקב המכוניות והאוטובוסים הקרובים, בארבע עיירות החלו לפעול חשמליות ברחוב, ונמל תעופה בינלאומי נבנה באלטדאם ליד שטטין.
החקלאות הפומרנית עברה משבר. החלו תוכניות להשבת אדמה שהפכה לביצות בתקופת המלחמה, ואף להקמת יישובים חדשים באמצעות הקמת אגודות התיישבות. התוצאות היו מעורבות. מצד אחד, 130,858 הקטארים (1,308.58 קמ"ר) של אדמות חקלאיות יושבו עם 8,734 יישובים חדשים עד 1933. מקורם של המתיישבים בפומרניה עצמה, סקסוניה ותורינגיה, גם פליטים מפרובינציית פוזן לשעבר התיישבו במחוז. מצד שני, אנשים עזבו בהמוניהם את הקהילות הכפריות ופנו לערים בפומרניה ולמרכזים עירוניים אחרים (Landflucht). בשנת 1925 50.7% מהפומרנים עבדו במקצועות חקלאיים, אחוז זה ירד ל-38.2% בשנת 1933.
התקופה הנאצית
התנועה הנאצית הפומרנית לפני 1933
לאורך כל קיומה של רפובליקת ויימאר נשלטה הפוליטיקה במחוז על ידי ה-DNVP השמרני הלאומני (Deutschnationale Volkspartei, מפלגת העם הלאומית הגרמנית); מפלגה המורכבת מלאומנים, מונרכיסטים, אלמנטים פולקיים ואנטישמיים רדיקליים, ונתמכת על ידי האיגוד הכל-גרמני, ארגון ותיק המאמין בעליונות של העם הגרמני על פני אחרים. המפלגה הנאצית (NSDAP) לא זכתה להצלחה משמעותית בבחירות, וגם לא היו לה מספר ניכר של חברים. המפלגה הנאצית הפומרנית נוסדה על ידי סטודנטים מאוניברסיטת גרייפסוואלד בשנת 1922, כאשר ה-NSDAP נאסר באופן רשמי. רקטור האוניברסיטה תאודור ואהלן הפך לגאולייטר (ראש המפלגה המחוזית) ב-1924. זמן קצר לאחר מכן, הוא פוטר על ידי האוניברסיטה ופשט רגל. ב-1924 מנתה המפלגה 330 חברים, ובדצמבר 1925 297 חברים. המפלגה לא נכחה בכל המחוז. החברים התרכזו בעיקר במערב פומרניה והיו מפולגים ביניהם. ואהלן פרש מתפקיד הגאולייטר ב-1927 והוחלף על ידי ולטר פון קורסוונדט, בעל אחוזות פומרני.
קורסוונדט הוביל את המפלגה מאחוזתו בקונצוב. בבחירות לרייכסטאג של 1928 קיבלו הנאצים 1.5% מהקולות בפומרניה. רכוש המפלגה היה ממושכן בחלקו. ב-1929 זכתה המפלגה ב-4.1% מהקולות. קורסוונדט פוטר לאחר סכסוכים עם הנהגת המפלגה והוחלף בווילהלם קרפנשטיין, אחד הסטודנטים לשעבר שהקימו את המפלגה הנאצית של פומרניה ב-1922 ומאז 1929 עורך דין בגרייפסוואלד. הוא העביר את המטה לשטטין והחליף רבים מבכירי המפלגה בעיקר ברדיקלים צעירים. בבחירות לרייכסטאג ב-14 בספטמבר1930, צברה המפלגה 24.3% משמעותיים מהקולות בפומרניה ובכך הפכה למפלגה השנייה בחזקה, כשהחזקה ביותר עדיין הייתה ה-DNVP, אשר עם זאת הייתה מפוצלת פנימית בתחילת שנות ה-30.
בבחירות ביולי 1932, הנאצים השיגו 48% מהקולות בפומרניה, בעוד שה-DNVP ירד ל-15.8%. במרץ 1933, ה-NSDAP עלתה ב-56.3%.
הממשלה הנאצית מאז 1933
מיד לאחר עלייתם בשלטון, החלו הנאצים לעצור את מתנגדיהם. במרץ 1933 נעצרו 200 איש, מספר זה עלה ל-600 במהלך החודשים הבאים. בשטטין-ברדוב, באתר של מספנות וולקן פושטות הרגל, הקימו הנאצים מחנה ריכוז "פראי" קצר מועד מאוקטובר 1933 עד מרץ 1934, שם התעלל ה-SA בקורבנותיהם. ה-SA בפומרניה בשנת 1933 גדל ל-100,000 חברים.
אוברפרזידנט פון הלפרן פרש לגמלאות ב-1933, ועמו שליש מפקידי לנדרט ואוברברגרמייסטר (ראש העיר). כמו כן ב-1933 נערכו בחירות לפרלמנט פרובינציאלי חדש, שקיבל אז רוב נאצי. הוצאו צווים שהעבירו את כל הנושאים שהיו בעבר באחריות הפרלמנט לאחריות הוועדה המחוזית, ויתרה מכך, הסיטה את הסמכות להחליט בנושאים אלה לנשיא המחוז מהפקידים. ברגע שהכוח הועבר ל-Oberpräsident עם הפרובינציאלרט כיועץ, כל הגופים של הפרלמנט וכל הוועדות האחרות, המינהל העצמי לשעבר של המחוז, פורקו למעט הפרובינציאלרט שהורד בדרגה, והתכנס בערך פעם בשנה מבלי לעשות שימוש בזכויות הייעוץ שלו. עמדת "לנדשאופטמן", ראש הפרובינציאלברנד, לא בוטלה. משנת 1933, הלנדשאופטמן היה נאצי שפעל בהתאם לאוברפרזידנט. החוק נכנס לתוקף ב-1 באפריל 1934.
ב-1934 הוחלפו רבים מראשי התנועה הנאצית הפומרנית. מנהיג ה-SA, פטר פון היידברק, נורה בשטדלהיים ליד מינכן עקב ידידותו לארנסט רהם. הגאולייטר קרפנשטיין נעצר למשך שנתיים ונאסר עליו לחזור לפומרניה עקב סכסוכים עם צמרת ה-NSDAP. המחליף שלו, פרנץ שוודה-קובורג, החליף את רוב הצוות של קרפנשטיין בצוות הקודם של קורסוונט, חבריו מבוואריה ומהאס אס. מתוך 27 פקידי קרייזלייטר, 23 נאלצו לעזוב את תפקידם על ידי שוודה-קובורג, שהפך לגאולייטר ב-21 ביולי, ולאוברפרזידנט ב-28 ביולי 1934. כמו בכל גרמניה הנאצית, הנאצים כוננו שליטה טוטליטרית על המחוז על ידי גלייכשלטונג.
גירוש יהודי פומרניה
ב-1933 חיו בפומרניה כ-7,800 יהודים, מתוכם שליש בשטטין. שני השלישים האחרים התגוררו בכל רחבי המחוז, קהילות יהודיות שמנו יותר מ-200 איש היו בשטטין, קולברג, לאונבורג בפומרניה ושטולפ. כשהנאצים התחילו להטיל אימה על יהודים, רבים היגרו. עשרים שבועות לאחר שהנאצים תפסו את השלטון, מספר הפומרנים היהודים כבר ירד בשמונה אחוזים. מלבד הדיכוי שהיהודים נאלצו לסבול בכל גרמניה הנאצית, כולל הרס בתי הכנסת בפומרניה ב-9 בנובמבר1938, כל יהודי שטטין גורשו לאחר אירוע זה למחנה הריכוז אורניינבורג והוחזקו שם מספר שבועות.
ב-12 וב-13 בפברואר1940, 1,000 עד 1,300 יהודי פומרניה, ללא הבדל מין, גיל ובריאות, גורשו משטטין ושניידמיהל לאזור
לובלין-ליפובה, שהוקמה בעקבות תוכנית לובלין בפולין הכבושה. בין המגורשים היו נשים לא יהודיות שהיו נשואות בנישואי תערובת. הגירוש בוצע בצורה לא אנושית. למרות הטמפרטורות הנמוכות, הקרונות לא היו מחוממים. שום אוכל הם לא הורשו לקחת עימם. הרכוש שנותר מאחור חוסל. עד 300 בני אדם נספו מהגירוש עצמו. באזור לובלין תחת משטרו של קורט אנגל, האנשים היו נתונים ליחס בלתי אנושי, הרעבה ורצח מוחלט. רק מעטים שרדו את המלחמה.
דיכוי נגד המיעוט הפולני
Grzęda (1994) טוען שבשנת 1910, על פי נתונים גרמניים, חיו באזור שטטין (שצ'צ'ין) 10,500 פולנים, ולדעתו המספר הצטמצם ככל הנראה. Fenske (1993) ובוכהולץ ואחרים (1999) טוענים שבשנת 1910 חיו במחוז 7,921 פולנים באופן קבוע; סקורה (2001) טוען שבשנת 1925, על פי נתונים גרמניים, חיו במחוז 5,914 פולנים (1,104 בשטטין ו-4,226 באזורי קסלין), בעוד שהקונסול הפולני "הניח באומץ" כי מעל 9000 פולנים חיו במחוז. Wynot (1996) אומר כי בתקופת בין המלחמות, חיו בין 22,500 ל-27,000 פולנים "לאורך גבול מחוז פוזנן/פומורזה", רובם איכרים, עם מספר קטן של חנוונים ואומנים. בנוסף התקיימה בשטטין "מושבה של כ-2,000 עובדים".
חלק מהפולנים בשצ'צ'ין (שטטין) היו חברים באיגוד הפולנים בגרמניה, וכן הוקם צוות צופים פולני, בנוסף לבית ספר פולני שבו לימדו את השפה הפולנית. הדיכויים גברו לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון והובילו לסגירת בית הספר. בני הקהילה הפולנית שהשתתפו בפעילות תרבותית ופוליטית נרדפו ואף נרצחו. ב-1938 נכלא באורניינבורג ראש יחידת איגוד הפולנים של שטטין סטניסלב בורקובסקי. ב-1939 פורקו כל הארגונים הפולניים בשטטין על ידי השלטונות. במהלך המלחמה נרצחו שני מורים מבית הספר הפולני: גוליש ואומייצ'ינסקי.
התנגדות פולנית
קבוצות התנגדות הוקמו במרכזים הכלכליים, במיוחד בשטטין, משם דווח על רוב המעצרים. דווח גם על התנגדות מצד חברי ה-DNVP השמרני הלאומני. המונרכיסט הרברט פון ביסמרק-לזבק נאלץ לעזוב את תפקידו ב-1933. העיתון Pommersche Tagespost נאסר בשנת 1935 לאחר שהדפיס מאמר של המונרכיסט הנס יואכים פון רוהר (1888–1971). ב-1936 נשפטו ארבעה מחברי ה-DNVP על הקמת ארגון מונרכיסטי. חברי DNVP אחרים, שהחלו בהתנגדותם כבר לפני 1933, נעצרו מספר פעמים לאחר השתלטות הנאצים. אוולד קלייסט-שמנזין, קרל מגנוס פון קנבל-דובריץ וקרל פון זיצביץ היו מתנגדים פעילים.
בתוך תת-החלק הפרובינציאלי של פומרניה של הכנסייה האוונגליסטית של איחוד הכנסיות הפרוסי הישן, התארגנה התנגדות בתוך ה-Pfarrernotbund (150 חברים בסוף 1933) וכנסיית הווידוי (Bekennende Kirche), הארגון היורש, בראשותו של ריינולד פון תאדן-טריגלאף. במרץ 1935 נעצרו 55 כמרים. הכנסייה המתוודת קיימה סמינר מטיפים בראשות דיטריך בונהופר בזינגסט, שעבר לפינקנוולדה ב-1935 ולקסלין וגרוס שלונוויץ ב-1940. בתוך הכנסייה הקתולית, חבר ההתנגדות הבולט ביותר היה כומר מגרייפסוואלד אלפונס וקסמן, שהוצא להורג ב-1944. לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר ב-20 ביולי 1944, הגסטפו עצר שלושה עשר אצילים פומרנים ועירוני אחד, כולם בעלי אחוזות. מבין אלו, אוולד פון קלייסט-שמנזין יצר קשר עם וינסטון צ'רצ'יל ב-1938 כדי ליידע על פועלה של האופוזיציה הגרמנית לנאצים, והוצא להורג באפריל 1945. לקרל פון זיצביץ היו קשרים לקבוצת חוג קרייזאו. בין העצורים האחרים היו מלטה פון ולטהיים נסיך צו פוטבוס, שמת במחנה ריכוז, וכן אלכסנדר פון קאמקה ואוסקר קמינצ'י-זטוהן, ששניהם הוצאו להורג.
מלחמת העולם השנייה ואחריה
מחוזות פומרניה ב-1939, החלק שצורף מפוזן-פרוסיה המערבית בירוק
שנות מלחמה ראשונות
הפלישה לפולין על ידי גרמניה הנאצית ב-1 בספטמבר1939, שסימנה את תחילת מלחמת העולם השנייה, התבצעה בחלקה על אדמת המחוז. הקורפוס ה-19 של הגנרל גודריאן תקף מאזורי Schlochau ו-Preußisch Friedland, אשר מאז 1938 היו שייכים למחוז ("Grenzmark Posen-Westpreußen"). לפי Kozłowski & Krzywicki (1988), כ-56,000 שבויים פולנים נלכדו בפומרניה לאחר הפלישה, ועד מהרה גרמניה שללה מהם את מעמדם (בניגוד לחוק הבינלאומי) והפכה אותם לעובדי כפייה; באפריל 1940 היו 82,417 מהם בפומרניה, כשהמספר הגיע ל-116,330 עובדי כפייה פולנים בספטמבר 1944.
מכיוון שהפלישה לפולין (ולאחר מכן הפלישה לברית המועצות) הצליחה וחזית הקרב נעה הרבה יותר מזרחה (בליצקריג), המחוז לא היה שדה קרבות בשנים הראשונות של המלחמה. מאז 1943 הפך המחוז למטרה להתקפות אוויריות של בעלות הברית. המתקפה הראשונה נפתחה נגד שטטין ב-21 באפריל 1943 והותירה 400 הרוגים. ב-17/18 באוגוסט, ה-RAF הבריטי פתח במתקפה על פנמינדה, שם ורנר פון בראון וצוותו פיתחו וניסו את הטילים הבליסטיים הראשונים בעולם. באוקטובר, אנקלם הייתה יעד לתקיפה. לאורך 1944 ותחילת 1945, אזורי התעשייה והמגורים של שטטין היו מטרות להתקפות אוויריות. שטרלזונד הייתה יעד לתקיפה באוקטובר 1944. למרות הפשיטות הללו, המחוז נחשב "בטוח" בהשוואה לאזורים אחרים ברייך השלישי, וכך הפך למקלט למפונים בעיקר מברלין שנפגעו קשה וממרכזי התעשייה של מערב גרמניה.
החומה הפומרנית שופצה בקיץ 1944, ובסתיו נרשמו ליחידות פולקסשטורם כל הגברים בגילאי שש עשרה עד שישים שטרם גויסו.
ההתקדמות המהירה של הצבא האדום במהלך מתקפת פומרניה המזרחית הפתיעה את האוכלוסייה האזרחית של פומרניה הרחוקה. התוואי היבשתי למערב נחסם מאז תחילת מרץ. צווי פינוי לא הוצאו כלל או הוצאו מאוחר מדי. הדרך היחידה לצאת מפומרניה הרחוקה הייתה דרך נמלי Stolpmünde, שמהם פונו 18,300, Rügenwalde, ממנה פונו 4,300, וקולברג, שהוכרזה מבצר וממנה לפני תום קרב קולברג פונו כ-70,000. אלה שנותרו מאחור הפכו לקורבנות של רצח, אונס במלחמה וביזה. ב-6 במרץ הפציץ ה-USAF את שווינמינדה, שם נתקעו אלפי פליטים, והרגו כ-25,000 איש.
הקרב על ברלין
ב-20 במרץ, הוורמאכט נטש את ראש הגשר האחרון בגדה המזרחית של נהר האודר, באזור אלטדאם. קו החזית עבר אז לאורך דיבנוב ואודר התחתון, והוחזק על ידי ארמיית הפאנצר השלישית בפיקודו של הגנרל האסו פון מנטויפל. לאחר ארבעה ימי לחימה נוספים, הצליח הצבא האדום לפרוץ ולחצות את האודר בין שטטין לגרץ (אודר), ובכך החל את הזירה הצפונית של הקרב על ברלין ב-24 במרץ. שטטין ננטשה למחרת. במהלך חודש אפריל, החזית הבלארוסית השנייה בראשות הגנרל קונסטנטין רוקוסובסקי התקדמה דרך מערב פומרניה. דמין וגרייפסוואלד נכנעו ב-30 באפריל. יותר מ-1,000 אנשים התאבדו המונית בדמין, לאחר שהצבא האדום כבש את העיירה מול התנגדות צנועה בלבד. רשימות חוקרי מקרי המוות מראות שרובם טבעו בנהר טולנזה ובנהר פנה הסמוכים, בעוד שאחרים הרעילו את עצמם. זה ניזון ממעשי זוועה - אונס, ביזה והוצאות להורג - שבוצעו על ידי חיילי הצבא האדום לאחר שגשר פנה נהרס על ידי חיילים גרמנים נסוגים. 80 אחוז מהעיירה נהרסו ב-3 הימים הראשונים לאחר כיבושה.
בימים הראשונים של מאי נטש הוורמאכט את האיים אוזדום ו-וולין, וב-5 במאי יצאו החיילים הגרמנים האחרונים מסאסניץ שבאי ריגן. יומיים לאחר מכן נכנע הוורמאכט ללא תנאי לצבא האדום.
פירוק המחוז
החלק המערבי של המחוז לשעבר (מערב פומרניה, Vorpommern, אדום) בגרמניה המודרנית (אפור)
בשנת 1990, לאחר הפלת המערכת הקומוניסטית של גרמניה המזרחית, הוקמה מחדש מדינת מקלנבורג-מערב פומרניה, כאשר מערב פומרניה הייתה אזור לא מינהלי. המחוזות Vorpommern-Rügen ו-Vorpommern-Greifswald מהווים את רוב החלק הגרמני של פומרניה לשעבר, אך מחוזות אלה מכילים גם שטח מקלנבורגי לשעבר, וחלק קטן מפומרניה לשעבר הוא כיום חלק מברנדנבורג. בשל כך, הגבול הישן של פומרניה נעלם מהמפה וכיום הוא שורר רק בגבול הכנסייה האוונגליסטית של פומרניה. החלק של מחוז פומרניה שהפך לפולני אורגן מחדש כמחוז שצ'צ'ין לאחר המלחמה, וממנה נפרד החלק המזרחי כמחוז קושאלין ב-1950. מחוז סלופסק פוצל ממחוז זה ב-1975, ונערכו גם חילופי שטחים עם מחוזות שכנים. מאז 1999, אזור המחוז לשעבר של פומרניה כלול במחוז מערב פומרניה (זכודניופומורסקיה, בולק) ובמחוז פומרניה (החלק המערבי סביב סלופסק, לשעבר שטולפ).
.svg)
_in_modern_Germany.png)
