הסורדפיש נבנה בשנות ה-30 על ידי חברת פיירי אוויאיישן (Fairey Aviation) עבור זרוע האוויר של הצי המלכותי הבריטי. על אף שהיה מיושן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זכה להצלחות רבות, והתפרסם בזכות הטבעת אוניות המערכה של הצי האיטלקי בקרב טאראנטו בנובמבר 1940 והפגיעה החמורה במערכת ההיגוי של אוניית המערכה הגרמנית ביסמרק שהובילה להטבעתה במאי 1941. הצלחות אלו הובילו להשארתו של הסורדפיש בשירות עד לסוף המלחמה, על אף כניסתם של דגמים מתקדמים יותר שנועדו להחליפו. בנוסף לפעילותו כמפציץ טורפדו, שימש המטוס גם כמפציץ כנגד צוללות וכמטוס אימון.
בשל יכולתו לשאת סוגי מטען מגוונים והשימושים הרבים שנמצאו לו, כונה בחיבה "סטרינגבאג" (Stringbag), כינוי שמשמעותו תיק קניות מבד אשר היה נפוץ בשנות ה-20 בבריטניה, כמשל לחפץ המסוגל להכיל מיני דברים שונים[1], והיה לו גם דמיון לכבלי המתכת המתוחים בין כנפי המטוס, אשר השתייכו לעידן טכנולוגי שעבר זמנו[2][3].
עיצוב ופיתוח
הסורדפיש התבסס על פיתוח פרטי של חברת פיירי (להבדיל מפיתוח בהתאם למפרט טכני המגיע ממכרז ממשלתי) פרי תכנונו של מרסל לובל (Marcel Lobelle), שנועד בתחילה עבור הצי היווני כמפציץ טורפדו ומטוס סיור ותצפית (Torpedo - Spotter - Reconnaissance או TSR). אב הטיפוס של ה-TSR טס לראשונה ב-21 במרץ1933. לאחר התאמות שונות והחלפת המנוע מסוג ארמסטרונג-סידלי פנתר (Armstrong Siddeley Panther) במנוע כוכבי מסוג בריסטול פגסוס סימן IIM נקרא המטוס TSR סימן I וטס לראשונה ביולי באותה שנה, אך התרסק בספטמבר. אז הציג צוות התכנון של פיירי גרסה משודרגת שנקראה TSR סימן II, עם כנפיים המשוכות מעט לאחור (על מנת לתקן את מרכז המסה של המטוס) ומרכב מוארך. בצורה זו הוצע הסורדפיש כפתרון לדרישת משרד האווירייה הבריטי למטוס סיור ותצפית עם שלושה אנשי צוות, לשם הכוונת אש תותחי ספינות הצי, אליו התווסף, באמצעות מכרז רשמי של משרד האווירייה (מס' S.15/33), תפקיד מפציץ הטורפדו עם שני אנשי צוות[3].
אב הטיפוס של ה-TSR סימן II ערך את טיסת הבכורה שלו ב-17 באפריל1934[4]. היה זה מטוס דו-כנפי גדול, עם שלדת מתכת שכוסתה בבד, וכנפיים הניתנות לקיפול על מנת לחסוך בשטח האחסון על סיפונן של נושאות המטוסים[5]. בכנפיים הותקנו מדפים בעלי יכולת הנמכה של שמונה מעלות, מה שהקנה לסורדפיש עילוי טוב יותר במהלך המראה. הסמוכות וכבלי החיבור שבין שתי הכנפיים, כן הנסע הקבוע והמסיבי וגודלם של הזנב והכנפיים יצרו גרר גבוה, ומנוע הבריסטול פגסוס העניק למטוס ביצועים בינוניים לכל היותר, אך אמינותו הגבוהה הייתה חיונית במהלך טיסות הסיור הארוכות מעל שטחי מים גדולים. יתרונות נוספים של הסורדפיש היו יכולת פניה ותמרון גבוהים (כאמצעי התגוננות יעיל ביותר), כניסה לצלילות חדות סמוך לגובה פני הים ויציאה מהירה מהן, עם מעט מאוד מהירות מצטברת במהלכן[3][6]. מכאן שהסורדפיש לא נחשב בהכרח כ"טרף קל" עבור מטוסי קרב, אלא כאשר היה מתקרב לעבר מטרה לפני שיגור טורפדו, ללא אפשרות לתמרן ולחמוק, אז באה חולשתו העיקרית, איטיותו, לידי ביטוי. מצד שני, אפשרה מהירותו הנמוכה נחיתה על סיפון נושאת מטוסים אף בלילה ובתנאי מזג אוויר קשים. למטוס הייתה מהירות הזדקרות נמוכה מאוד, וכשפעל ביבשה נהנה ממרחק הרצה קצר בהמראה ומהירות נמוכה בגישה לנחיתה[7].
ב-23 באפריל 1935 קיבלה פיירי, בהתאם למכרז מס' S.38/34, הזמנה לסדרת הייצור הראשונה[4]. כבר עם כניסת המטוס לשירות בזרוע האוויר של הצי (אז עוד חלק מחיל האוויר המלכותי) נחשב עיצובו, דו-כנפי ובעל תא טייס פתוח, כ"מיושן", אך הסורדפיש הוכיח עצמו כעמיד, קל להטסה ומסוגל להטיל טורפדו בצורה מדויקת[8]. החל מ-1936 תפס הסורדפיש את מקומם של הפיירי סיל והבלאקבורן שארק בתפקידי מטוס הסיור ומפציץ הטורפדו, בהתאמה. כניסתו לשירות סימנה את סופו של השימוש במטוסים חד-משימתיים מעל גבי נושאות המטוסים של הצי המלכותי[9].
ב-1939 היו מצוידות 13 טייסות של זרוע האוויר של הצי (שעברה בינתיים לשליטת הצי המלכותי) בסורדפיש, כאשר רובם פעלו מעל גבי שש נושאות מטוסים[10]. בנוסף, צוידו מטוסי סורדפיש במצופים לשם פעילות מאוניות מערכה וסיירות באמצעות שיגור ממעוט[3][11]. בסורדפיש נעשה השימוש הראשון במכ"ם מוטס (ASV) לגילוי ספינות בלילה ובמזג אוויר מעונן.
מתוך 2,396 מטוסים[4], נבנו 696 על ידי פיירי, ו-1,700 על ידי חברת בלאקבורן (אשר מכונים לעיתים "בלאקפיש") כקבלן-משנה[12]. הגרסה שנבנתה במספרים הגדולים ביותר הייתה הסורדפיש סימן II, עם 1,080 יחידות.
היסטוריה מבצעית
פיירי סורדפיש בטיסה מעל נושאת המטוסיםאה"מ ארק רויאל, 1939
הסורדפיש נחשב אחד המטוסים החשובים והיעילים ביותר של מלחמת העולם השנייה, זאת על אף שנחשב מיושן. בתקופה בה כבר הפעילו הצי האמריקני והצי הקיסרי היפני מטוסים חד-כנפיים בלבד מעל גבי נושאות המטוסים, השתמש הצי המלכותי בסורדפיש למגוון משימות, ביניהן כמפציץ טורפדו, מפציץ צלילה, מפציץ נגד-צוללות ומטוס סיור ותצפית[3]. הוא שימש כמטוס העיקרי של הצי הבריטי לפעולה מנושאות מטוסים בתחילת המלחמה, ונשקו העיקרי היה הטורפדו האווירי, אך מהירותו הנמוכה של המטוס והצורך בנתיב התקרבות ארוך וישר הקשתה על שיגור מוצלח כנגד מטרות מוגנות היטב. דוקטרינת השימוש בטורפדו בסורדפיש גרסה התקרבות למטרה בגובה 1,500 מטר ולאחריה צלילה לגובה האופטימלי לשחרור הטורפדו של כ-5.5 מטר מעל פני הגלים. הטווח המרבי של הטורפדו סימן XII המוקדם היה 1,400 מטר במהירות 74 קמ"ש ו-3,200 מטר במהירות של 50 קמ"ש. הטורפדו היה נע למרחק של כ-180 מטר מרגע ששוחרר ועד פגיעתו במים, אז היה לו צורך ב-270 מטר נוספים על מנת להתייצב ולחמש את ראש הנפץ שלו. הטווח האידיאלי לשחרור היה כ-900 מטר מהמטרה, אם הצליח הסורדפיש לשרוד את ההתקרבות למרחק כזה.
הסורדפיש לא ראה פעילות רבה עד למערכה בנורווגיה באביב 1940. תקיפה באמצעות טורפדו על ספינות גרמניות נכשלה, אך במהלך הקרב הימי השני בנרוויק ב-13 באפריל, הפציץ והטביע סורדפיש שהמריא מאונית המערכה אה"מ וורספייט את הצוללת U-64, אשר נחשבת להטבעה הראשונה במלחמה של צוללת גרמנית על ידי מטוס[3], ולמקרה היחיד בו מטוס ששוגר מאונית מערכה הצליח להטביע צוללת. בהמשך סייע הסורדפיש בטיווח תותחי וורספייט לעבר המשחתות הגרמניות ששהו בפיורד. הקרב הסתיים בשמונה משחתות גרמניות שטובעו או עלו על שרטון.
מטוסי סורדפיש (חלקם עדיין בכנפיים מקופלות) על סיפון נושאת המטוסים אה"מ ויקטוריאס לפני ההתקפה הראשונה על הביסמרק, מאי 1941
במאי 1941 הסבו מטוסי סורדפיש שהמריאו מנושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל נזק משמעותי לאונית המערכה הגרמניתביסמרק ומנעו ממנה להימלט לצרפת. איטיותו של הסורדפיש הפכה במהלך תקיפה זו ליתרון, שכן בקרת האש של תותחני הנ"מ הגרמנים לא הצליחה להעריך נכונה את מהירותו ולטווח לעברו במדויק. בנוסף, טסו חלק מהמטוסים בגובה שתותחי הנ"מ לא היו מסוגלים להנמיך אליו. הביסמרק נפגעה משני טורפדו, כאשר אחד גרם לנזק קל, אך השני הצליח לפגוע בהגה ולגרום לאובדן יכולת התמרון של האונייה ולמעשה לשיתוקה. הביסמרק הושמדה פחות מ-13 שעות לאחר מכן.
חסרונותיו של הסורדפיש בלטו ביתר שאת בעת מבצע קרברוס ב-11 בפברואר1942, שהסתיים באיבוד כל ששת המפציצים התוקפים של טייסת מס' 825 (כולל מפקד הטייסת, לוטננט-קומנדר יוג'ין אסמונד שעוטר לאחר מותו בצלב ויקטוריה)[10], כאשר אחת הסיבות לכך הייתה שרק עשרה מטוסי קרב הופיעו כדי לחפות עליהם. כניסתם לשירות של האלבקור, ומאוחר יותר של הברקודה, החלו לדחוק את הסורדפיש מתפקיד מפציץ הטורפדו והוא הוסב בהצלחה למפציץ נגד צוללות החמוש בפצצות עומק או רקטות מסוג RP-3 בעודו פועל מנושאות המטוסים המלוות הקטנות יותר ואף מספינות סוחר נושאות מטוסים (MAC ships), כאשר הסתייע ברקטת האצה לצורך המראה. הסורדפיש פעל מעל גבי 14 נושאות מטוסים מלוות וכ-20 ספינות סוחר נושאות מטוסים, שהיו ספינות מטען אזרחיות או מיכליות אשר הותאמו לנשיאת שלושה או ארבעה מטוסים למשימות של הגנה על שיירות מפני צוללות במהלך המערכה באוקיינוס האטלנטי ובשיירות הארקטיות לברית המועצות. הגרר הנמוך ועיצובו הקשיח הפך את הסורדפיש לאידיאלי לפעולה במזג האוויר הסוער של האוקיינוס האטלנטי. שלא כמו מטוסי צי אחרים, בשל מהירותו הנמוכה לא היו נושאות המטוסים נאלצות לפנות לכיוון הרוח על מנת לאפשר את המראתו או נחיתתו. לעיתים, אם אפשרה זו הרוח, היה הסורדפיש מסוגל להמריא מנושאת מטוסים בעת שעגנה בנמל.
הטייסות בהן פעל הסורדפיש זקפו לזכותן את הטבעתן של 21 צוללות גרמניות. ביצועיו של הסורדפיש השאירו אותו בשירות זמן רב יותר מהתקופה בה שירת מחליפו המיועד שהיה גם הוא דו-כנפי, הפיירי אלבקור. לבסוף, הוחלף הסורדפיש על ידי הפיירי ברקודה החד-כנפי.
הסורדפיש האחרון ירד מפס הייצור ב-18 באוגוסט1944[13][4] וגיחות מבצעיות אשר כללו תקיפת כלי שיט בוצעו אל תוך ינואר 1945 בפיורדים של נורווגיה (על ידי טייסות מס' 813 ו-835 של זרוע האוויר של הצי), שם הייתה יכולת התמרון שלו חיונית. הטייסת המבצעית האחרונה פורקה ב-21 במאי 1945, לאחר כניעת גרמניה, והטיסה המבצעית האחרונה נרשמה ביוני 1945[3]. טייסת האימונים האחרונה פורקה בקיץ 1946.
גרסאות
סורדפיש סימן II (מס' סידורי LS326) שהשתמר במצב טיסה, 28 במאי 1988
סורדפיש סימן I
גרסת הייצור הראשונה, עם מנוע בריסטול פגסוס סימן IIIM.3 בעל 690 כ"ס ומדחף תלת-להבי עשוי מתכת[5][14]. לגרסה זו הותאמו מצופים לפעולה מספינות באמצעות מעוט. 989 יחידות נבנו.
סורדפיש סימן II
גרסה שהוצגה ב-1943, בה הותקנה כנף תחתונה עשוית־מתכת, לצורך נשיאת רקטות. בעלת מנוע פגסוס סימן IIIM.3 שהוחלף בהמשך לפגסוס סימן XXX בעל 750 כ"ס[3][14]. 1,080 יחידות נבנו.
סורדפיש סימן III
גרסה דו-מושבית שהוצגה ב-1943 עם תא אחורי סגור המצוידת במכ"ם אווירי מסוג ASV (Air to Surface Vessel) סימן 10 תחת הגחון, שהביא לשינוי במיקום נשיאת הטורפדו, ומנוע בריסטול פגסוס סימן XXX[14]. 327 יחידות נבנו.
סורדפיש סימן IV
גרסת הייצור האחרונה שהוצגה ב-1944, בעלת תא טייס סגור אשר נועדה לשימוש עבור חיל האוויר המלכותי הקנדי אך לא נכנסה לייצור, אם כי מספר גרסאות ישנות יותר של הסורדפיש הוסבו לגרסה זו[14].
שירות
שלישיית סורדפיש נושאי רקטות מטייסת מס' 774 של זרוע האוויר של הצי המלכותי בזמן טיסת אימון, 1 באוגוסט 1944
סורדפיש מטייסת מס' 700 שפעל מאוניית המערכה אה"מ "מלאיה", עקב אחר השרנהורסט ב-8 במרץ 1942, ונאלץ לנחות בספרד עקב מחסור בדלק. הצוות נעצר והמטוס הוחרם. המטוס הועבר לידי חיל האוויר הספרדי (שם סומן כ-HR6-1) ב-6 בדצמבר 1943 ושירת בטייסת מס' 54 אשר פעלה מטנריפה שבאיים הקנריים. יצא משירות במרץ 1945[15].
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
