עמנואל ברמן נולד בוורשה בירת פולין, כבן יחיד. אביו אדולף אברהם ברמן (1978-1906) היה פסיכולוג (בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת ורשה) ומורה. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה ממנהיגי המחתרת היהודית בוורשה.[2] אחרי המלחמה היה חבר בפרלמנט הפולני וכשעלה ארצה היה חבר הכנסת מטעם מפ"ם ומק"י. אמו בתיה (בשיה) טמקין (1953-1907) למדה ספרנות באוניברסיטת ורשה והייתה מנהלת ספרייה ציבורית. בתקופת המלחמה הייתה פעילה יחד עם אביו בהצלת יהודים שהסתתרו בזהות בדויה בצד הארי של ורשה הכבושה. יומנה מתקופת המלחמה ראה אור בעברית[3][4] ובפולנית.[5] חלק גדול מבני משפחתו של ברמן נרצחו בידי הנאצים.
ברמן עלה עם הוריו לישראל ב-1950 וגדל בתל אביב. למד בתיכון עירוני א' במגמה ריאלית. מגיל 16 החל לפרסם ביקורת ספרות ותיאטרון במוספים ספרותיים בעיתונים. שרת בנח"ל, קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב בחוגים לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, והמשיך ללמוד שם לתואר שני בפסיכולוגיה. בתקופת התיכון והאוניברסיטה היה פעיל פוליטית בתנועות השמאל. ב-1969 יצא לארצות הברית, וב-1973 קיבל דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית וחברתית באוניברסיטה של מדינת מישיגן; נושא עבודת הדוקטורט היה ניתוח מקרה של אישיות מרובת-פנים. התמחה בפסיכולוגיה קלינית ובתרפיה משפחתית וקבוצתית בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין בניו יורק, וכן בתוכנית לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה באוניברסיטת ניו יורק, שם סיים לימודי פוסט-דוקטורט בשנת 1976. הוא עבד במרכז הפסיכיאטרי בברונקס, לימד בישיבה יוניברסיטי, וכתב על ספרות, תיאטרון וקולנוע בארצות הברית עבור עיתונים ישראלים.
ב-1976 שב לישראל ומונה למרצה באוניברסיטת חיפה; בשנת 2002 קודם לפרופסור מן המניין (מומחה). ברמן ריכז שנים רבות את המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה, ובשנות התשעים הקים בה תוכנית הכשרה מתקדמת בפסיכותרפיה ועמד בראשה. שהה בשלושה שבתונים כפרופסור אורח בתוכנית הפוסט-דוקטורט הפסיכואנליטית של אוניברסיטת ניו יורק. ברמן הוא ממייסדי הארגון הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית, International Association for Relational Psychoanalysis and Psychotherapy (IARPP), ומשמש כעורך בינלאומי ראשי של כתב העת המופיע בניו יורק Psychoanalytic Dialogues. הוא גם חבר מערכת בכתב העת "שיחות". בארצות הברית פרסם שני ספרים, קובץ בעריכתו,[6] וספר פרי עטו.[7]
בשנים 1977–1984 עבר הכשרה במכון הישראלי לפסיכואנליזה, ואחר כך היה מזכיר החברה הפסיכואנליטית. הוא מלמד במכון הישראלי לפסיכואנליזה, ומשמש בו כאנליטיקאי מנחה (עושה אנליזות והדרכות למתמחים). מראשית שנות השמונים יש לו קליניקה פרטית בתל אביב.
לאחר נפילת הקומוניזם בפולין הקימה החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית ועדה שתעזור לפולנים לפתח את הפסיכואנליזה בפולין. ברמן היה חבר הוועדה ובהמשך כיהן כיושב ראש שלה. הוא נותן מדי שנה הרצאות, סמינרים והדרכות בוורשה.
מאז שנת 2001 לוקח ברמן חלק כיועץ וכמרצה בפסטיבל הסרטים הפסיכואנליטי האירופאי המתקיים מדי שנתיים בלונדון. הוא משתתף קבוע בכנסים בינלאומיים על האנליטיקאי שנדור פרנצי, ובכנסים פסיכואנליטיים אחרים ברחבי העולם. מאמריו הופיעו עד כה בעברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית, ספרדית, הונגרית וטורקית.
עמנואל ברמן הוא תושב תל אביב, גרוש ואב לבת. היה נשוי לסופרת רונית מטלון.
עבודותיו
ההיסטוריה של הפסיכואנליזה
ברמן חקר כיצד התפתחו התפיסות הפסיכואנליטיות בתוך ההקשר ההיסטורי והביוגרפי שבו צמחו; לא כרעיונות בעלמא, אלא תוך בדיקה מי הגה אותן ובתגובה לאיזה דילמות (מקצועיות ואישיות), תהליכים חברתיים והשפעות. הבנה היסטורית וביוגרפית מפורטת מחסנת לדעתו מפני אידיאליזציה משתקת של "האבות המייסדים" של המקצוע. הוא כתב על פרויד, פרנצי וויניקוט, בין היתר במהלך עריכת מהדורות עבריות של כתביהם. הוא מנסה לבדוק במפורט איזה שלבים עברה חשיבתו הטיפולית של פרויד, אותה הוא מגדיר כספוגה בקונפליקטים בלתי-פתורים ומשתנה ללא-הרף, על רקע אילו אירועים ותהליכים אישיים ומקצועיים עוצבה והשתנתה, וכיצד התגלגלו רעיונותיו של פרויד לאחר מותו.[9] הוא מדגים רבות משאלות אלה בניתוח מקיף לאחד המקרים הידועים של פרויד, מקרה דורה.[10]
ברמן סבור שכדי להבין איך רעיונות נוצרים חשוב להבין את הקשר הבינאישי שהשפיע על גיבושם. כיוונים תאורטיים וקליניים אינם נוצרים במוחו המבודד של הוגה אחד, אלא תוך כדי דיאלוג וויכוח בין שניים ("דיאדה מפרה"), המוביל פעמים רבות לרעיונות חשובים של כל אחד מהם. כך למשל כתב על הקשר בין פרויד לפרנצי. פרנצי היה תלמיד מרכזי וידיד של פרויד, הם התכתבו ביניהם במשך 25 שנה, וברמן מנסה לבדוק איך כל אחד מהם הגיע לתפישה מסוימת, ואיך היחסים המורכבים ביניהם השתלבו בוויכוח והשפיעו עליו. פרויד מנסה להתחבר למדעי הטבע, מקווה להגיע לתאוריה אובייקטיבית ואוניברסלית על הצורה שבה פועלת הנפש האנושית, ועבורו הטיפול הוא בעיקר נגזרת של חתירה זו וכלי המשרת אותה. לפרנצי לעומתו חשוב יותר הצד הטיפולי, מציאת דרכים לעזור לאדם במצוקה, ובשלב מסוים הוא מביע ביקורת על פרויד שבגישתו ההבנה המושגית עלולה לבוא על חשבון העזרה למטופל.[11]
ברמן עוסק גם באינטראקציה בין היבטים אישיים ותאורטיים בעבודתה של מלאני קליין, תוך הדגשת התפקיד שמילאו ניסיונותיה לעשות טיפול פסיכואנליטי לילדיה הקטנים, ניסיונות שהסתירה בהמשך דרכה.[12]
גם ביחסי קליין-ויניקוט הוא רואה דיאדה מפרה אך קונפליקטואלית, והוא מנתח אותם כמפתח להבנת חשיבתם של שני ההוגים, ולהבנת פריצתו של ויניקוט לכיוונים עצמאיים ייחודיים, כמו ההבחנה בין עצמי אמיתי וכוזב, הדגשת השפעת הסביבה, והעניין במשחק וביצירתיות כמגדירים את הבריאות הנפשית.[13]
התהליך הטיפולי
ברמן כתב רבות על התהליך הטיפולי, ובמיוחד על חשיבות הקשר הטיפולי שהוא רואה ככלי המרכזי בטיפול הנפשי; על מה שקורה באינטראקציה בין מטפל למטופל, תהליך המכונה בשפה מקצועית העברה והעברה נגדית.[14]
הוא מדגיש כי טיפול אינו משהו שהמטפל עושה למטופל, אלא משהו שהמטפל והמטופל עושים ביחד, כאשר המטפל עוזר למטופל לעזור לעצמו, ונוצרת השפעה הדדית ביניהם (אינטרסובייקטיביות). המטפל תורם לאקלים של הקשבה אמפתית ולחיפוש מילים לחוויות הקשות לניסוח, ומעודד את המטופל לחשוב, להתחבר לדברים ולחפש בתוך עצמו. בתהליך זה יש קשיים וחרדות, ולעיתים נוצרת הימנעות, שחשוב לא להילחם נגדה אלא להבין את מניעיה. כאשר המטופל נוטה לצנזר ולהימנע, הדבר מרמז על אי-אמון כלפי המטפל; ורק פתרון אותנטי של אי-אמון זה יאפשר לטיפול לזרום ביתר חופשיות. לכן לדעתו הנושאים של העברה והעברה נגדית הם גורליים, ואם מצליחים לעבוד עליהם ולשפר את האמון והפתיחות, תתאפשר הכללה של התהליכים בטיפול לתהליכים המתרחשים בחיי המטופל בחוץ. ברמן מזהיר מפני כניעות-יתר להמשגות תאורטיות, ומסתייג מקביעת כללים מוחלטים של "עשה" ו"אל תעשה" בטיפול, תוך העדפת התנהלות גמישה המותאמת לדיאדה הייחודית מטפל-מטופל; הוא סבור שהכללים המחייבים היחידים הם כללי האתיקה המקצועית. הוא מדגיש את חשיבות החתירה לתועלת מוחשית של הטיפול בחיים היום-יומיים של המטופל, ומזהיר מהסכנה שהטיפול יהפוך לערך בפני עצמו ללא קשר לתוצאותיו.[15]
ההכשרה הטיפולית
ברמן עוסק שנים רבות בהכשרת מטפלים ופסיכואנליטיקאים, ומנתח בכתביו את הדילמות הכרוכות בכך. מה המשקל של ידע נרכש והמשגה, לעומת הצדדים הרגשיים והאינטואיטיביים של המטפל המתחיל עצמו? הוא תומך בקריאה ביקורתית מקיפה של הספרות הפסיכואנליטית, אך שם דגש מרכזי על חיפוש האמת הפנימית של המטפל הנמצא בהכשרה, ומזהיר מדוגמות מקצועיות נוקשות שעלולות לשבש חיפוש זה. חלק מהמורכבות של התהליך נובע מהצורך לעזור לתלמיד לפתח מתוך האישיות שלו את צורת העבודה המתאימה לו, ויחד עם זה להיעזר בניסיון של המדריך ושל דורות קודמים. ברמן מרבה לכתוב על מצבים שבהם מסגרת הלמידה תורמת או מעכבת, ועוסק בהשפעת חששות משיפוט והערכה משני הצדדים, אצל המדריך והמודרך כאחד. הוא מתאר את תהליך ההדרכה הקלינית כתהליך שבו נוצרת דינמיקה רגשית ייחודית המשפיעה באופן מהותי על הלמידה, ולכן חשוב להבינה ולבטאה ולא להסתפק בדיונים על המטופל.[16] בניתוח התהליכים הרגשיים המתרחשים במסגרת המכון הפסיכואנליטי ומסגרות הכשרה דומות, הוא מדגיש את הצורך למנוע במידת האפשר יצירת אקלים שיפוטי-רודפני ותהליכי אינפנטיליזציה של המתמחים[17]
והוא מתאר מאמצים שנעשו בישראל לשפר את המצב בתחום זה. דיון מקיף בדינמיקה הרגשית והקבוצתית של תהליכי הכשרה מופיע בספרו[18]
הקשר בין הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה לתהליכים היסטוריים ופוליטיים
אמנם פסיכותרפיה מתמקדת בעולם הפנימי, אבל העולם הפנימי מושפע מהעולם החיצוני. ברמן כתב למשל על הייחודיות בעשיית פסיכותרפיה בישראל לעומת ארצות אחרות. בישראל בולטות בין היתר השפעות השואה, השפעות ההגירה, ותוצאות המלחמות; כולל התופעה הנפוצה של תגובות קרב – מזוהות ולא-מזוהות – אצל החייל החוזר מהמלחמה, תגובות המשפיעות על כל בני המשפחה. מאמרו החלוצי בנושא זה, "ממלחמה למלחמה: טראומה מצטברת", צונזר קשות כאשר הופיע לראשונה בפרסום של הסתדרות הפסיכולוגים, ורק בהמשך התאפשר פרסומו המלא.[19]
בעבודה אחרת עסק ברמן בחינוך המשותף בתנועה הקיבוצית, בסיכונים הרגשיים של הלינה המשותפת עבור הילדים שגדלו בה, ובדרך בה גייסו מייסדי הקיבוץ הסברים פסיכואנליטיים להצדקת השיטה, אף שאין היא עולה בקנה אחד עם תובנות פסיכואנליטיות מרכזיות ביחס לחיוניות של קשר הדוק אם-תינוק והורה-ילד בכלל. גם עבודה זו עוררה פולמוס חריף כשהופיעה לראשונה ב-1988, אך בהמשך הצטרפו רבים לביקורת זו.[20]
ברמן מתנגד לדעה הגורסת הפרדה גמורה בין חשיבה פסיכולוגית ופוליטית, וטוען כי ניסיון הפרדה מאולץ זה תרם לעיוותים קשים, כמו שיתוף הפעולה בין פסיכואנליטיקאים מסוימים למשטר הנאצי, או השתלבותם של אחרים במשטרים רודניים בדרום אמריקה. הוא סבור ש"גיוס" הפסיכואנליזה למטרות פוליטיות גזורות מראש הוא בעייתי, אך ניתן להגיע לדו-שיח משמעותי שבו חשיבה פסיכואנליטית תסייע להבנת תהליכים פוליטיים, כולל הסכסוך הישראלי-ערבי, שהקושי בפתרונו נעוץ בין היתר בקושי של כל אחד מהצדדים להבין את מצבו הרגשי של הצד האחר, והתבצרות שניהם בעמדות נוקשות. הוא סקר במפורט את תולדות המעורבות הפוליטית של אנליטיקאים ופסיכותרפיסטים ישראלים.[21]
המפגש בין פסיכואנליזה לספרות וקולנוע
ברמן כתב רבות על החיבור בין פסיכואנליזה לספרות וקולנוע. ספרות ואמנות עוסקים בעולמו הפנימי של האדם, הן היוצר והן הקורא והצופה. פרויד כתב על ההשראה שקיבל מסופרים לחשיבתו, כמו הבנת תסביך אדיפוס בעזרת סופוקלס ושייקספיר, ועוד. מאז פרויד נוצרה מסורת של ניתוחי ספרות פסיכואנליטיים. קיימים סיכונים במסורת זו, כמו המבט על הסופר או על הדמות כעל פציינט, וכדי להימנע מיישומים פשטניים, נחוצה בחינה מעמיקה של תהליך היצירה, כולל משמעות היצירה עבור הסופר עצמו ושורשיה בחייו הרגשיים; וגם חשיבה על מה קורה לקורא או לצופה כשהוא מגיב ליצירה, למה הספר או הסרט מעוררים הזדהות, במה הם מאפשרים לקורא להבין את עצמו, ומתי הוא מסיק מתוך עולמו הרגשי על היצירה.[22]
ברמן סבור שאין טעם לחפש אחר תוכן רגשי עמוק "אובייקטיבי" של כל יצירה, ואף אין זה מוצדק לחשוב על הדרך בה נחווית היצירה כהשלכה גרידא, אלא ניתן לדבר (בהשראת ויניקוט) על המפגש בין היצירה לקורא כמעצב מרחב מעברי שבו היצירה מקבלת משמעות ייחודית הנובעת הן מתכניה ומסגנונה והן מעולמו הפנימי של הקורא או הצופה. נושא זה מומחש בהרחבה במבואות שכתב לספר בעריכתו.[23]
המחשה מוקדמת לגישה זו ניתן למצוא במאמרו של ברמן "ערגון העקידה", על הספר "שדות מגנטיים" של עמליה כהנא-כרמון,[24]
העוסק במאמץ המתבטא בספר זה להימנע מהכאב של קרבה בין-אישית על ידי הפלגה לגבהים מיסטיים. ניתוח מוטיב רגשי מרכזי ביצירות "הנסיך המאושר" של אוסקר ויילד, "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין ו"נחת" של קרת מופיע במאמרו על הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית.[25]
דיון ברוח זו בתחום הקולנוע מופיע במאמרו על הסרט "ורטיגו" של היצ'קוק,[26]
בו הוא מנתח את הדינמיקה של הסרט ואת החוויה שהוא מעורר בצופה, תוך דגש על "פנטזיית ההצלה" של גיבור הסרט, הדומה לפנטזיות של מטפלים כלפי מטופליהם. הבלש מנסה להציל אישה שהוא אוהב, אך בפועל הורס אותה. בפנטזיה שלו הוא האביר שמציל את הנערה מהדרקון, אך במציאות הרגשית האותנטית הוא אבוד בדיוק כמו הנערה, ובסופו של דבר הופך לקטלני כמו הדרקון; כך שההבחנה החדה בין שלוש הדמויות במיתוס מתגלית כאשלייתית. סרטים של פדריקו פליני, וודי אלן ופדרו אלמודובר, וכן הספר "מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט, נידונים במאמר "האישה הגדולה מן החלומות".[27]
ספריו
קובץ בעריכתו: Essential Papers on Literature and Psychoanalysis (NYU Press, 1993),
ספר פרי עטו: Impossible Training: A Relational View of Psychoanalytic Education (Analytic Press / Routeledge, 2004).
לקריאה נוספת
Emanuel Berman, My way [autobiographical essay]. "Psychoanalytic Inquiry" 30, 2010, pp. 116-132.
^המסע הארוך: דרכו של פרויד אל שיטת הטיפול הפסיכואנליטית, דרכיה של שיטת הטיפול הפסיכואנליטית מאז פרויד. מבוא לספר "הטיפול הפסיכואנליטי" מאת פרויד, עם עובד 2002; וכן ב"שיחות", 2001, 16, 25-4.
^דורה ופרויד: קריאה חוזרת. מבוא ל"פרויד ודורה", עם עובד, 1993; וכן ב"שיחות", 1993, 8, 42-23.
^הקול האחר: שנדור פרנצי ותרומתו לטיפול הפסיכואנליטי. מבוא לספר "בלבול השפות בין המבוגרים לילד" מאת פרנצי, עם עובד 2003; וכן ב"שיחות", 2003, 18, 37-8.
^פנים רבות למלאני. מבוא לספרה של חנה סגל, "מלאני קליין", עם עובד 1998; וכן ב"שיחות", 1997, 12, 32-37.
^מבואות למאמרים בקובץ של ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", עם עובד 2009.
^החינוך המשותף בקיבוץ: הקסם והסיכונים באוטופיה הפסיכואנליטית. בתוך: י. דר (עורך), "החינוך בקיבוץ משתנה". ירושלים: הוצאת מאגנס ויד טבנקין, 1998, עמ' 42-58.
^Beyond analytic anonymity: Political involvement of analysts in Israel. In: J. Bunzl & B. Beit-Hallahmi (eds.), "Psychoanalysis, Identity and Ideology". Norwell: Kluwer, 2002, 177-200.
^פסיכואנליזה וספרות: בחיפוש אחר נקודת מפגש. "שיחות", 1987, 1, 218-207.
^Essential Papers on Literature and Psychoanalysis (1993)
^ערגון העקידה: על יצירתה של עמליה כהנא-כרמון. "סימן קריאה", 1977, 7, 436-431.
^הנסיך המאושר, העץ הנדיב: הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית. "שיחות", 2004, 19, 43-35.
^"ורטיגו" של היצ'קוק: קריסתה של פנטזיית הצלה. "אלפיים", 1999, 17, 78-57.
^האישה הגדולה מן החלומות. בתוך: ש. בידרמן ור. לזר (עורכים), "תשוקה". ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 203-194.
