ספרי יעקב

ספרי יעקב
Księgi Jakubowe albo Wielka podróż przez siedem granic, pięć języków i trzy duże religie, nie licząc tych małych

מידע כללי
מאת	אולגה טוקרצ'וק
שפת המקור	פולנית
סוגה	רומן
נושא	יעקב פרנק, פרנקיזם, שבתאות
הוצאה
תאריך הוצאה	אוקטובר 2014
פרסים
פרס נייק (2015) Kulturhuset Stadsteatern (2016) לור בטליון (2019)

"ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות" (בפולנית, Księgi Jakubowe), הוא רומן היסטורי רחב־יריעה מאת אולגה טוקרצ'וק, שיצא לאור בפולנית באוקטובר 2014. זהו הרומן התשיעי של טוקרצ'וק והוא תוצר של מחקר היסטורי מקיף שערכה הסופרת אודות יעקב פרנק - מיסטיקאי ומנהיג יהודי אנטינומיסטי שהגדיר את עצמו כמשיח בפולין (ליתר דיוק, באיחוד הפולני-ליטאי) של המאה ה-18. עריכת המחקר וכתיבת הספר ארכו שבע שנים. הספר תורגם לעברית על ידי מרים בורנשטיין ויצא לאור בפברואר 2020 בהוצאת כרמל.^[1]

"ספרי יעקב" הוא רומן בן 702 עמודים המחולק לשבעה ספרים. עלילתו מתחילה ב-1752 ברוהאטין שבפולין וחלקה העיקרי מסתיים עם מותו של פרנק באופנבך שבגרמניה ב-1791, עם המשך בפרק האחרון המתאר בקצרה את קורות בתו, אווה פרנק, את קורות מקורבו הצעיר, משה דוברושקה והאפילוג הוא אירוע שהתרחש בזמן השואה במערות הכומר ליד מקום הולדתו של יעקב פרנק בקורולובקה (אנ'). גיבורי היצירה הם יעקב פרנק וקהילת מאמיניו. הרומן משלב מספר נקודות מבט בגוף שלישי, הן של הסופרת והן של דמויות הקשורות ליעקב פרנק. כמו כן, נעשה שימוש במכתבים שהדמויות כותבות אחת לשנייה ובמסמכים רשמיים המשובצים בספר.

מיד עם פרסומו בפולין, הפך הספר לרב־מכר וזכה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בפולין, פרס ניקה (אנ'). שנה לאחר פרסומו הגיע הספר למכירת 100,000 עותקים. ב-2019, כשלטוקרצ'וק הוענק פרס נובל לספרות, כתבה ועדת פרס נובל בנימוקי הפרס, לאחר סקירת ספריה המוקדמים של טוקרצ'וק: "המגנום אופוס של טוקרצ'וק עד כה הוא הרומן ההיסטורי המרשים "ספרי יעקב" (2014). ... הגיבור הוא מנהיג הכת הכריזמטי של המאה ה-18 יעקב פרנק, שהוכרז על ידי חסידיו כמשיח החדש. הוא היה מקובל ומחפש חסר מנוחה מעבר לגבולות הרוחניים, נחוש לאחד אמונות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות ולכן תמיד בצד הלא נכון של האורתודוקסיה. מרתק איך טוקרצ'וק נותנת לנו להיכנס למוחם של מספר דמויות בכרוניקה הזו בת 1000 עמודים כדי לתת לנו דיוקן של הדמות הראשית, בעוד שהוא עצמו מתואר רק מבחוץ. ברור שהוא היה אדם בעל פנים רבות: מיסטיקן, מורד, מניפולטור ורמאי. בעוד שהחוקר המודרני המובהק של המיסטיקה היהודית, גרשם שלום, ביצירתו האדירה על הקווים המרכזיים במיסטיקה היהודית, נמנע מהפרסונה המטרידה של פרנק, טוקרצ'וק, להפך, מוצאת עניין רב בדיוק בכך: חוסר הגבולות ותכונת האופי הפסיכופתית שלו. טוקרצ'וק הראתה בעבודה זו את היכולת העילאית של הרומן לייצג מקרה שהוא כמעט מעבר להבנה האנושית. אבל היצירה אינה מסתפקת בתיאור חייו המסתוריים של יעקב פרנק, אלא נותנת לנו פנורמה עשירה להפליא של פרק כמעט מוזנח בהיסטוריה האירופית.".^[2]

לספר בעברית מצורפת בסיום הספר אחרית דבר לתרגום העברי, תחת השם "התנצלות", מאת פרופסור יונתן מאיר, שערך מדעית את התרגום יחד עם פרופסור אבריאל בר-לבב.

הדמויות המרכזיות

• יעקב פרנק - גיבורו המרכזי של הספר. דמותו ועלילותיו מתוארות בדרך כלל על ידי המספרת היודעת כל ובחלק מהמקרים על ידי חסידו, נחמן מבוסק. לאחר טבילתו לנצרות באוגוסט 1759 הוא מקבל את השם יוזף.
• ינטה - בת 80, סבתו של יעקב פרנק הנוטה למות בתחילת הספר. כתוצאה מבליעת הקמע ובו סגולה לחיים שנתלה על צווארה, היא מרחפת בין עולם החיים ובין עולם המתים וגופה הולך ומצטמק. כך היא גם מרחפת וצופה בכל עלילות הדמויות המתוארות בספר.
• נחמן בן לוי מבוסק - למד בצעירותו כחסיד בחצר הבעל שם טוב והפך לאחד מחסידיו המוקדמים של יעקב פרנק שמלווה אותו בנאמנות בכל גלגוליו. בתור סופר מטבעו, הוא המספר בחלקים מהספר ומתעד את עלילות יעקב פרנק. לאחר טבילתו לנצרות הוא מקבל את השם פיוטר יעקובובסקי.
• הכומר בנדיקט חמיילובסקי (אנ') מפִירְלֶיוּב הסמוכה לרוהאטין. איש ספר המתוודע גם לאלישע שור. חיבר את "אתונה החדשה" (אנ') - האנציקלופדיה הראשונה בפולנית.
• הרב אלישע שור - ראש משפחת שור מרוהאטין. מתקרב לגיל 60 בתחילת הספר. סוחר (בסוסים ובמשקאות חריפים) מבוסס ומכובד בקהילה. כמו רבים מיהודי פודוליה, לאחר שנהה אחר השבתאות הוא ומשפחתו הופכים לחסידיו של יעקב פרנק.
• קטרינה קוסקובסקה (צר') - אצילה פולנית ממשפחת פוטוצקי, אשת מושל קמניץ. תומכת בעניינם של הפרנקיסטים ומנסה לסייע להם.
• אליזבטה דרוז'בצקייה (אנ') - בת לווייתה של קוסקובסקה, משוררת פולנית.
• מוליבדה (אנטוני קוסקובסקי (פו')) - בן דודה של קטרינה קוסקובסקה, אציל והרפתקן פולני המתחבר אל הפרנקיסטים מראשית דרכם ומהווה עבורם שליח לממסד הממלכתי והכנסייתי.
• אשר רובין - רופא, בן 35 בתחילת המאורעות. מוצאו מליטא. למד רפואה באיטליה.
• גיטל - בת פנחס מנאמני התלמוד. בתחילה, בת לוויה של יעקב ובהמשך, בת זוגו של אשר רובין.
• הבישוף קייטאן סולטיק (אנ') - מתחיל כמשנה לבישוף של קייב, לאחר מכן הבישוף של קרקוב. אנטישמי ומכור למשחקי קלפים.
• הבישוף מיקולאי דמבובסקי (אנ') - מתחיל כבישוף של קמניץ, לאחר מכן הבישוף של קרקוב. בתמיכתו בפרנקיסטים, לאחר התנצרותם, מצווה על שריפת אלפי ספרי תלמוד.
• שלמה שור - בנו של אלישע שור ובעלה של חיה, לאחר התנצרותו הפך לפרנצישק וולובסקי
• חיה - בת אלישע שור, נשואה להירש - רב העיירה לנצקרון. נחשבת כנביאה.

עלילה

פרולוג
הספר נפתח בנסיעתו של הכומר חמיילובסקי לביתו של אלישע שור ברוהאטין, כדי לנסות להחליף עמו ספרים. הם אינם מדברים באותה שפה והמתורגמן הוא הריצ'קו, נער נוצרי יתום שאומץ על ידי משפחת שור. הביקור מסתיים בכך שהכומר נותן לשור את האנציקלופדיה שכתב, "אתונה החדשה" ומקבל משור את הספר "עין יעקב".

ספר הערפל

האצילה הפולניה קוסקובסקה ובת לווייתה דרוז'בצקה מתארחות במסען אצל ראש פלך רוהאטין. מארחים להם לחברה גם הכמרים חמיילובסקי והכומר המשכיל, גאודנטי פיקולסקי. בזמן שהרופא היהודי, אשר רובין, מגיע לטפל באורחי וביושבי האחוזה, מתברר לכומר חמיילובסקי כי דרוז'בצקה היא משוררת והוא מגלה בכך עניין.

באמצעות השקפתו של אשר רובין מתבררת לנו המציאות ברוהאטין, שבה נחלקים היהודים בין נאמני התלמוד המועטים ובין מתנגדיו (אליהם משתייכת משפחת שור). דעתו של רובין, שלמד רפואה באיטליה, על מתנגדי התלמוד היא קשה: "שקועים בהבלים מיסטיים, באמונות תפלות, ... הם מאמינים במשיח סובל, משיח שנפל לתהום תחתיות, כי רק מתהום כזאת אפשר להתרומם אל הגבוה הנשגב. הם מאמינים במשיח בבלואים, שכבר בא כמעט לפני מאה שנה. העולם נגאל כבר, אף כי אולי אי אפשר להבחין בכך במבט ראשון, ואלה שיודעים שכך הוא, מסתמכים על הנביא ישעיהו. הם מתעלמים מן השבת, נואפים — החטא בלתי מובן לחלקם ולאחרים כל כך זניח, שלא ראוי לעסוק בו.". אשר הוזמן לבית שור כדי לבדוק את ינטה הזקנה, קרובתו של אלישע שור, שהוזמנה לחתונה וחלתה בטלטולי הדרך ועתה נוטה למות. אם תמות ותיקבר על החתונה יהיה להידחות. לכן כותב אלישע שור קמע שבו כתוב "המתנה" ותולה אותו על צווארה של ינטה. ינטה בולעת את פיסת הנייר שבתוך הקמע. מעכשיו היא משקיפה על הכול מלמעלה.

דרוז'בצקה מבקרת בביתו של הכומר חמיילובסקי והם דנים בספרו "אתונה החדשה" והיא משאירה לו ספרון של שיריה. הם ממשיכים וכותבים מכתבים זה לזו. הבישוף סולטיק כותב מכתב לציר האפיפיור בממלכת פולין (אנ') המסביר ומצדיק את מה שנודע כעלילת הדם בז'יטומיר,^[3][4] ושהבישוף מכנה רצח של ילד נוצרי על ידי היהודים למטרת שימוש בדמו. אירוע שהסתיים בשפיטתם, עינויים והוצאתם להורג של שלושה יהודים בביתור לרבעים ושל שלושה שהתנצרו כדי להמתיק את גזר דינם, בכריתת ראש. למעשה, הבישוף יזם את עלילת הדם לאחר שקיבל הלוואה משני מלווים יהודים מז'יטומיר (למרות שסירבו בתחילה לעסקה) תמורת משכון סמלי הבישופות, כדי להחזיר חוב שצבר במשחקי קלפים. כיוון שהיה חייב להחזיר לעצמו את הסמלים, טפל על שני היהודים ועל מקורביהם את עלילת הדם.

ספר החול

מבעד לעיניה של ינטה המרחפת בעולם, מתוארת שיירת הסוחרים שיצאה מאיזמיר ועוברת דרך קונסטנטינופול, בוקרשט וחוצה את נהר הדנייסטר בדרכה אל פולין. אחד מהסוחרים שבשיירה הוא נחמן שמואל בן לוי מבוסק. הוא מתואר כמי שכותב בכל הזדמנות. הוא מתאר את ילדותו ואת אביו שהיה רבה של בוסק שבה היה רוב ל"מאמינים האמיתיים" - חסידיו של שבתי צבי וממשיכי דרכו. בגיל 16 הצטרף לחבורת תלמידיו של הבעש"ט. עם שובו ולאחר שהתחתן, החל לצאת בשיירות מסחר לאימפריה העות'מאנית ושם פגש את הרב מרדכי שהיה תלמידו של יהונתן אייבשיץ.

נחמן מגיע אל כינוס בבית שור ומספר להם כי פגש את יעקב לייבוביץ, בן יהודה לייב שכונה בוכבינדר, שנולד בקורולובקה וגדל בצ'רנוביץ' ולמד אצל יששכר מפודהייצה.^[5] הוא נשאל איך נדע כי "הוא האיש"? ונחמן מנסה לשכנעם. בסיום, אלישע שור מסתודד עם נחמן ופוקד עליו להביא את יעקב לרוהאטין כדי שיתרשמו ממנו. ינטה, סבתו של יעקב לייבוביץ, מרחפת אל העבר ונזכרת באירועים מילדותו ונעוריו של יענקל'ה. כמו כן, הקורא לומד את קורותיו של אביה של ינטה שנשבה בקסמו של שבתי צבי. ינטה צופה באמה נאנסת על ידי קוזאקים ומסיקה שהיא נהרתה כתוצאה מאותו אונס.

הקורא חוזר אחורה לאירועים מוקדמים יותר באיזמיר. נחמן מספר כיצד פגש את מוליבדה, בעת ששניהם עבדו כמתורגמנים באיזמיר בשירות טריניטרים (נוצרים), שפדו נוצרים מהשבי המוסלמי. מוליבדה, הרפתקן פולני שבילה שנים רבות ביוון, כונה על ידי הנוצרים "הרוזן קוסקובסקי" וטען כי שלט באי יווני ששמו מוליבדה ומכך נגזר שמו.^[6] בחתונה הנערכת בניקופול, נושא יעקב לאשה את חנה בת ה-14, בתו של חכם יהודה לוי טובה, שהוא חסיד של ברוכיה רוסו - ממשיכו של שבתי צבי. יעקב מתחיל להציג את עצמו כיעקב פרנק. טובה דואג ליעקב למשרה כמנהל מחסן של גיסו - סוחר גדול בקראיובה. בשעה שאשתו הטריה נשארת עם אביה בניקופול, עושה יעקב חיל כמנהל המחסן הודות לכריזמה שלו. הוא לוקח לו בקראיובה את הרש'לה - נער משרת המחפה על עסקיו הצדדיים ועל בגידותיו עם נשים.

ב-1753, בעת שמוליבדה בן 35, הוא פוגש לראשונה את יעקב, קושר אתו קשרים ומתוודה בפני נחמן כי הוא מעריץ את יעקב. נחמן רושם את רשמיו מביקור שערך יעקב עם מספר מצומצם מחסידיו, בכפר של מוליבדה - כפר בוגומילי בוולאכיה. יעקב וחסידיו התרשמו מאוד מהשקט והשלווה של אנשי הכפר ומהטקסים שלהם. ב-1754 נוטש יעקב במפתיע את עבודתו ויחד עם חסידיו מתחיל למסע אל קבר נתן העזתי בסקופיה. בדרך הוא מעולל תעלולים וניסים המושכים אחריו קהל סקרנים, יהודים ונוצרים. יעקב והחוג המצומצם של חסידיו מגיעים לסלוניקי ויעקב פותח שם בית מדרש המושך תלמידים רבים. דבר זה גורם לעימות עם חסידיו של ברוכיה, השולטים ביהדות סלוניקי ויעקב וחסידיו נאלצים ב-1755 לעזוב את סלוניקי ולהפליג בים חזרה לאיזמיר.

על החוג המצומצם של חסידי יעקב נמנים: נחמן, רבי יששכר - מורהו של יעקב, רבי מרדכי - מורהו של נחמן ונתן. בדיוניהם המשותפים רבי יששכר מתחיל לעסוק בשילוש ובצלב. הוא אומר שהצלב הוא האות א' וכי השילוש הוא אלוהי האמת, השכינה והאל הבורא. כשמגיע המשיח הוא מחליף את אחד מקודקודי המשולש, את האל הבורא על פי יששכר. בינתיים מגיעה שיירת מסחר מפודוליה בראשות אלישע שור שבא על פי הזמנת נחמן שתיאר במכתב את רוח הקודש של יעקב. יעקב חלה וכשהחלים טען שבחלומו הופיע איש עם זקן לבן שאמר לו: "תלך צפונה ושם תמשוך אנשים רבים לאמונה חדשה", ורבי מרדכי אמר לו: "תלך לפולין ושם תהיה מלך ומושיע". בנסיעתם צפונה, עצרה הקבוצה בבית אביו של יעקב ברומניה. אביו אינו חסיד גדול של בנו. כשמספרים לו על כוונותיו, הוא אומר: "ישמור אותו אלוהים מדבר כזה ... יהרגו אותו. אלה או אלה. הם רק מחכים לדבר כזה.". החבורה המלווה בשיירה הקטנה של אלישע שור מצליחה להבריח את הגבול העות'מאני צפונה לפולין.

ספר הדרך

בפולין השיירה עוברת מכפר לכפר במשך חודש. בכל כפר נאספים סקרנים לחזות בפלאי המשיח החדש, נערכת סעודה בבית של אחד מקרובי חסידי יעקב וכמנהג השבתאים, נערה או אשת איש זוכה לכבוד לבלות את הלילה עם יעקב. גיטל בת פנחס - מזכירו של הרב חיים הכהן רפפורט - רבה של לבוב, שעזבה את ביתה, הופכת לבת לווייתו של יעקב וצמודה אליו בכל מקום. בהגיעם ללנצקרון,(אנ') הם מתארחים בביתה של חיה, בתו של אלישע שור, הנשואה להירש - רב העיירה. לחיה יש כוחות נבואיים והחבורה מסתגרת בביתה ועורכת טקס שבו חיה עומדת על שרפרף, עירומה בחצי גופה העליון והגברים קמים על פי תור מישיבתם במעגל ומנשקים את שדיה. מבחוץ מציץ בהם אחד מנאמני התלמוד בעיירה, המזעיק את רב העיירה ועוד מספר גדול של גברים החמושים במקלות. הם פורצים לבית ואוסרים את כל הגברים והפריץ המקומי שולח אותם למעצר בקופיצ'ינצה. את יעקב פרנק, שהוא נתין טורקי, הם נאלצים לשחרר והוא עובר את הגבול לשטח העות'מאני. שם הוא מתאסלם. את מקומו כמנהיג מתנגדי התלמוד תופס לייב קריסא מנדבורנה, אדם מעשי השואף להסתפח לנצרות ככת נפרדת.

הרב חיים רפפורט מבהיר לפנחס מזכירו, כי בתו, גיטל, כבר איננה יהודייה. במקביל, הוא מכנס מועצת רבנים אזורית והללו מחליטים להטיל חרם על יעקב פרנק ומכתבים על כך מופצים בכל רחבי פולין והחרם מאושר על ידי ועד ארבע ארצות. הכומר פיקולסקי מסביר לבישוף דמבובסקי את עיקרי המחלוקת בין נאמני התלמוד למתנגדיו - שהחליפו את התלמוד בספר הזוהר שאותו הם מפרשים על פי רצונם. הראשונים פנו לבישופות בטענה כי האחרונים חטאו ב"חטא האדמיטים". הבישוף דמבובסקי כותב לציר האפיפיור כי מתנגדי התלמוד רוצים להסתפח לנצרות, אך הכומר פיקולסקי מוסיף מכתב משלו המזהיר את ציר האפיפיור כי שאיפתם להתנצרות היא רק למראית עין. לאחר מעצר חסידיו של יעקב (המשוחררים לאחר זמן קצר במצוות הבישוף דמבובסקי המוציא להם מכתבי חסות), חוזרת גיטל ללבוב, אך לא אל אביה. בהיותה חסרת כול וכדי לא להפוך למקבצת נדבות או למכור את גופה, היא מקישה על דלת אקראית ומבקשת מחסה.

בקיץ 1757 נערך בקמניץ-פודולסקי ויכוח פומבי בין נאמני התלמוד ובין מתנגדיו. הוויכוח נערך בקתדרלה שבעיר (אנ') ובסופו מזכה בית הדין של הכנסייה את מתנגדי התלמוד מכל ההאשמות שטפלו עליהם ובין היתר מורה על שריפת ספרי התלמוד בכל רחבי פודוליה בתור ספר שקרי ומזיק. פסק הדין נחתם על ידי הבישוף דמבובסקי. שריפת ספרי התלמוד החלה ב-14 באוקטובר 1757 והתבצעה גם על ידי מתנגדי התלמוד וגם על ידי הנוצרים. במקרים רבים נשרפו כל הספרים הכתובים בעברית, ללא קשר ישיר לתלמוד. ימים מעטים לאחר מכן, מקבל הבישוף דמבובסקי שבץ ומת ב-17 בנובמבר 1757. לאחר מות הבישוף - מיטיבם של הפרנקיסטים, מתחזק ביטחונם של נאמני התלמוד והם פורעים בחזרה בפרנקיסטים ושורפים את ספריהם. ישראל, נכדה של ינטה (ובן דודו של יעקב) וסובלה אשתו, מעבירים את גופה החי-מת והמצומק מאוד של ינטה, מצריף העץ שבחצרם, אל המערה שליד קורולובקה. נחמן נקלע למשבר אישי בעקבות נטישת יעקב ובעקבות קבלת בקשה לגט מאשתו. הוא פונה להתייעץ עם הבעש"ט. הבעש"ט אומר לו "אני אוסר עליך לשקוע בייאוש" ובהמשך הוא מקבל ממנו פתק: "אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן".^[7] בחורף 1757 נחמן ועוד שלושה שליחים נוסעים לגיורגיו לשכנע את יעקב שישוב לפולין להנהיגם. הם נותרו בגיורגיו עד הקיץ וחזקו את הקשר עם השלטונות העות'מאניים שנתנו חסות ליעקב. בינתיים הגיעו אליהם ידיעות על כך שהמוני מאמינים פליטים התקבצו ליד נהר פרוט בצד הטורקי בגבול עם פולין וכי מוליבדה ובת דודו קוסקובסקה משתדלים בעניינם. ביולי 1758 קיבלו מכתב רשמי של אוגוסטוס, מלך פולין המעניק להם את חסותו.

לאחר קבלת מכתב המלך, חוצים הפליטים את הגבול חזרה לפולין ומתרכזים בכפר איבאני שעל גדות הדנייסטר. לשם מגיע יעקב בראש שיירה. יעקב מורה לכל מאמיניו שאין יותר קניין פרטי וכי החוקים הישנים של "לא תגנוב" ו"לא תנאף" אינם חלים עליהם עוד. באביב 1759 מגיע לאיבאני גם מוליבדה ויחד עם יעקב ומנהיגי נאמניו הם מנסחים אל הארכיבישוף של לבוב, ולדיסלאב לוביינסקי (אנ'), מכתב הרומז כי הם מוכנים לעבור טבילה, כלומר להתנצר. כדי להתנקם באויביהם, נאמני התלמוד, הם גם מוסיפים סעיף האומר כי "התלמוד מורה, כי צריכים לדם הנוצרים, וכל המאמין בתלמוד מחויב להשתמש בו." בסיועה של בת דודו מתמנה מוליבדה לראש הטקס אצל הארכיבישוף לוביינסקי.

ספר השביט

באביב 1759 חוזים תושבי אירופה בהופעתו של כוכב שביט, המנבא על פי אמונותיהם אסונות: מלחמה, מגפה ואצל היהודים גם פרעות. קהילת המאמינים באיבאני מקבלת מכתב ממוליבדה המודיע להם כי הוויכוח ובסיומו הטבלתם לנצרות יתקיימו בקיץ. בינתיים באיבאני, המאמינים ממשיכים להתעמק בחיבור שבין הדת היהודית והדת הנוצרית, כהכנה לכך שיתנצרו. לאחר שבחר לו קודם לכן שבע נשים, עתה יעקב בוחר לו שנים־עשר נאמנים, כפי שיש 12 שליחים באוונגליון, בו קוראים מדי ערב. כמו כן, הם ממשיכים בטקסיהם הכוללים מעגל שבו הנוכחים, גברים ונשים, מתפשטים מבגדיהם ומנשקים צלמים המונחים ליד צלב. הם מתחילים לבחור להם שמות פולניים בהם יקראו לאחר טבילתם לנצרות. פנחס, מזכירו של הרב רפפורט, כותב את סיכומי הישיבות של מועצות הרבנים נאמני התלמוד, המחליטים להילחם ב"מינים" ולנתקם מהיהדות "כמו שכורתים גפיים נגועים בנמק". הוא מחפש אחר בתו גיטל ואפילו נוסע מלבוב עד איבאני לחפשה שם, אך לשווא.

באמצע יולי 1759 מתחיל הוויכוח בקתדרלת הבזיליקה של העלייה בלבוב (אנ'), בין נאמני התלמוד ובין מתנגדיו, כאשר הממסד הקתולי הוא מארח את הוויכוח והוא זה גם שיפסוק מי המנצח בסופו. הוויכוח מתארך עד הסתיו כשכל אחד מהצדדים שוטח טיעונים ארוכים המשעממים את הקהל שבקתדרלה. האווירה מתלהטת כאשר מתנגדי התלמוד מאשימים את נאמניו כך שהם נזקקים לדם נוצרי למצוות הפסח.^[8] הכומר האחראי על הוויכוח פוסק כי בשישה סעיפים הוכיחו מתנגדי התלמוד את טענותיהם ובעצת ציר האפיפיור,את סעיף "הדם הנוצרי" הוא מותיר לשיקול נוסף ואינו מקבל החלטה סופית. כמו כן, נקבע מועד לטבילתו של יעקב לנצרות ואחר כך טבילת כל חסידיו הרבים. בעקבות ההחלטה עולים כל חסידי יעקב מאיבאני אל לבוב וממלאים אותה בעגלות ובאוהלים. כל חסידי יעקב נטבלים והופכים לנוצרים קתולים ומקבלים שמות פולניים-קתולים.

בביתו של הרופא אשר רובין, שעבר ללבוב, גרים גם גיטל ובנה שמואל. היא החלה כמשרתת בבית ואשר נתן לה מחסה ואוהב אותה ואת בנה. ועכשיו היא הרה עם ילדה השני, ילדו של אשר, אך בלבה עדיין כרוכה אחרי יעקב פרנק ומתעניינת אם הופיע בוויכוח בקתדרלה. לפנחס אביה נודע כי היא נמצאת בלבוב והוא מתחיל לחפשה. הוא מוצא אותה ומציע לאשר שהוא וגיטל יעקרו לווינה שם צריכה הקהילה היהודית רופא עיניים. בסתיו פורצת בלבוב מגפה קשה המפילה חללים רבים, בעיקר ילדים ובחורף אף מתגברת המגפה. ההמון הנוצרי, הוותיק והמומר, סבור כי סיבת המגפה היא קללה שהטילו נאמני התלמוד על מתנגדיו שהתנצרו. אשר מטפל בחולי המגפה תוך פחד מתמיד שידביק את בני ביתו. בינואר 1760 יולדת גיטל תאומים וחודשיים לאחר מכן הם עוקרים לווינה.

בשעה שמוליבדה והרוזנת קוסקובסקה מנסים לדאוג למתנצרים החדשים לאזור שבו יוכלו להתיישב ולצאת מלבוב, עולה יעקב עם מוליבדה ועם נבחרת מחסידיו לוורשה בניסיון להיפגש עם המלך ולהשפיע עליו שיקצה להם חלקת אדמה. בחנייתם בלובלין, לאחר שהותקפו על ידי המון יהודי זועם, חלו במגפה רבי מרדכי (בשמו הנוצרי, פיוטר) ועוזרו של יעקב, הרשל'ה ונפטרו תוך זמן קצר. בהגיעם לוורשה מתקבלים יעקב ומוליבדה בבתי האצילים ונפגשים עם ציר האפיפיור, סֶרָה (צר'), אשר מבטיח ליישב אותם באדמות המלך. בוורשה אמורים יעקב ובני עדתו לעבור טבילה שנייה, הפעם בארמון הסקסוני. בימים שלאחר הטבילה, עורך הכומר המלומד פיקולסקי, שימוע לשלמה שור ולמתנגד תלמוד אחר ומתרשם כי אין ביניהם ובין האמונה הנוצרית ולא כלום. הוא כותב על כך לארכיבישוף של לבוב, לוביינסקי ובסוף ינואר 1760 נעצר יעקב ונכלא במנזר הברנרדינים בלבוב (אנ'). לאחר חקירתו ולאחר חקירת עוד מחסידיו, מצא בית המשפט של הבישופים את יעקב אשם בהתחזות למשיח ונפסק לו מאסר עולם במבצר של המנזר (אנ') בצ'נסטוחובה.

ספר המתכת והגופרית

השומרים על יעקב במנזר הם חיילים ותיקים ומבוגרים והם מעניקים ליעקב יחס סלחני, אך אב המנזר הוא האחראי והוא מקפיד רוב הזמן על כך שיעקב לא יצא מתאו. יעקב שולח מכתב לחסידיו והם שמחים על היותו חי ומנסים לבקרו בכלאו. שלמה שור הוא הראשון שמגיע לבקרו בכלאו ומשחד את השומרים כדי לדבר עם יעקב שסבור שחסידיו בגדו בו בחקירות שערכה הכנסייה. חלק מחסידי יעקב נשאר באזור ורשה ולבוב ומנסה להיטמע באוכלוסייה הנוצרית. מסופר על עלילת הדם בוויסלוויצה ב-1760. בכפר היו 80 יהודים. נעצרו מספר יהודים, כולל שני הרבנים ואשתו של אחד מהם. לאחר עינויים קשים מודים שני הרבנים ושלושה חברי קהילה ברצח הילד, בשוד כנסיות ובחילול הקודש. חסידי יעקב מאשרים את ההאשמות הללו (וייתכן כי הם אף טפלו את ההאשמה הראשונית). הנאשמים נידונים לביתור גופם. ניתנת להם האפשרות להתנצר ולהמתיק את דינם לעריפת ראש וארבעה בוחרים בכך. הרב סנדר זיסקלניק תולה עצמו בבית המעצר. לפני מותו הוא מקלל את העיירה וויסלוויצה. לאחר מותו גופתו נלקחת ונגררת ברחובות קרסניסטב. כל יהודי העיירה מגורשים. הקהילה היהודית מצליחה להשיג מכתב מהאינקוויזיציה ברומא המודיע כי אין כל בסיס לאמונה שהיהודים נצרכים לדם נוצרי וכי בכל טענה עתידית שכזו, תידרשנה הוכחות מוצקות ולא עדויות. בספטמבר 1762 מגיעים חנה אשת יעקב וילדיה ואתה מחנה חסידים נוספים לצ'נסטוחובה. תנאיו של יעקב משתפרים ומאפשרים לו להיפגש עם חנה והוא אף בוחר לו "בנות לוויה" מקרב מחנה חסידיו. בשנתיים הבאות נולדים לו שני בנים מחנה. באותן שנים מגיעים לצ'נסטוחובה עוד ועוד חסידי יעקב. יהודה טובה, אביה של חנה, מגיע מטורקיה לבקר את בתו ונדהם מהשינוי שעבר יעקב בעקבות התנצרותו. הוא מבקש לקחת את בתו ונכדיו עמו חזרה, אך נכשל. הוא מוציא מכתבים לכל קהילות ישראל, כולל לשבתאים שבאימפריה העות'מאנית המזהיר מפני יעקב.

הכומר חמיילובסקי והמשוררת דרוז'בצקה שקיימו חליפת מכתבים במשך שנים רבות, נפטרים כמעט באותו זמן. מוליבדה מקבל בעזרת אחיו משרה של כתיבת ותרגום בחצר המלך. ב-1768 מאפשרים לראשונה ליעקב לצאת לטיולים מחוץ למנזר ולמעשה הוא חופשי ורק צריך לישון במנזר. הוא פותח במנזר לשכה ובה מכתיב מכתבים. בפולין מתחיל חוסר שקט ואף אנרכיה ובפודוליה נערכים פוגרומים וחסידי יעקב ואף חלק מחסידי הבעש"ט ששם הופכים לפליטים ונוהרים לצ'נסטוחובה. הצבא הרוסי מגיע מהמזרח כדי להתערב בענייני פולין ואת המנזר תופס צבא הקונפדרציה של באר (אנ') - מיליציה שמתנגדת להתערבות הרוסית. לתגבור הכוחות במנזר מגיעים כוחות פולנים נוספים ויעקב הופך לסוג של יועץ למפקדיהם, בה בשעה שבתו אווה (רחל) שבגרה ויפתה הופכת ליעד להטרדות מצד החיילים המשועממים במנזר והיא נלקחת לוורשה כדי להציל אותה מהחיילים וכיוון שהציפייה היא שהרוסים יטילו מצור על צ'נסטוחובה והמנזר.

חנה, אשתו של יעקב נפטרת תוצאה מסיבוכים לאחר הלידה ולאחר ששניים מילדיה הקטנים נפטרים גם הם. ילדיה והיא נקברים במערה הסמוכה למנזר שאותה רואים חסידי יעקב כמערת המכפלה כיוון שלטענת יעקב היא מובילה לארץ ישראל. המצור הרוסי על צ'נסטוחובה והמנזר אורך מ-1769 ועד 15 באוגוסט 1772 כשהכוחות הפולנים נכנעו. לאחר מספר ימים הגיע למנזר הגנרל הרוסי אלכסנדר איליץ' ביביקוב (אנ') ולבקשת יעקב משחרר אותו ממאסרו.

ספר הארץ הרחוקה

לאחר ששוחרר, עברו יעקב אווה ומלוויהם לוורשה ושהו בה מספר חודשים. בינתיים בוורשה חלק גדול מהחסידיו הרבים של יעקב, בשנים שחלפו מאז שהתנצרו, נטמעו באוכלוסייה הנוצרית וכבר קשה להבדילם באוכלוסייה הכללית. במרץ 1773 יצאו מפולין שתי מרכבות ובהן יעקב ואווה ועוד 16 מחסידיהם הצעירים ועברו לברין שבמוראביה באימפריה האוסטרית. בתחילה התגוררו אצל קרוביהם, משפחת דוברושקה, ולאחר מספר ימים שכרו בית בפרברי ברין כשיעקב מצהיר על כך שעסק במסחר באיזמיר והוא מתכוון לחיות על הכסף שצבר ולא לעסוק במסחר. הבית הגדול ששכר יעקב, הופך לכעין חצר שאליה עולים צעירים וצעירות לתקופות שונות. גם אווה מתחילה להיות מוקפת בפמליה של בנות, אם כי יעקב דואג להשפילן בהגעתן מוורשה. נחמן מגיע לברין והפאר המפוזר בבית ולבושם ההדור של יעקב ואווה אינו מוצא חן בעיניו. יעקב מבקש ממנו להתחיל לרשום את שיחותיהם ונחמן עושה זאת, אך מרגיש כאילו צמח קיר בינו ובין יעקב.

ב-1775 מתחתן בכנסייה בווינה משה דוברושקה, חסידו הצעיר והכריזמטי של יעקב, אשר משתייך גם לבונים החופשיים ושולח את ידו בכתיבת שירה בגרמנית. לדוברושקה יש מהלכים בחצר הקיסרות האוסטרית והוא מכיר לקיסר, יוזף השני ולאמו הקיסרית מריה תרזה, את יעקב ואת בתו אווה. יעקב, אווה ובני לוויתם משתכנים למספר חודשים בווינה ומבזבזים את הכספים שחסידיהם גייסו עבורם. באותה תקופה, בעידוד אביה, רוקמת אווה יחסי קרבה אינטימיים עם הקיסר האלמן, בשעה שסיפורי יעקב על עלילותיו בטורקיה חביבים על אמו, מריה תרזה.

ב-1774 וב-1775 שולח יעקב שתי משלחות לטורקיה, בניסיון להיפגש עם הסולטאן ולהבטיח לו את נאמנות יעקב אליו. שתי השליחויות נכשלות וחסידיו חוזרים ללא שהצליחו להיפגש עם הסולטאן,^[9] בפעם השנייה כשהשליחים הם נחמן (הנקרא עתה פיוטר יעקובובסקי) וחסיד נוסף, הם אף ישבו בכלא הטורקי שלושה חודשים. בשובם, נערך להם טקס של הכאתם על ידי חסידים רבים, כעונש על כישלונם ובזבוז כספי הקהילה.

קהילת נאמני יעקב בוורשה מתקבצת סביב מנהיגותו של שלמה שור (עתה נקרא פרנצישק וולובסקי) ומתחילות מריבות פנימיות על רקע הכספים הרבים שהם נדרשים לשלוח לברין כדי לממן את שהיית יעקב וחסידיו הצעירים שם. יעקב מטיף לבני עדתו שהמעבר ל"דת אדום" הכרח הוא וכי עליהם למצוא להם מקום שבו יוכלו להמשיך במנהגיהם ללא הפרעה. הוא אומר ךהם כי הוא יכול לטעות כיוון שאלוהים נמצא בתוכו. הוא ממשיך במנהגו להזמין אליו ללילה נשים נשואות ולזווג בעל כורחם בני זוג נשואים לבני זוג נשואים אחרים. בחנוכה הוא מדליק נרות אך אוסר על תפילה יהודית וביום הכיפורים פוקד לשיר ולרקוד כפי שהיה באיבאני.

אווה נכנסת להריון ממפגש עם ג'קומו קזנובה, אך כשאביה מגלה זאת הוא מורה לנשים סביבו לגרום לה להפיל וכך נעשה. דוברושקה (עכשיו נקרא תומאס פון שנפלד) ויעקב מהדקים את קשריהם, דוברושקה משכנע את יעקב להשקיע בבורסה כדי לכסות על החובות שצברו. הם גם מנסים ליצור זהב באמצעות אלכימיה, למכור מי מרפא בבקבוקונים ועוד, אך מאמציהם לכיסוי החובות נכשלים. גם פגישתם של יעקב ואווה ב-1786 בלוקסמבורג עם הקיסר יוזף השני בתקווה שיוציא מסמך המוחל על חובותיהם, נכשל. הם שולחים את חסידיהם מברין ומוכרים חלק גדול מרכושם שם. דוברושקה מצליח לארגן ליעקב מקום חדש ברוזנות הסן-דרמשטאדט, ובפברואר 1786 הם עוזבים את ברין בדרכם לאופנבך על המיין. יעקב כבר אינו בריא. למשכנם מוכשר ארמון איסנבורג (גר'), אך הכשרתו אורכת זמן ארוך ורק ב-1788 הם נכנסים אליו.

בינתיים בווינה, אשר רובין, שלא שינה את דתו, שינה את שמו לרודולף אשרבך והוא רופא עיניים מכובד. לו ולאשתו גיטל יש את שמואל, בנה של גיטה ושתי הבנות התאומות. למרות בריאותו הרופפת, המלווה בשבצים קלים הגורמים לשיתוקים זמניים ולמרות שדוברושקה - שנפלד שולח מכתבים לקהילות המאמינים כי הוא יד ימינו של יעקב ויירש אותו כשימות, ממשיך יעקב לשלוט בארמון שאליו ממשיכים להגיע מאמינים. אולם בדצמבר 1791 מכריעות אותו מחלותיו והוא מת ונקבר באופנבך. ביום בו מת יקב נפטרת בווינה גיטל מסרטן ולקורא מתברר סופית כי יעקב הוא אביו של בנה, שמואל. בינתיים בוורשה קהילת המאמינים אינה מתפזרת אך חווה קשיים וחלק מהם מתפזרים לליטא, לבוב ולמקומות נוספים. אם יעקב היה "האדון", עתה אווה בתו היא "הגבירה" וממשיכה להחזיק את החצר באופנבאך, אך צוברת חובות גדולים וחלק מנאמניה הוותיקים עוזבים אותה.

ספר השמות

מדווח על מותם של ותיקי הנאמנים, כולל נחמן הסופר (ב-1792). החסידים החלו להסתלק מהארמון באופנבאך וב-1807, אחרי מותו של יוסף, בנו של יעקב, הצליחה אווה פרנק להימלט מנושיה ועברה לוונציה. ב-1813 שבה לארמון כדי לקבל את פניו של אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה שגילה עניין בקבוצה היהודית-נוצרית והייתה לו תוכנית להקצות שטח קטן בממלכתו ליישוב היהודים. היא נשארה באופנבאך עד מותה ב-1816. כל היהודים המומרים נקברו בבית קברות מקומי באופנבאך. בשנים מאוחרות יותר, עקב תוכניות פיתוח העיר, הועברו כל הקברים לבית קברות חדש וגולגולתו של יעקב פרנק, שתוארה כ"גולגולת פטריארך יהודי", נשמרה על ידי רושם קורות העיר. בשנות השלטון הנאצי נשלחה הגולגולת לברלין ושם נמדדה בקפדנות והוכרה כהוכחה ל"נחיתות הגזע היהודי". לאחר מלחמת העולם השנייה נעלמה הגולגולת.

על פי הספר, שמואל אשרבך, בנו של יעקב שגדל כבנם של אשר וגיטל בווינה, למד משפטים ואחרי הסתבכויות בווינה ובהמבורג היגר לארצות הברית, נישא לבת מושל פנסילבניה וברבות השנים הפך לשופט בבית המשפט העליון ונפטר ב-1842.^[10]

אוסף הספרים העצום של האחים זלוסקי, שהכומר חמיילובסקי השתמש בו וכה דאג לו, הוסע בפקודת יקטרינה השנייה לפטרסבורג. הוא הוחזר לוורשה לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלקו נשרף בזמן מרד ורשה.

לאחר מות יעקב הגיע תומאס פון שנפלד (משה דוברושקה) לארמון באופנבאך ונחשב לתקופה קצרה כיורשו של "האדון". אולם לאחר מריבה שהתגלעה במקום, עזב לצרפת המהפכנית. שם הואשם בסיוע לזיוף מסמכים והוצא להורג, יחד עם ז'ורז' דנטון, ב-5 באפריל 1794.

פריינה, אחת משתי הנכדות שטיפלו בינטה החיה-מתה לפני שהועברה למערה, נישאה ליהודי נאמן תלמוד (בזמן שאחותה נישאה והלכה אחרי יעקב פרנק), חיה בקורולובקה וגם נקברה בה. בנותיה ונכדותיה העבירו את הסיפור על המערה בצורת א' לשם הובאה ינטה. נינתה, שהייתה המבוגרת ביותר במשפחה בזמן מלחמת העולם השנייה, התעקשה לא ללכת לבורשצ'וב השכנה כפי שפקדו הגרמנים ובאוקטובר 1942 נכנסו חמש משפחות שמנו 38 נפשות אל המערה שליד קורולובקה ויצאו ממנה רק באפריל 1944, אחרי נסיגת הגרמנים.

ינטה, הפכה בינתיים לגביש ובשלב מסוים "היא מאבדת אפוא עניין ונעלמת אי שם למעלה". הספר מסתיים באמירתה של הסופרת כי "עכשיו אנחנו נמצאים בצד האפלה. ואולם כתוב שאדם העוסק בענייני משיחים, אפילו אלה שלא צלחו — אפילו רק יספר את סיפורם — כמוהו כמי שחוקר את הסודות הטמירים של האור.".

כתיבת הספר

טוקרצ'וק סיפרה כי עניינה בדמותו של יעקב פרנק החל כשמצאה את הספר "ספר דברי האדון" בשיטוט בחנות ספרים. בתחילה היא רק אספה חומר על דמותו של פרנק כחלק ממחקר פרטי שלה שנבע מ"היקסמות רבת שנים ובלתי חולפת לכל מה שחורג מן הקאנון, שסוטה מן הגבולות המקובלים, שהוא מרד והתקוממות נגד הנורמות המקובלות.".^[11] היה לה קשה להבין כיצד סיפור מיוחד כזה אבד בתהום הנשייה. היא סבורה כי ציבורים מספר תרמו להשכחתו: צאצאי הפרנקיסטים שהעדיפו להטמע באוכלוסייה הנוצרית, היהדות האורתודוקסית שהחשיבה את פרנק כבוגד שהעביר על דתם אלפי אנשים והכנסייה הקתולית, שלא היה לה על מה להתגאות בחלקה בסיפור.^[11] טוקרצ'וק סיפרה כי בתהליך הכתיבה לא הרגישה הזדהות עם דמותו של יעקב פרנק שעוררה בה רגשות סותרים. היא הרגישה הזדהות רבה יותר עם דמויות המספרים בסיפור: נחמן מבוסק וינטה, וגם עם דמויותיהם של אשר רובין, אשתו גיטל והכומר הכפרי שואף הידע, חמיילובסקי. היא סבורה כי "בדמותו של פרנק נפגשים רעיונות ההשכלה החברתיים של המאה ה־18 עם רעיוניות מיסטיים ואנטינומיסטיים - והתערובת הזאת היא חומר נפיץ. נראה לי שהיום קשה לנו לתפוס את הרעיון הנלהב הזה של גאולה באמצעות חטא". טוקרצ'וק טוענת כי רעיונות אלו, של "מצווה הבאה בעבירה" ושל "גאולה באמצעות חטא" כבר היו קיימים במשך שנים רבות לפני פרנק ותמיד היו מהפכניים ועל כן גם איימו על הסדר הקיים ויצרו התנגדות עזה.^[11]

עניינה של טוקרצ'וק ביהדות פולין באנטישמיות ובשואה התפתח כבר מגיל צעיר. בראיון לאתר הצרפתי Radio France היא אמרה: "האנטישמיות בפולין צריכה להיחשב כמחלה מוזרה, מעין תגובה נגד הזהות שלה: "אני חושבת שפולין עדיין חולה מאוד מהשואה. מחלה זו היא כמו סוג של תגובה אוטואימונית, שכן התרבות הפולנית, ובאופן כללי פולין כקהילה, חדורות מאוד בתרבות, דת ומנטליות יהודית. זה אולי מקרה ייחודי בעולם".^[12]

ביקורת

ביקורת בפולין

המבקר הפולני, פשמיסלאב צ'פלינסקי (גר'), כתב ביומון הפולני גזטה ויברוצה (אנ'), כי הרומן מחולל מהפכה בדימוי החיים הדתיים במאה ה-18 ובה בעת משנה את תפיסתנו לגבי אורח החיים באיחוד הפולני-ליטאי.". המבקרת הפולניה, יוסטינה סובולבסקה (גר'), כתבה בשבעון פוליטיקה (אנ'): "טוקרצ'וק הוכיחה שאפשר לכתוב רומן בן למעלה מ-900 עמודים, מלא בתיאורים ציוריים, מחלוקות דתיות ומכתבים, שמחזיק אותך במתח" וכינתה את הספר "פנורמה מעניינת ביותר של פולין של המאה ה-18". המבקרת אלקסנדרה ליפצ'אק (פול') כתבה בסיכום ביקורתה: "קריאת הספר היא יוצאת דופן - למי שעובר אותה. כי בתור יצירה כוללת היא כלל אינה קלה לקריאה. פלוברטיאני, מפורט, צפוף, זהו אוהל עשוי מבד יפה ואצילי, אך בכל זאת עצום ולפעמים מעט מוחץ בגודלו.".

בהתייחס למחלוקות ההיסטוריות והאידאולוגיות הנוכחות בספרות הפולנית (אנ'), הרומן אופיין כאנטי-סנקביץ'. הרומן זכה לשבחים ממבקרים ומקוראים כאחד, אך התקבלותו הייתה עוינת בקרב חוגים לאומניים פולנים ואולגה טוקרצ'וק הפכה למטרה של מסע שנאה והטרדה באינטרנט.^[13]

ביקורת בינלאומית

על פי אתר ביקורת הספרים האמריקאי, Book Marks, הספר זכה לביקורות "חיוביות" המבוססות על 40 ביקורות של מבקרים, כאשר 26 היו "מהללות", תשע היו "חיוביות", ארבע "מעורבות" ואחת היא "פושרת". בגיליון מרץ/אפריל 2022 של Bookmarks, מגזין שמאגד ביקורות מבקרים על ספרים, הספר קיבל דירוג של 3.5 מתוך 5 על סמך ביקורות מבקרים עם סיכום ביקורתי שאומר, "נאמן לכותרתו, ספרי יעקב נקרא כמו כתבי קודש. יותר ממבקר אחד תיאר את הרומן כעמוס ומבריק כאחד." אתר הספרות האמריקאי המתמקד בתרגומים לאנגלית, Complete Review אומר כי בהכללה, "יש הסכמה על התיאור: גדול, רחב, מפורט. אין ממש הסכמה על כמה הכול מוצלח".

הסופר והשדרן, מרסל ת'רו, כתב ב"גרדיאן": מעובה, שובה לב ומוזר, "ספרי יעקב" הוא בקנה מידה שונה מכל אחד מהרומנים הקודמים של טוקרצ'וק שתורגמו לאנגלית. "זהו רומן בעל חזון התואם רעיון מסוים של יצירת מופת - ארוך, מעורפל ולפעמים בלתי מסביר פנים. טוקרצ'וק נאבקת עם הנושאים הפילוסופיים הגדולים ביותר [...]." הוא ממשיך ומשווה את זה ל"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון ומסיק שהרומן הוא כזה ש"יהווה נקודת ציון בחייו של כל קורא עם התיאבון להתמודד עמו.". מבקר האובזרבר, אנטוני קמינס, כתב: "היצירה היא פנורמה של אירופה של עידן הנאורות המוקדם, ובו בזמן מחקר פתוח במסתרי הכריזמה. היא אולי מעל הכל מעשה אמונה ענק, רומן שבו הקריאה שלך בקושי התחילה עד שהפכת את האחרון מבין 900 העמודים שלו.".

ניקולא וייל (צר') כתב בלה מונד הצרפתי כי עידן הנאורות יוצר כר פורה לדמויות בדיוניות מופלאות וכי בכתיבת רומן מרשים זה, ממשיכה טוקרצ'וק את דרכם של דיומא, גתה, טולסטוי או קרלייל שתיארו את אותה תקופה. הוא מתאר את היצירה כ"שילוב של למדנות עצומה עם כתיבה קולחת כמו פואטית".

ביקורת בישראל

בישראל נחלקו הדעות על הספר. לצד ביטויים כמו "יצירת מופת מופלאה שלא נופלת מ"מאה שנים של בדידות" (בני ציפר), וציטוט של ציפר את רות אלמוג כאומרת "זה היה כמו לקרוא את "מלחמה ושלום"",^[14] היו מבקרים כמו אריק גלסנר שטען כי: "מקטעים נרחבים שלו נותרתי אדיש. זאת משום שחלק הארי של הדמויות אינן ננעצות בקורא והקורא אינו ננעץ בהן.".^[15]

רחל אליאור, חוקרת בתחום היצירה המיסטית היהודית לדורותיה, מרעיפה שבחים רבים על הספר: "הספר, הכתוב בסגנון יוצא דופן ביופיו ... כתוב בלשון עדינה ביותר, חכמה עד מאד, המצטיינת בדקות הבחנה ובפענוח רמזים, בבקיאות ולמדנות, בכישרון סיפור מקורי, ברוחב יריעה יוצא דופן ובעומק ראייה בלתי מצוי.". היא טוענת כי טוקרצ'וק מספרת לראשונה את ההיסטוריה היהודית בתקופה זו דרך עיני נשים ולא רק על פי ראיית אבות המשפחה ובניה. היא רואה ברומן של טוקרצ'וק "כתיבה היסטורית, דתית, ספרותית ואוטוביוגרפית של אנשים שחיו בעולם הסוער שקדם למהפכה הצרפתית ורצו לשנות את העולם מן היסוד, בשעה שעסקו באמונה וכפירה, באנרכיה ואנטינומיה, בגיבוש חברה חדשה, בהמרת דת לכאורה ובחיים כפולים בעידן משיחי למעשה.". היא מסכמת את ביקורתה "הספר מציב בעדינות רבה וביופי רב, בהתבוננות חודרת ובמתינות מפוכחת, פטורה מכל דעות קדומות ושיפוטים נחרצים, אתגרים מורכבים לקוראיו, בכל הנוגע לשאלת גבולות הנאמנות והאמונה, החירות והבחירה, המוסר והמסורת, הבגידה והכפירה,".^[16]

אודי נוימן משבח את הספר מצד אחד, אך טוען כי: "הרצון לתפוש כמה שיותר זוויות ראייה מאריך מאוד את הסיפור, בבחינת תפשת מרובה — לא תפשת. טוקרצ'וק מפליאה בפרטים רבים ובדמויות–משנה, שחלקן, בעקבות התנצרות מאמיניו של פרנק, גם משנות את שמן, דבר המקשה יותר לעקוב אחרי הסיפור.".^[17]

מקורות ביבליוגרפים ששימשו את המחברת בכתיבת הרומן

המחברת מציינת את המקורות הבאים ככאלו שסייעו לה בכתיבה:

• אלכסנדר קרויזהר, "פרנק והפרנקיסטים בפולין בשנים 1926-1816" (מונוגרפיה היסטורית), 1895
• "ספר דברי האדון"
• פאבל מצ'ייקו, "ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי", ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2016
• פאבל מצ'ייקו, "ואבוא היום אל העין: קונטרס בקבלה / לרבי יהונתן אייבשיץ", לוס אנג'לס: כרוב, תשע"ה (מהדורה שנייה 2016)
• גרשם שלום, "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית", ניו יורק: שוקן, 1941 (בעברית יצא לאור ב-2016 בהוצאת ידיעות ספרים)
• קז'ימייז' רודניצקי (פו'), "הבישוף קייטאן סולטיק" 1788-1715", שיצאה לאור בקרקוב ב-1906, ככרך החמישי ב"מונוגרפיה על תולדות העת החדשה", בעריכת שמעון אשכנזי (אנ')
• גאודנטי פיקולסקי (Gaudenti Pikulski), "משפט יהודי בכנסייה בלבוב ב-1755", יצא לאור בפולנית במהדורה רביעית, 1906
• מרשם הפטירות, נישואים ולידות בארכיון העירוני של אופנבאך על נהר המיין

קישורים חיצוניים

• "ספרי יעקב" מאת אולגה טוקרצ'וק: פרק לקריאה, באתר הארץ, 4 ביוני 2020
• שמעון רדליך, מתגעגעת לפולין הרבגונית של פעם, באתר הארץ, 24 במרץ 2020
• רחל אליאור, על יעקב פרנק ועל ספרה של אולגה טוקרצ'וק, ספרי יעקב. הארץ, תרבות וספרות, 24 במרץ 2020. זמין בפרויקט בן יהודה.
• רונה טאוזינגר, כתבתי על אדם כריזמטי, פסיכופת, קוסם ורמאי, באתר ישראל היום, 9 באפריל 2020
• אריק גלסנר, על "ספרי יעקב", של אולגה טוקרצ'וּק, בהוצאת "כרמל" (מפולנית: מרים בורנשטיין, 690 עמ'), התפרסם ב"שבעה לילות", ידיעות אחרונות, 15 באפריל 2020
• בני ציפר, "ספרי יעקב": יצירת מופת מופלאה שלא נופלת מ"מאה שנים של בדידות", באתר הארץ, 4 ביוני 2020
• יותם פלדמן, הגולגולת של יעקב פרנק, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2020
• אודי נוימן, מחכים למשיח - על "ספרי יעקב" לאולגה טוקרצ'וק, באתר "מגפון", 22 באוקטובר 2022
• ספרי יעקב, באתר OCLC (באנגלית)

הערות שוליים

1. "ספרי יעקב – או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות", באתר ההוצאה לאור, הוצאת כרמל
2. Olga Tokarczuk Bio-bibliography, באתר פרס נובל לספרות (באנגלית)
3. על פי מקורות אחרים הוצאו להורג בעלילת דם זו 14 יהודים. על פי טוקרצ'וק (כפי שמסתבר ממכתב הבישוף), 31 נעצרו ונחקרו, שבעה נידונו למוות. אחד מהשבעה נמלט ושאר העצורים זוכו.
4. בסוף הספר, בפרק "הערה ביבליוגרפית", כותבת טוקרצ'וק כי שאבה את הפרטים שסביב עלילת הדם במרקובה ווליצה (Markowa Wolica (Маркова Волиця)) מספרו של קז'ימייז' רודניצקי (פו'), "הבישוף קייטאן סולטיק" 1788-1715", שיצאה לאור בקרקוב ב-1906, ככרך החמישי ב"מונוגרפיה על תולדות העת החדשה", בעריכת שמעון אשכנזי (אנ').
5. ייתכן כי הכוונה היא ליששכר "המגיד" מפודהייצה - שפעל באמצע המאה ה-18 ונחשב על ידי יעקב עמדין כשבתאי, למרות שנחשב על ידי השבתאים כ"אדוק". History of the Jews of Podhajce
6. מוליבדה הוא שיבוש מכוון של מולידבה - קריאה סלאבית עתיקה ששמע מוליבדה בעת שהיה עולה רגל למנזר שעל הר אתוס ביוון
7. משפט זה מיוחס לרבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב
8. מתנגדי התלמוד מתבססים על שורה מספרו של הרב דוד סגל, "מגיני ארץ", שבו כתוב: "מצווה לחזר אחר יין אדום זכר לדם", וטוענים כי את ה-א' במילה אדום מנקדים אֱ והרי לך אדום שמשמעו נוצרי.
9. נראה שמדובר בסולטאן אבדילהמיט הראשון.
10. אין ודאות לאמיתות האירועים המתוארים במשפט זה
11. רונה טאוזינגר, כתבתי על אדם כריזמטי, פסיכופת, קוסם ורמאי, באתר ישראל היום, 9 באפריל 2020
12. Christine Lecerf, Ressouder le monde : entretien avec la prix Nobel de littérature Olga Tokarczuk, אתר radiofrance,‏ 19 בנובמבר 2019 (בצרפתית)
13. Mariusz Jałoszewski, Internetowy lincz na Oldze Tokarczuk. Zabić pisarkę, Gazeta Wyborcza, ‏15 באוקטובר 2015 (בפולנית)
14. בני ציפר, "ספרי יעקב": יצירת מופת מופלאה שלא נופלת מ"מאה שנים של בדידות", באתר הארץ, 4 ביוני 2020
15. אריק גלסנר, על "ספרי יעקב", של אולגה טוקרצ'וּק, בהוצאת "כרמל" (מפולנית: מרים בורנשטיין, 690 עמ'), התפרסם ב"שבעה לילות", ידיעות אחרונות, 15 באפריל 2020
16. רחל אליאור, על יעקב פרנק ועל ספרה של אולגה טוקרצ'וק, ספרי יעקב. הארץ, תרבות וספרות, 24 במרץ 2020. זמין בפרויקט בן יהודה
17. אודי נוימן, מחכים למשיח - על "ספרי יעקב" לאולגה טוקרצ'וק, באתר "מגפון", 22 באוקטובר 2022