ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ייתכן שהמידע המצוי בדף זה אינו מעודכן, אתם מוזמנים לסייע ולעדכן את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעדכון הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ספריית "כותר ראשון" בראשון לציוןהספרייה העירונית בעיר נשרתלמידים בסדנת קומיקס בספריית הנוער של רמת-גן, בהנחיית הסופר והמאייר אורי פינק
בשנת 2012 היו מעל מיליון קוראים פעילים בספריות הציבוריות, ו-11.6 מיליון ספרים הושאלו בהן[1]. השאלת הספרים מתבצעת בחינם. נטל מימון הספריות מתחלק בין המדינה לבין הרשויות המקומיות.
יעדי הספרייה הציבורית
יעדי הספרייה הציבורית כפי שנקבעו על ידי משרד החינוך הם[2]:
לספק שירותי קריאה, עיון, האזנה, צפייה ואיתור מידע – במקום, מרחוק ובהשאלה לבית המשתמש
לאתר את המקורות ואת המשאבים לרכישת ספרים, לרוכשם, לארגנם, לתחזקם ולהדריך את צרכני השירות בשימוש בהם
לשמש מרכז מידע על אודות המרחב הקהילתי שבו הספרייה פועלת
לעודד מודעות, סקרנות והערכה למורשת התרבותית וצריכת ידע בתחומי תרבות, אמנויות ומדעים, ולעודד קריאה ואוריינות
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 התקיימה בארץ ישראל מערכת ספריות ציבוריות, ששירתה היטב את צורכי האוכלוסייה יוצאת מזרח אירופה. רבים מהספרים היו בשפה הגרמנית או כתובים בעברית מליצית. עם הגעת העליות הגדולות, לאחר קום המדינה, התגלו אוספי הספרים כבלתי רלוונטיים לרבים מתוכם[3].
באפריל 1942 נערך כינוס באולם "אוהל שם" בתל אביב מטעם הוועד הלאומי בהשתתפות 30 ספרנים ופעילי ספריות מרחבי הארץ. בכינוס הותוו קווים מנחים לפעילות הספריות הציבוריות בארץ. בין ההחלטות שהתקבלו: איחוד רשת הספריות בארץ, קביעת שיטת קטלוג אחידה, הדרכת הספרנים ועוד[4].
מקום המדינה עד סוף המאה ה-20
בתחילת 1950 הוקם על ידי משרד החינוך המדור לספריות ולספרנות, והחל בפעולות בשטח: הקמת ספריות יסוד וכן ספריות שירות ניידות, בנקודות היישוב החדשות שנוסדו מאז הכרזת המדינה, תוך התמקדות מיוחדת ביישובי ספר; הוצאת דפים "לידיעת הספר והספרנות"; העברת שיעורים לספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות ועוד[5]. ב-21 במאי 1952 נפתח הכינוס הארצי הראשון של ספרני ישראל, ובכך למעשה הוקם האיגוד הארצי של הספרנים, שהיה מסונף להסתדרות הכללית כאיגוד מקצועי עצמאי. באותה עת היו בישראל כ-508 ספרנים המועסקים בספריות ציבוריות.
בספטמבר 1954 הוחל בספריית "שער ציון" בתל אביב בהכנת קטלוג מרכזי חדש לכל הספריות העירוניות בעיר, ול-220 אלף הספרים שבהן. "הקטלוג החדיש ממויין לפי 'השיטה הדצימלית', שיטה אמריקאית המחלקת את כל המדעים ל-10 מקצועות"[6]. ב-1956 נפתח בית הספר הראשון בארץ ללימודי ספרנות באוניברסיטה העברית בירושלים.
ב-1961 הועברה ספריית הרמב"ם על 46,000 הספרים שבה, לרשות עיריית תל אביב-יפו ברחוב מזא"ה 22[7]. הספרייה נוסדה ב-1935 בהחלטה משותפת של ועד היובל והרבנות הראשית. המטרה הייתה ליצור ספרייה תורנית מדעית כמוסד קבוע לזכרו של הרמב"ם במלאת 800 שנה למותו.
ביולי 1964 הכריז יצחק נבון, מנהל אגף התרבות במשרד החינוך שב-268 יישובים אין עדיין ספריות ציבוריות, ובעיירות הפיתוח מגיע מספר הספרים בספריות ל-0.3 ספר לנפש. לצורך ביעור הבערות, ציין נבון, יש להקים ספרייה ציבורית בכל יישוב. נבון הזכיר גם את ההכשרה המקצועית הירודה של מרבית הספרנים[8][9]. באותה השנה הוחלט על הקמת שתי הספריות האזוריות הראשונות בארץ בקריית גת ובאזור רמלהלוד. לכל ספרייה אזורית שתשכון בחלל גדול במיוחד, יהיו מסונפות ספריות מקומיות בבניינים עצמאיים. את מימון הספריות הראשונות לקחה על עצמה קרן "יד רוטשילד".
ב-1968 פעלו בארץ כ-620 ספריות ציבוריות, מתוכן נפתחו 168 בחמש השנים האחרונות. בדצמבר 1974 נחנכה ספרייה ציבורית ראשונה במגזר הערבי בתרשיחא שבגליל.
באפריל 1977 נחנכה ספרית "בית אריאלה". המשכן החדש לספרייה המרכזית "שער ציון", שבשדרות שאול המלך, נחנך במעמד מכובדים רבים. הספרייה נקראה ע"ש אריאלה גיטר שאביה, בנו גיטר, תרם להקמת המבנה ולקרן לרכישת ספרים. הספרייה, נאמר בטקס, תכיל 250 אלף ספרים, ובמשך הזמן יתווספו 250 אלף ספרים נוספים. שר החינוך, אהרון ידלין, ציין באירוע, שכ־21.6 אחוז מתושבי ישראל היהודיים מעל גיל 14 רשומים בספריות. הם מהווים 280 אלף קוראים[10].
ב-1985 היו קרוב למיליון ישראלים מחליפים ספרים בספריות הציבוריות[13]. הסקר הצביע על עלייה מתמדת בהרגלי הקריאה של הישראלים. בעוד שבשנת 1962 היו 8% מהישראלים רשומים בספריות ציבוריות, וב-1969 - 16%, בשנת 1985 הגיע מספרם ל-26%. עוד נקבע כי בספריות מצויים כ־12.6 מיליון כרכי ספרים ועובדים בהן 2,118 ספרנים.
ב-1987 החל תהליך מחשוב הספריות הציבוריות. לצורך כך הוקמה ועדת היגוי למחשוב ספריות במסגרת השלטון המקומי, במטרה להציע פתרון מחשובי כולל לספרייה העירונית. הניסיון הראשון במחשוב ספרייה בארץ התקיים כבר בתחילת שנות ה-70. בית הספרים הלאומי בירושלים קיבל מענק ממשלתי מיוחד לפיתוח קיטלוג ממוכן. הניסיון לא עלה יפה והופסק. ב-1974 היו כבר חלק מהספריות האוניברסיטאיות ממוחשבות.
ב-1987 אושרה לראשונה הקצבה בת 330 אלף שקלים, שתשמש כתמלוגים לסופרים על פי מספר ההשאלות של ספריהם בספריות ציבוריות. המחאות נשלחו ל-157 סופרים שנעו בין 25-15,000 ש"ח. ההצעה לתיגמול הסופרים הוגשה על ידי ועדת שלו-לפיד שבדקה את מצב הסופר בישראל. קריטריון הזכאות לתשלום היה כתיבת ספרות יפה ומקורית בעברית, שסופריה הם אזרחי ישראל ומתגוררים בה דרך קבע, וכן אלמנות סופרים.[14]
בשנות ה-90 הלך ופחת השימוש בספריות הציבוריות, בין השאר, עקב הקשיים התקציביים בהן היו נתונות[15]. ב-1998 היו, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 807 אלף איש בלבד רשומים בספריות ציבוריות, המהווים 16% מהאוכלוסייה. מספר הספרים בספריות הצטמצם, כמו כן רק מיעוטן סיפקו שירותי אינטרנט. תקציב משרד החינוך לספריות ירד עם השנים בעקביות, ובשנות התשעים הוא עמד על כ-4% מתקציב התרבות[16].
ב-2010 נרכשו לראשונה על ידי מרכז הספר והספריות בשיתוף המחלקה לספריות במשרד החינוך מכשירי 'עברית' טעונים בספרים אלקטרונים, והם הופצו בכ-150 ספריות ברחבי הארץ[17]. בהמשך להתפתחות הטכנולוגית בתחום זה, מאפשרות הספריות לקוראיהן קריאת ספרים דיגיטליים כחלק משירותי הספרייה.
משרד החינוך החל בגיבוש חוק הספריות הציבוריות, לאחר שכבר ב-1958 פנה אליו ארגון ספרני ישראל בהצעה זו. מתווה החוק עורר התנגדויות. במרץ 1967 הודיע מרכז השלטון המקומי שהוא מתנגד להצעת חוק שתחייב את הרשויות המקומיות להקים ספריות ציבוריות מתקציביהן.
כבר ב-1969 הוגשה הצעת החוק לפיה תחויב כל רשות מקומית בהקמת ספרייה ציבורית. כמו כן, יורשו רק ספרנים מקצועיים לנהל ספריות של רשויות מקומיות. חוק הספריות הציבוריות אושר ב-1975. מטרתו העיקרית של החוק הייתה להנגיש את הקריאה לציבור בכל ישוב באופן אוטונומי, ולאפשר את שירותי החלפת הספרים בחינם. החוק קבע כי נטל מימון תקצוב הספריות הציבוריות יתחלק בין תקציב המדינה לרשויות המקומיות. שיעור השתתפות המדינה השתנה במהלך השנים, ונע בין 7% ל-50% מעלות תפעול הספריות.
בשנת 2007 אישרה הכנסת תיקון לחוק הספריות הציבוריות. החוק קבע במקור כי בכל רשות מקומית צריכה לפעול ספרייה ציבורית ששירותיה יינתנו בחינם, אולם בחוק לא נקבע כיצד הן יתוקצבו. בתקופה שבה הוא נחקק, מימנה המדינה 70%-50% מתקציב הספריות, אבל התקציב מהמדינה נשחק והיא מימנה רק 5% עד 10% מהתקציב כל שנה[18]. ב-2007 מימנה רק 17 מיליון שקל מתוך 200 מיליון שקל, עלות התפעול השנתית של הספריות אז בישראל[19]. כך נפל המימון על כתפיהן של הרשויות המקומיות, ולא כולן היו מסוגלות לשאת בעול. רוב הספריות הציבוריות נאלצו לגבות דמי מנוי שנתיים, אף על פי ששירותיהן אמורים להינתן ללא תשלום. תיקון החוק קבע כי המדינה תממן לפחות מחצית מתקציבן של הספריות ותקציבן יעלה בכמה פעימות ל-86 מיליון שקל בשנה, שיצטרפו מתקציב משרד התרבות לתקציב שאותו מקצות הרשויות המקומיות[20][21].
הפרטת הרכש לחברת "פמי פרימיום"
בשנת 2010 זכתה חברת "פמי פרימיום", במכרז של משרד התרבות והספורט לניהול הרכש של כל הספריות הציבוריות בישראל. החברה קבעה כללים חדשים לרכישת ספרים. בין השאר קבע תנאי סף שמחזור העסקים הכולל של ההוצאה לאור שממנה יירכשו ספרים, בכל אחת משלוש שנות הכספים האחרונות, לא פחת מ-500,000 ש"ח לשנה. משמעות הדבר היא שמו"לים קטנים לא יכולים יותר לספק ספרים לספריות הציבוריות[22]. החברה גם זכתה, ביולי 2016, במכרז לניהול פעילות אמנות לעם[23], כולל תקציבי התרבות של הספריות[24].
לקריאה נוספת
Solomon, Y. (2016). Librarians in Flux: The New Serendipity Agents, Paper presented at #VisDom 2016 Conference, Potsdam, Germany (May 27-28, 2016), 3pp. DOI:10.13140/RG.2.1.3013.2729
^משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות – המחלקה לספריות, תוכנית-אב לספריות הציבוריות בישראל, ד"ר ישראל כץ, אסנת מדר ואבנר יציב, 1999, בעריכת המועצה לספריות ציבוריות (מתוך אתר הכנסת)
^ירח טל, "עם הספר אינו עם הספריות", "הארץ", 29.9.1985
