כבנו הצעיר של רוזן ממוצא אירי התחנך פרסיבל בבית הספר הארו ובטריניטי קולג' שבקיימברידג'. הוא למד משפטים בלינקולנ'ס אין (Lincoln's Inn), ולאחר מכן עסק בעריכת דין במחוז מידלנד. ב-1796 מונה לעורך דין בכיר, ולאחר מכן נכנס לפוליטיקה, בגיל 33, כחבר הפרלמנט מטעם מחוז נורת'האמפטון. כאחד מחסידיו של ויליאם פיט הבן, תיאר תמיד פרסיבל את עצמו כ"ידיד של מר פיט" יותר מאשר כטורי. פרסיבל התנגד למתן שוויון הזכויות לקתולים ולרפורמה בפרלמנט. הוא תמך במלחמה נגד נפוליאון ובאיסור סחר העבדים. הוא תיעב צייד, הימורים וניאוף, לא נהג לשתות לשוכרה כמו שעשו רבים מחברי הפרלמנט, נתן מכספו בנדיבות לצדקה ונהג לבלות את זמנו הפנוי עם 12 ילדיו.
חרף כניסתו המאוחרת לפוליטיקה הייתה התקדמותו בה מהירה. הוא כיהן כיועץ המשפטי וכתובע הכללי בממשלתו של הנרי אדינגטון, כשר האוצר וכמנהיג בית הנבחרים בממשלתו של הלורד פורטלנד ובאוקטובר 1809 מונה להיות ראש הממשלה. כמנהיגה של ממשלה חלשה, התמודד פרסיבל עם שורה של משברים שאירעו בתקופת כהונתו, כולל החקירה בנוגע למסע המלחמה הכושל לוואלכרן (Walcheren), טירופו של המלך ג'ורג' השלישי, שפל כלכלי ומהומות מצדם של הלודיטים. הוא שרד במשברים הללו, כולל את מלחמת חצי האי לנוכח התבוסתנות של האופוזיציה וזכה בתמיכתו של הנסיך העוצר. באביב 1812 נראה היה שמעמדו מתחזק עוד יותר, כאשר הוא נרצח על ידי ג'ון בלינגהאם (Bellingham), סוחר שחש רגשות של התמרמרות כלפי הממשלה, שירה בו למוות במבואה של בית הנבחרים.
ב-1997 היו רוג'ר פרסיבל, צאצא של ספנסר פרסיבל, והנרי בלינגהאם (שהוא צאצא של משפחת הרוצח), בין המתמודדים על מקום בפרלמנט הבריטי מטעם מחוז נורפוק צפון-מערב.
ראשית חייו
ספנסר פרסיבל היה בנו השביעי של ג'ון פרסיבל, רוזן אגמונט השני ובנו השני מנישואיו השניים. אמו, קתרין, הייתה נכדתו של ג'ורג' קומפטון, רוזן נורת'האמפטון הרביעי, שאחיו היה ספנסר קומפטון, רוזן ווילמינגטון הראשון, שהיה ראש ממשלת בריטניה השני.
אביו של פרסיבל, שהיה יועץ פוליטי לפרדריק, נסיך ויילס ולמלך ג'ורג' השלישי, שירת זמן קצר בקבינט כלורד הראשון של האדמירליות. שנות ילדותו הראשונות של ספנסר פרסיבל עברו עליו בצ'ארלטון (Charlton) שבלונדון. אביו מת בהיותו בן שמונה. פרסיבל למד בבית הספר הארו, שם היה תלמיד ממושמע ושקדן. בבית ספר זה הוא החל לגלות עניין באוונגליזםאנגליקני ויצר ידידות שתמשך כל חייו עם דאדלי ריידר (Dudley Ryder). לאחר חמש שנות לימודים בהארו הוא הלך בעקבות אחיו הגדול צ'ארלס והמשיך בלימודיו בטריניטי קולג' שבקיימברידג', שם זכה בתחרות דקלום וסיים את לימודיו ב-1782.
קריירה משפטית ונישואין
כבנו השני של אביו מנישואיו השניים ועם קצבה שנתית של 200 ליש"ט, היה על פרסיבל לפלס את דרכו בחייו בכוחות עצמו. הוא בחר לעסוק במקצוע המשפטים, למד בלינקולן'ס אין והחל לעסוק במקצועו ב-1786. אמו של פרסיבל מתה ב-1783 והוא ואחיו שכרו בית בצ'ארלטון, שם הם התאהבו בשתי אחיות שהתגוררו במחוז ילדותם. אביהן של האחיות, סר תומאס ספנסר וילסון, היה שבע רצון מהקשר בין בתו הבכורה מרגריטה, לבין צ'ארלס, שהיה עשיר ובריא וכבר היה חבר פרלמנט וכיהן כלורד של האדמירליות. ספנסר, שבאותה עת היה עורך דין עני ומתחיל, התבקש להמתין עד אשר הבת הצעירה, ג'יין, תגיע לפרקה שלוש שנים לאחר מכן. כאשר מלאו לג'יין 21 ב-1790, עדיין לא הייתה הקריירה של פרסיבל מבטיחה ואביה עדיין התנגד לנישואין. הזוג ברח והתחתן במקום אחר ויחד הם הקימו את ביתם.
קשריו המשפחתיים של פרסיבל אפשרו לו לקבל כמה משרות. בין השאר, סגן הרשם של נורת'האמפטון, הנציב הממונה על פשיטות הרגל ויועץ למועצת האדמירליות. הוא שימש כתובע זוטר במשפטיהם של תומאס פיין ושל ג'ון הורן טוק (John Horne Tooke) שהואשמו בבגידה. ב-1794 הצטרף פרסיבל לרוכבים המתנדבים כאשר בריטניה הייתה תחת איום של פלישה צרפתית.
פרסיבל פרסם עלונים בעילום שם שקראו להעמדתו לדין של וורן הייסטינגס ושקראו למניעתה של הסתה ציבורית. עלונים אלה משכו את תשומת לבו של ויליאם פיט הבן וב-1795 הוצע לו להתמנות לתפקיד המזכיר הראשי לאירלנד. פרסיבל דחה את ההצעה. שכרו כעורך דין היה גבוה יותר והוא היה זקוק לכסף כדי לפרנס את משפחתו הגדלה. ב-1796 מונה לעורך דין בכיר ושכרו הגיע ל-1000 ליש"ט לשנה.
ראשית הקריירה הפוליטית
ב-1796 מת דודו של פרסיבל, רוזן נורת'האמפטון השמיני. בן דודו של פרסיבל שהיה חבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של נורת'האמפטון, ירש את תואר האצולה של אביו ואת מושבו בבית הלורדים. פרסיבל קיבל את ההצעה להתמודד במקומו על המושב בבית הנבחרים. בבחירות שהתקיימו במאי הוא נבחר ללא מתחרים, אך כמה שבועות לאחר מכן הוא נאלץ להגן על כסאו בבחירות כלליות. לאחר מערכת בחירות לא קלה זכה פרסיבל לייצג את המחוז עד יום מותו 16 שנים מאוחר יותר.
כשתפס פריסבל את מושבו בבית הנבחרים בספטמבר, כבר היו דעותיו הפוליטיות מגובשות. בביוגרפיה שלו נכתב ש"הוא היה בעד חוקה ובעד פיט ונגד צ'ארלס ג'יימס פוקס ונגד צרפת". במושב הפרלמנט של 1796–1797 הוא נשא כמה נאומים, שאותם תמיד קרא מן הכתב. כישורי הנאום שלו התפתחו בהיותו חבר באגודת וויכוחים בהיותו סטודנט למשפטים. במהלך פגרת הפרלמנט של קיץ 1797 הוא שימש כתובע בכיר במשפט הכתר נגד ג'ון בינס (John Binns) בעוון הסתה.
במושב הפרלמנט הבא, בינואר 1798 רכש פרסיבל את המוניטין שלו כנואם מוכשר, ואת שאיפותיו להתמנות בעתיד לתפקיד שר, כאשר נשא נאום שבו תמך בהנהגת מיסוי שנועד לממן את המלחמה נגד צרפת. הוא ניצל את ההזדמנות לתקוף את פוקס ואת דרישותיו לביצוע רפורמות. פיט הבן תיאר את נאומו כאחד הטובים ביותר שהוא שמע מעודו ומאוחר יותר אותה שנה מונה פרסיבל לתפקיד משפטי בכיר.
תובע כללי
על רקע התנגדותם של חברי הממשלה ושל המלך למתן שוויון זכויות לקתולים התפטר פיט הבן ב-1801. כשותף לדעותיו של המלך בסוגיה זו, לא הרגיש פרסיבל שעליו ללכת בעקבות פיט לאופוזיציה והקריירה שלו המשיכה לשגשג במהלך תקופת כהונתו של הנרי אדינגטון כראש ממשלה. באותה שנה הוא מונה כתובע כללי. פרסיבל לא היה שותף למדיניותו של אדינגטון, במיוחד בתחום מדיניות החוץ, והגביל את עצמו בעיקר לנאומים שעסקו בסוגיות משפטיות. הוא המשיך לכהן בתפקיד התובע הכללי גם לאחר התפטרותו של אדינגטון והקמת ממשלתו השנייה של פיט ב-1804. כתובע כללי היה פרסיבל מעורב בתביעות כנגד כמה רדיקלים, אך גם פעל להחלטות בעלות גוון ליברלי בנוגע לשיפור תנאי חייהם של הנדונים שהוגלו לניו סאות' ויילס.
לאחר מותו של פיט הבן בינואר 1806, תרם פרסיבל 1000 ליש"ט לכיסוי חובותיו, זאת אף על פי שמצבו הכלכלי לא היה שפיר (באותה עת הוא כבר היה אב ל-11 ילדים). הוא התפטר מתפקידו כתובע כללי וסירב להצטרף לממשלתו של ויליאם גרנוויל כל עוד פוקס היה חבר בה. תחת זאת הוא נעשה מנהיגם של חסידיו של פיט באופוזיציה.
בתקופת שיבתו באופוזיציה שימשו כישוריו המשפטיים של פרסיבל להגן על הנסיכה קרוליין, אשתו בנפרד של הנסיך מוויילס. הנסיכה הואשמה בלידת בן בלתי חוקי והנסיך מוויילס הורה על פתיחה בחקירה, מתוך תקווה להשיג עדויות שיאפשרו לו להתגרש ממנה. החקירה הממשלתית העלתה כי להאשמה המרכזית אין ביסוס (הילד נשוא החקירה בכלל אומץ על ידי הנסיכה), אך נמתחה ביקורת על התנהגותה. האופוזיציה עמדה לצדה ופרסיבל שימש כיועצה ושיגר למלך ג'ורג' השלישי מכתב בן 156 עמודים להגנתה. מסמך זה, שכונה על ידי הביוגרף של פריסבל בשם "הספר" (The Book), תואר כ"תוצר המשפטי המשמעותי בקריירה המשפטית שלו". כאשר סירב המלך לאפשר לקרוליין לשוב לחצר המלכות, איים פריסבל לפרסם אותו. אך כאשר נפלה ממשלתו של גרנוויל, שוב על רקע חילוקי דעות עם המלך על מתן שוויון זכויות לקתולים, לפני שסיפק בידו לפרסם את המסמך, כעת כחבר הממשלה החדשה, הגיש פרסיבל לקבינט מזכר, בו מנוקה קרוליין מכל ההאשמות והמליץ לאפשר לחזור לה לחצר המלכות. כסף ממשלתי רב הוצא על קנייה מחדש של הספרים והם הועלו באש, אך כמה עותקים שרדו והספר פורסם זמן קצר לאחר מותו של פרסיבל.
שר האוצר
לאחר התפטרותו של גרנוויל הרכיב הדוכס מפורטלנד ממשלה שחבריה נמנו עם חסידיו של פיט ופרסיבל מונה להיות שר האוצר ומנהיג בית הנבחרים. פרסיבל העדיף להישאר בתפקיד התובע הכללי או להתמנות כשר הפנים, וטען כי הוא בור בנושאים כלכליים. אף על פי כן הסכים לקבל את התפקיד כאשר המשכורת שבצידה, שהייתה נמוכה מזו של שר הפנים, זכתה לתוספת.
בנו הצעיר של פרסיבל, ארנסט אוגוסטוס, נולד זמן קצר לאחר מינויו של אביו לתפקיד (הנסיכה קרוליין הייתה סנדקיתו). ג'יין פרסיבל חלתה לאחר הלידה וזמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה לבית כפרי מתאים באילינג. היה זה בית מהמאה ה-16 ששימש כמעונו של הבישוף מדרהם. פרסיבל שילם תמורתו 7500 ליש"ט אותם לווה מאחיו ומכספי הנאמנות של הנדוניה של אשתו.
אחת ממשימותיו הראשונות של פרסיבל כשר האוצר, הייתה להאריך את תוקפם של הצווים שהוצאו על ידי הממשלה הקודמת, שנועדו להגביל את הסחר של המדינות הנייטרליות עם צרפת, כתגובה לאמברגו שהטיל נפוליאון על הסחר הבריטי. הוא גם היה אחראי על הבטחת המשך אישורו של החוק לאיסור על סחר עבדים שחוקק ביוזמתו של ויליאם וילברפורס, שעדיין היה בשלבים האחרונים של אישורו בבית הלורדים כאשר נפלה הממשלה הקודמת, ומנע את נפילתו של החוק בין שתי הממשלות. פרסיבל היה בין מייסדיו של המכון האפריקאי (African Institute) שנוסד באפריל 1807 ושימש ככלב השמירה של החוק לאיסור עבדות.
כשר האוצר, גייס פריסבל כספים למימון המלחמות נגד נפוליאון. הוא הצליח לעשות כן בתקציבים שהגיש ב-1808 וב-1809 מבלי להעלות את המיסים ועל ידי גיוס הלוואות בעלויות סבירות. כמנהיג בית הנבחרים היה עליו להתמודד עם התנגדות חזקה, שאתגרה את הממשלה בסוגיות של ניהול המלחמה, שוויון הזכויות לקתולים, שחיתות ורפורמות פרלמנטריות. פרסיבל הגן בהצלחה על המפקד העליון של הצבא, הדוכס מיורק, כנגד האשמות שהוטחו נגדו על שחיתות כאשר פילגשו לשעבר, מרי אן קלארק הואשמה במעשי שחיתות שביצעה בידיעתו. אף על פי שהפרלמנט הצביע בעד זיכויו של הדוכס מההאשמה המרכזית, נמתחה ביקורת על תפקודו ובעצתו של פרסיבל הוא התפטר.
על חבריה של ממשלתו של פורטלנד נמנו שלושה ראשי ממשלה לעתיד, רוברט ג'נקינסון, ג'ורג' קנינג ופרסיבל עצמו, יחד עם עוד שניים מגדולי המדינאים הבריטים של המאה ה-19, הלורד אלדון (Eldon) והלורד קסלרי. אך פורטלנד לא היה מנהיג מספיק חזק ובריאותו הייתה רופפת. המדינה הייתה שרויה במשבר פוליטי בקיץ 1809 כאשר קנינג זמם תחבולות כנגד קסלרי ופורטלנד התפטר עקב שבץ שלקה בו. בשלב זה החל משא ומתן למציאת מועמד מתאים להרכיב ממשלה חדשה. רצונו של קנינג היה לקבל את התפקיד או לא לקבל כל תפקיד כלל, ופרסיבל היה מוכן לכהן תחת כל ראש ממשלה להוציא את קנינג. שאר חברי הממשלה החליטו להזמין את הלורד גריי ואת גרנוויל ליצור ממשלת אחדות, שבה קיווה פרסיבל לקבל את תפקיד שר הפנים. אך גרנוויל וגריי סירבו להיכנס למשא ומתן והמלך קיבל את המלצת הקבינט להטיל את תפקיד ראש הממשלה על פרסיבל. ב-4 באוקטובר ניגש פרסיבל למלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נתקלה בקשיים רבים ובסופו של דבר לקח פרסיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר ובצעד האופייני לו סירב לקבל על כך משכורת.
ראש ממשלה
בתחילה לא היו ציפיות מרובות שהממשלה החדשה תשלים את ימיה. במיוחד היה לה בסיס תמיכה צר בפרלמנט כאשר רק אחד מחבריה, שר הפנים ריצ'רד ריידר, היה חבר הפרלמנט והממשלה נאלצה להסתמך על תמיכתם של חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים. בשבוע הראשון של מושב הפרלמנט שנפתח בינואר 1810 הובסה הממשלה בארבעה דיונים. דיון אחד עסק בשאילתה לחקירת האסון שנחל חיל המשלוח שנשלח בקיץ הקודם לולכרן מתוך כוונה לצור על אנטוורפן ונסוג לאחר שחייליו לקו במגפה. שלושה דיונים נוספים עסקו בהרכבתה של וועדת הכספים. את הדיון על ולכרן שרדה הממשלה בתמורה להתפטרותו של מפקד חיל המשלוח, אחיו של ויליאם פיט הבן. על רקע מאסרו של חבר פרלמנט רדיקלי על פרסום דברי ביקורת על התנהגותה של הממשלה בפרשה, פרצו מהומות בלונדון שנמשכו שלושה ימים, הצריכו את מעורבותם של כוחות צבא והסתיימו בכמה הרוגים. כשר אוצר המשיך פרסיבל בהצלחה למצוא את המימון למסע המלחמה שנוהל בפיקודו של הדוכס מוולינגטון בחצי האי האיברי כשהחוב שנוצר עקב כך היה נמוך יותר מזה שנוצר בתקופת אלה שקדמו לו או שירשו אותו בתפקידו.
ב-1809 חגג המלך ג'ורג' השלישי יובל שנים לעלייתו לכס המלכות. בסתיו שלאחר מכן הוא החל להראות סימנים שמחלתו שלקה בה ב-1788 מתעוררת שנית. האפשרות לחזור לשלטון עוצרות לא קסמה לפרסיבל, שכן הנסיך מוויילס, המועמד להיות עוצר, היה אוהד של הוויגים ונטר טינה לפרסיבל על התמיכה שהעניק בזמנו לנסיכה קרוליין. פעמיים התפזר הפרלמנט בנובמבר 1810 לאחר שרופאי המלך נתנו תחזית אופטימית בנוגע להחלמתו של המלך. בדצמבר שמעו ועדות נבחרות מטעם שני בתי הפרלמנט דיווחים מהרופאים ובסופו של דבר כתב פרסיבל לנסיך מוויילס שהוא מתכנן להגיש חוק עוצרות. כמו בחוק שהוגש ב-1788, היו גם בזה החדש מגבלות על כוחו של העוצר. הוא היה מוגבל באפשרות להעניק תוארי אצולה וסמכותו למנות אישים למשרות ולהעניק הקצבות כספיות הייתה מוגבלת לשנה. כמו כן הייתה המלכה אחראית על הטיפול במלך ורכושו הפרטי של המלך היה מנוהל על ידי נאמנים.
הנסיך מוויילס, בתמיכת האופוזיציה, התנגד למגבלות, אך פריסבל העביר את החוק בנוסח זה בפרלמנט. הדעה הכללית הייתה שהנסיך מוויילס ימנה שרים חדשים, אך למרבה ההפתעה הוא בחר להותיר את אויבו, פרסיבל, במשרתו. הסיבה הרשמית שניתנה לצעדו זה של הנסיך הייתה שהוא לא מעוניין לעשות שום צעד שיחמיר את מחלתו של אביו. חוק העוצרות נחתם על ידי המלך ב-5 בפברואר וביום המחרת נשבע הנסיך שבועת אמונים מלכותית ומושב הפרלמנט של 1811 נפתח רשמית. המושב עסק בעיקר בבעיות באירלנד, בשפל הכלכלי, בחוק בנוגע להיותם של שטרות הכסף הילך חוקי ובפעולות הצבאיות בחצי האי האיברי.
המגבלות על סמכויותיו של העוצר פגו בפברואר 1812. המלך עדיין לא הראה סימנים להחלמה הולכת וקרבה והנסיך החליט, לאחר ניסיון בלתי מוצלח לשכנע את גריי ואת גרנוויל להצטרף לממשלה, להותיר את פרסיבל ואת שריו בתפקידם. שר החוץ ריצ'רד ולסלי התפטר מתפקידו לאחר שהסתכסך עם הנסיך והוחלף בלורד קסלרי. בינתיים, החלה האופוזיציה במתקפה על דבר המלך במועצה שגרם למשבר ביחסים עם ארצות הברית ולעליית האבטלה בבריטניה. מהומות פרצו במרכז אנגליה ובצפונה ודוכאו בתקיפות. דרישה להקים ועדה שתדון בנושא נפלה בבית הנבחרים, אך לאחר לחץ כבד מחוגי התעשיינים, הסכימה הממשלה להקים וועדה משותפת לשני בתי הפרלמנט, שתדון בהשפעת הצווים על התעשייה והמסחר. הוועדה החלה בדיוניה בראשית מאי 1812.
הרצח
ההתנקשות בספנסר פרסיבל
ב-11 במאי1812, בשעה 17:15, עשה פרסיבל את דרכו לדיון בנוגע לדבר המלך במועצה. עם כניסתו למבואה של בית הנבחרים, ניגש אליו אדם, שלף אקדח וירה בחזהו. פרסיבל נפל ארצה לאחר שהשמיע משהו שנשמע כמו "רצח" או "הו אלי". היו אלה מילותיו האחרונות. כאשר נשאו אותו לחדר הסמוך בו הוא הושכב על שולחן, הוא כבר היה חסר הכרה, אף על פי שעדיין היה לו דופק קלוש. עם הגעתו של רופא דקות ספורות לאחר מכן, הדופק כבר נפסק ופרסיבל הוכרז כמת.
בתחילה היה חשש שרציחתו של פרסיבל הייתה תחילתה של התקוממות, אך עד מהרה התברר כי הרוצח, שלא ניסה להימלט, היה אדם שהיה ממורמר באופן כפייתי כלפי הממשלה ופעל לבדו. הרוצח, ג'ון בלינגהאם (Bellingham) היה סוחר שהאמין שהוא נכלא באופן בלתי מוצדק ברוסיה ושהוא זכאי לפיצויים בשל כך מהממשלה, אך כל עתירותיו בנושא נדחו. גופתו של פרסיבל הונחה על ספה בטרקלין של יושב ראש בית הנבחרים והועברה למעון ראש הממשלה בדאונינג 10 בשעות המוקדמות של הבוקר שלמחרת. באותו בוקר נערכה חקירה והוכן כתב אישום כנגד בלינגהאם על רצח בכוונה תחילה.
פרסיבל הניח אחריו אלמנה ו-12 ילדים, שגילם נע בין 3 ל-20, ועד מהרה נפוצו שמועות שהוא לא הותיר להם אמצעי קיום מספיקים. יתרת חשבון הבנק שלו עמדה ביום מותו על 106 ליש"ט. כמה ימים לאחר מכן הצביע הפרלמנט על הקצבת סכום של 50,000 ליש"ט שיוענק לילדיו של פרסיבל ועל הקצבות שנתיות שיינתנו לאלמנה ולבן הבכור. ג'יין פרסיבל נישאה שנית ב-1815 לקצין בצבא והתאלמנה שוב לאחר שש שנים. היא מתה ב-1844 בגיל 74.
פרסיבל נקבר ב-16 במאי בכנסייה בצ'ארלטון. על פי בקשת אלמנתו, הייתה זו הלוויה פרטית. ארונו נישא על כתפיהם של חבריו לממשלה. יום לאחר מכן נפתח משפטו של בלינגהאם, שסירב לטעון לאי שפיות. הוא נמצא אשם ונתלה ב-18 במאי.
באופן מוזר, ב-1997, כאשר התמודד הנרי בלינגהאם, שבאופן כלשהו הוא מקושר משפחתית לרוצח, על מושב בפרלמנט, הוא הפסיד במירוץ. ניתן לזקוף את הפסדו בהפרש של 1339 קולות בלבד ל-2923 הקולות שקיבל אחד המועמדים האחרים לתפקיד בשם רוג'ר פרסיבל, שככל הנראה הוא צאצא של ספנסר פרסיבל.[1]
מורשתו
אנדרטה לזכרו של ספנסר פרסיבל
ספנסר פרסיבל היה אדם קטן קומה, רזה וחיוור, שתמיד היה לבוש בשחור. לורד אלדון כינה אותו "פ' הקטן" ("Little P"). הוא מעולם לא צויר בדיוקן בקנה מידה מלא. תמונותיו צוירו כמיניאטורות או היו מבוססות על מסכת המוות שלו. לעיתים מתייחסים אליו כאחד מראשי הממשלה הנשכחים של בריטניה והוא זכור רק בזכות האופן שסיים את חייו. אף על פי שהוא לא נחשב למנהיג מעורר השראה, הוא נתפס בדרך כלל כאדם מסור, חרוץ ובעל עקרונות שכראשה של ממשלה חלשה הנהיג את המדינה בזמנים קשים. חבר פרלמנט בן זמנו, הנרי גרטן השתמש באנלוגיה מתחום הימאות כדי לתאר את פרסיבל: "הוא לא היה אוניית קו, אך הוא נשא עליו תותחים רבים, הוא היה בנוי היטב ועמד בכל הסערות". הביוגרף המודרני של פרסיבל תיאר אותו כ"מבשר התקופה הוויקטוריאנית".
רבים התאבלו על פרסיבל. השופט שישב במשפטו של הרוצח התייפח בעת הקראת הכרעת הדין. במקומות בהם הוא לא היה אהוד במיוחד, הקהל שהתאסף בעקבות הרצח היה במצב רוח מרומם. אנדרטאות להנצחתו הוקמו במקומות שונים בבריטניה וארבע ביוגרפיות נכתבו עליו.
_(St_Edwards_Crown).svg)
