סטון טאון (בערבית: مدينة زنجبار الحجرية; בסוואהילית: Mji Mkongwe - מְגִ'י מְקוֹנְגְוֶוה - "העיר העתיקה"; מכונה גם זנזיבר טאון) הוא כינויה של העיר העתיקה של זנזיבר סיטי, עיר הבירה של זנזיבר והעיר הגדולה ביותר בה. היא ממוקמת על חצי אי דמוי משולש בחופו המערבי של האי אוּנגוּגָ'ה, האי הראשי בארכיפלג זנזיבר. מבחינה מוניציפלית, מנוהלת העיר כחלק מנפת זנזיבר אורבן ("זנזיבר האורבנית"), שהיא חלק ממחוז אורבן וֶסט. בשנת 2000 התגוררו בנפה 206 אלף תושבים, שהם כשליש מתושבי האי.
בעיר ניכרת השפעתם של כובשיה האירופים והערבים ושל הסוחרים ההודים שעברו בה. לאחר עצמאות זנזיבר אולצו רוב תושביה ההודים והערבים לעזוב אותה, אך השפעתם התרבותית, הארכיטקטונית והקולינרית עדיין ניכרת בעיר.
השילוב בין התרבויות השונות, וחשיבותה ההיסטורית של העיר, הביאו את אונסק"ו להכריז עליה כאתר מורשת עולמית בשנת 2000.
היסטוריה
תמונת פנורמה של סטון טאון, זנזיבר
עד ראשית המאה ה-16 לא היה במקום שבו שוכנת סטון טאון אלא כפר קטן, והסוחרים הערבים שפקדו את זנזיבר העדיפו לעגון את ספינותיהם באוּנְגוּגָ'ה אוּקוּאוּ ובקיזימְקָזי. כאשר הגיעו הפורטוגלים לאי, ב-1503, הם החליטו להקים במקום את עיר הנמל המרכזית באי. אף שהפורטוגלים שלטו בזנזיבר קרוב למאתיים שנה, ניתן למצוא כיום בסטון טאון רק שרידים מועטים לשלטונם, ובהם כנסייתאבן קטנה ותותחים שיוצרו בפורטוגל במאה ה-16, ומוצבים כיום בחזית בית הפלאים.
עם הגעת העומאנים לזנזיבר ב-1698, הם החלו בביצורה של סטון טאון, והקימו את המבצר המכונה כיום "המבצר הישן", על חורבותיה של כנסייה. עם זאת, מעבר לביצורים, העיר לא התפתחה באופן משמעותי. רק בראשית המאה ה-19 החלה סטון טאון להתרחב, אם כי רוב בתיה החדשים היו בקתות קש, ולא בתי אבן. בשנת 1840 החליטו העומאנים להעביר את בירתם ממוסקט לסטון טאון, ובעיר החלה תנופת בנייה. למעשה, מרבית המבנים בסטון טאון נבנו החל מתקופה זו ועד סוף המאה ה-19. נוסף על השינוי הוויזואלי, חל בעיר גם שינוי דמוגרפי. עם הסולטאן הגיעו גם סוחרים ובעלי מטעים רבים, שזיהו את הפוטנציאל שבתבלינים שגודלו באי, ובמיוחד הציפורן. הסוחרים שהתיישבו בעיר הקימו לעצמם בתי אבן גדולים, המאופיינים בדלתות עץ מגולפות ומרפסות מקושטות.
ככל שהתרחבה העיר, גדלו גם ההכנסות ממסים, והסולטאן, סעיד בן סולטאן, החל בבניית מבנים ציבוריים שונים, כגון מסגדים ושווקים. בנו, ברע'ש בן סעיד, המשיך בתנופת הבנייה במחצית השנייה של המאה ה-19. בין היתר, הקים שני ארמונות - בית אל-סאהל, ששימש את סולטאני זנזיבר עד 1964, ובית אל-אָגָ'איבּ ("בית הפלאים"). כן הקים בעיר חמאם. פיתוח העיר דחק את התושבים הילידים של זנזיבר לפאתי העיר, מעבר לנחל הדָרָגָ'אני. אזור זה נקרא "נְגְ'אָמְבּוֹ" - "הצד האחר".
בית הפלאים בשנת 1907
כשהגיעו הבריטים לזנזיבר, ב-1880, כבר היה רוב שטחה של העיר בנוי בצפיפות, ותוספות הבנייה שלהם היו בעיקר בשוליה. הבריטים הפכו את האזור הביצתי שבפאתיה הדרומיים לפארק, שסביבו הוקמו בנייני מגורים, קונסוליות, בתי חולים, בתי ספר ומוזיאונים. גשר הוקם מעל נחל הדרגא'ני, וקישר בין נג'אמבו לבין אזור השוק. עם השנים התמלא הנחל בפסולת, עד שב-1957 נסתם לגמרי. במקומו נסלל כביש (המכונה "Creek Road" - "דרך הנחל"), ומצידיו ניטעו גנים.
מורשתם העיקרית של הבריטים בסטון טאון הייתה הקמתו של נמל המים העמוקים בצפון העיר, ב-1925. בעקבות הקמת הנמל התפתח גם רובע מאלינדי, המשמש עד היום כמרכז התעשייתי של סטון טאון. עם המבנים החשובים הנוספים שהקימו הבריטים נמנים ה-State House ("בית המדינה", ששימש בעבר את המושל הבריטי, וכיום שוכנים בו משרדיו של נשיא זנזיבר), בית הדואר ובית המשפט.
לאחר קבלת העצמאות ב-1963, שאפה זנזיבר להתנער מזיכרונות שליטיה הזרים - הפורטוגלים, העומאנים והבריטים, ובין היתר, חיפשה סגנון אדריכלות שונה. הממשלה קשרה קשרים עם מדינות מהגוש המזרחי, ובפאתיה המזרחיים של סטון טאון הוקמו שיכוני רכבת, שתכננו אדריכליםמזרח גרמנים.
רבים מתושביה ההודים והערבים של סטון טאון אולצו לעזוב אותה לאחר העצמאות, ולא נותרו בה רבים מהם. ממשלת זנזיבר שיכנה בבתים תושבים מקומיים. התושבים החדשים היו עניים מכדי לתחזק את הבתים, ולחלקם הייתה זו הפעם הראשונה שבה התגוררו בבית אבן. כתוצאה מכך, סבלו רבים מהבתים, לרבות בתים ששימשו את הממשלה, מהזנחה מתמשכת.
ההכרה בצורך לשמר את המבנים הישנים הביאה את הממשלה להקים בשנת 1986 את הרשות לשימור ולפיתוח סטון טאון (STCDA). ב-1989 הכריזה הממשלה על סטון טאון כולה כעל אזור לשימור, והוטלו הגבלות על בניית מבנים חדשים ועל בנייה לגובה. בשנת 2000 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית.
אתרים חשובים
מבני הממשל
בית הפלאיםחצר המבצר הישן. ברקע: צריחי קתדרלת סנט ג'וזף
בית הפלאים (בית אל-אָגָ'אִיבּ) נבנה בין השנים 1870–1888, והוא נחשב לאחד המבנים המרשימים בעיר. הסולטאן ברע'ש בן סעיד הקים אותו על חורבותיו של ארמון קודם מהמאה ה-17, לשימושים טקסיים ומנהליים. בית הפלאים ניזוק קשות במלחמה הקצרה בין אנגליה לזנזיבר ב-1896, אך שופץ מאוחר יותר. הבניין תוכנן על ידי מהנדס ימי בריטי, דבר שיכול להסביר את השימוש בפלדה ואת המרפסות דמויות הרציפים. בבניין ארבע קומות, ולאורך כל חזיתותיו מרפסות הנתמכות בעמודים. במרכזו אטריום מקורה ורחב ממדים. כיום הוא משמש את המוזיאון הלאומי של זנזיבר להיסטוריה ולתרבות.
המבצר הישן נבנה על ידי העומאנים במשך 30 שנים, בין 1698 ל-1728. חומותיו עבות במיוחד, ולכל אורכן חרכי ירי. אף אחת מהמתקפות שנערכו על המבצר לאורך ההיסטוריה לא צלחה. במהלך השנים שימש המבצר למטרות שונות. עד 1906 היה בו בית סוהר, ואז הפך לבית מכס והוקמה בו תחנת רכבת. ב-1949 הועבר בית המכס לנמל, והמבצר הפר למועדון טניס לנשים. כיום שוכנים במבצר המרכז לתרבות זנזיבר וכמה חנויות אומנים. בחצר המבצר נערכים מופעי תיאטרון.
בניין ברמאל (Bharmal Building) נבנה בשנת 1900, ובו שכן משרדו של הנציב הבריטי. הבניין היה הראשון מבין שורה של מבנים שתכנן בעיר האדריכל ג'ון סינקלר בראשית המאה ה-20. המשותף למבנים אלו הוא ניסיונו של סינקלר להתנתק מהסגנון הבריטי ולתכנן לפי הסגנון המקומי. מאחר שבניין ברמאל היה הראשון שתכנן בזנזיבר, הוא נראה כשילוב בין בית אנגלי כפרי לבין ארמון ערבי.
הסטייט האוס ("בית המדינה") נבנה בשנת 1903, עבור השלטונות הבריטים. הוא היה בין ראשוני המבנים שתכנן סינקלר, וניכר בו השילוב בין הסגנון האירופי לבין הסגנון הערבי. מאז 1963, משמש הסטייט האוס את משרדיו של נשיא זנזיבר.
הנמל
נמל המים העמוקים נחנך באוגוסט 1925. אבני הבניין ששימשו להקמתו הובאו מצ'וּקְוָואנִי שבצפון האי באמצעות רכבת קלה שנסעה לאורך החוף. לצד ספינות מטען, קווים סדירים של מעבורות מקשרים את סטון טאון עם דאר א-סלאם, פמבה ועם מומבסה שבקניה. בתוך מתחם הנמל רציף קטן יותר, המיועד לסירות ד'או (dhow). סירות אלה שימשו את תושבי זנזיבר במשך מאות שנים, ובעבר הפליגו בהן הסוחרים לארצות ערב ולהודו. כיום תנועת הסירות היא בעיקר לכיוון דאר א-סלאם.
מבנים דתיים
קתדרלת סנט ג'וזףקתדרלת קרייסט צ'רץ'
מסגד מאלינדי הוא המסגד העתיק ביותר הפועל כיום בסטון טאון, ואחד מארבעת המסגדים היחידים בעיר שבהם יש גם מינרט. הוא נבנה בשנת 1831, והורחב פעמיים, ב-1841 וב-1890.
הקתדרלה האנגליקניתקרייסט צ'רץ' הוקמה בין השנים 1873–1879, במקום שבו שכן עד אז שוק העבדים הגדול, לאחר שאדמותיו נרכשו על ידי מיסיונרים בריטים. את הקתדרלה תכנן הבישוף של זנזיבר באותה תקופה, ד"ר אדוארד סטיר. הכנסייה החלה לפעול בחג המולד של שנת 1877, אף שטרם הושלמה בניית הגג. את הקתדרלה סובבות מספר אמונות [1]. לפי אחת מהן, הסולטאן ברע'ש בן סעיד תרם את שעון הקתדרלה, בתמורה להתחייבותו של הבישוף שגובהה לא יעלה על גובהו של בית הפלאים. אמונה נוספת היא שהצלב שבקתדרלה נבנה מענפיו של העץ שתחתיו נקבר לבו של דייוויד ליווינגסטון בזמביה. אמונה רווחת נוספת היא שהמזבח הוקם בדיוק במקום שבו הייתה קודם לכן "עמדת ההצלפה" - המקום שבו נהגו סוחרי העבדים להצליף בהם, כדי להראות לקונים הפוטנציאליים את כושר עמידותם, בטרם יועמדו למכירה פומבית.
קתדרלת סנט ג'וזף היא כנסייה קתולית שהוקמה בין השנים 1897–1900 על ידי מיסיונרים צרפתים. למפליגים בספינות המגיעות לנמל זנזיבר זהו המבנה הבולט ביותר בקו הרקיע של סטון טאון.
שווקים
שוק דרג'אני
שוק דרג'אני הוא השוק המרכזי בסטון טאון. המבנה המקורה בגג פח המשמש אותו נבנה על ידי הבריטים ב-1904, ויועד בתחילה לשמש רק כשוק לבשר ודגים, במקום השוק ששכן עד אז בסמוך למבצר הישן. עם הזמן התווספו לשוק גם דוכנים של פירות וירקות, עופות ומאפים. בימי רביעי ושבת פועל במקום גם שוק פשפשים.
הסולטאן סעיד פתח את שוק העבדים הגדול בשנת 1811, ועד מהרה הוא הפך לאחד החשובים במזרח אפריקה. בשנות השיא, בשנות ה-30 של המאה ה-19, נמכרו בשוק כ-60,000 עבדים מדי שנה. בשנת 1873 היה השוק לאחרון שוקי העבדים באפריקה שנסגר, ובמקומו הוקמה הקתדרלה האנגליקנית. מהשוק לא נותר זכר, פרט לכמה תאים הנמצאים כיום בשטחה של אכסניה.
מבנים אחרים
בית אל-אמאני ("בית השלום") הוקם בשנת 1925, ותוכנן על ידי ג'ון סינקלר. המבנה בנוי בסגנון ערבי, והוא כולל כיפה וקשתות וסורגים בעלי פרטים רבים. המבנה מוקף בגן. עד להעברתו לבית הפלאים, שכן בבית אל-אמאני המוזיאון הלאומי של זנזיבר. כיום נותר בו רק מוזיאון הטבע.
החמאם הוקם בין השנים 1870–1888, בעזרת מומחים פרסים. החמאם היה פתוח לציבור הרחב עד שנסגר ב-1920. הוא שופץ ב-1978, אך אינו פעיל עוד.
בית מרקחת איתנַאָשֶרי
בית מרקחת איתנַאָשֶרי (The Ithnaasheri Dispensary), שחזיתו מאופיינת במרפסות מעוטרות, נבנה בשנת 1890 עבור סיר תאריה טופאן, הודי ששימש כיועץ הסולטאן לענייני מכס. בשנת 1899 תרם טופאן את הבניין לקהילה ההודית, מתוך כוונה שישמש כבית חולים. בסופו של דבר, לאחר מותו נמכר הבניין, והוקם בו בית מרקחת. הבניין שופץ באופן מסיבי בשנת 1996.
מָמְבּוֹ מָאסִיאִיגֶה ("היחיד במינו") נבנה בשנת 1847, וזכה לכינוי זה על שום אלפי הביצים שבהן השתמשו לשם חיזוק המלט בעת בנייתו. הבניין נבנה על ידי סוחר, אך שימש בהמשך כמעונו הרשמי של הקונסול הבריטי, וממנו יצא הנרי מורטון סטנלי למסעותיו באפריקה. מאוחר יותר, בין 1913 ל-1924, היה בבניין בית חולים. כיום הוא משמש את רשם החברות הזנזיברי, ולפי התוכניות עתיד לקום בו מוזיאון לגילוי ארצות.
מועדון החברים האנגלי אפריקה האוס הוטל נבנה בשנת 1888. הוא כלל בית מלון, בר, מסעדה, ספרייה, חדר ביליארד ואולם כנסים. בתחילה יועד מועדון החברים לאנגלים בלבד, ומאוחר יותר פתח את שעריו גם לאירופים אחרים ולאמריקאים. מדי שנה נערך באפריקה האוס נשף מפואר לרגל ראש השנה האזרחית, ושמלותיהן המהודרות של האורחות בו היו לשם דבר. לאחר עצמאות זנזיבר ננטש אפריקה האוס, וסבל מהזנחה רבה. כיום פועל בו פאב.
ביתו של פרדי מרקיורי
מרקיורי נולד בסטון טאון (תחת שלטון בריטי) ב6 בספטמבר1946 הוא נולד להורים זורואסטרים. וכיום ביתו לשעבר הוא מוזיאון מורשת שלו במרכז השכונה.
הדלתות המגולפות
לפי המסורת הזנזיברית, דלתות הבתים מעידות על שוכניהם, ועל כן מיוחסת להן חשיבות רבה. חשיבות זו באה לידי ביטוי בכך שבבנייה המסורתית, נבנית קודם כל הדלת, ורק אחר כך הקירות הסובבים אותה. בזמן שבו עומדת הדלת בשיממונה, יכולים עוברי האורח לבחון את גודלה ואת משקלה של הדלת, וכך לעמוד על עושרם של בני הבית שעתיד לקום.
מלבד גודלה של הדלת, גם לעיצובה משמעות רבה. הגילופים בדלתות מייצגים את אמונותיו, רגשותיו ושאיפותיו של בעל הבית. ככל שהפרטים בדלת רבים יותר, הדבר מעיד על השכלתו של בעל הבית, ועל הערכתו למדע ולאמנות.
האלמנטים העיצוביים של הדלתות, שאותם ניתן למצוא במקומות נוספים בחופה המזרחי של אפריקה, הושפעו מהסוחרים ההודים, הפרסים והערבים שפעלו באזור. ככלל, הדלתות המושפעות מהסגנונות הפרסי והעומאני מעוטרות בקישוטים מורכבים ומליציים יותר, ובדרך כלל יש מעליהן קשת עליה מצוין תאריך הבנייה, שם בעל הבית ופסוק מהקוראן. ידיות הדלתות עשויות בדרך כלל פליז. לעומתן הדלתות ההודיות פשוטות יותר. הן מלבניות ואינן בנויות תחת קשת. פיתוחי העץ שבהן מצועצעים פחות, ודומים במראם לאלה שנמצאים במערב הודו.
אלמנטים נוספים הנמצאים במרבית הדלתות כוללים בליטות פליז, שלפי המסורת נועדו למנוע מפילים לשבור אותן, אם כי ככל הנראה מעולם לא היו פילים בזנזיבר, והדבר נועד לקישוט. בנוסף, ברוב הדלתות מגולפת שרשרת, שמסמלת את ההגנה על דיירי הבית מפני פריצות, מזל רע ואסונות אחרים. על חלק מהדלתות מגולף פרח הלוטוס, שמסמל פוריות לפי המסורת המצרית או שלום ושלווה לפי המסורת ההודית. גם דגים הם סמל לפוריות. צורות נפוצות נוספות הן אריות, טווסים, ציפורנים ותבלינים.
הדלתות נבנו בעיקר מלחמן ומעץ פרי-הג'ק המקומיים או מטיק שיובא מהודו. עצים אלה חזקים במיוחד, ועמידים יחסית בפני טרמיטים ועובש. רבות מהדלתות בסטון טאון מחזיקות מעמד כבר למעלה מ-150 שנים.
_in_Stone_Town.jpg)
