טרדוול היא ממוצא אירופאי ומקסיקני. שם משפחתה של סבא רבא שלה מצד אביה היה ווקר והוא היגר למקסיקו, בה נשא אישה ספרדייה ב-1834. בתם, סוזן ווקר, נישאה לוויליאם טרדוול, צייר אנגלי שהיגר למקסיקו. סוזן וויליאם, סבה וסבתה של הסופרת מצד אביה, עברו לסטוקטון, קליפורניה בשנות החמישים המוקדמות של המאה ה-19, בה נולד בנם, אלפרד ב. טרדוול.
סבה וסבתה מצד אמה של טרדוול היו ממוצא אמריקאי וסקוטי. סבתה הסקוטית, אנה גריי פיירצ'יילד, הגיעה לסטוקטון ב-1850 ביחד עם בעלה ויליאם, שם הקימו חוה מחוץ לעיר. בתם נטי, התחתנה עם אלפרד טרדוול ב-1884, ובתם היחידה סופי נולדה כעבור שנה.
אביה היה עורך דין ושופט. הוריה נפרדו בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 וסופי המשיכה להתגורר עם אמה, תוך שהיא מבקרת את אביה שעבר להתגורר בסן פרנסיסקו. כילדה הצטיינה סופי בלימודיה, אבל אמה שסבלה נפשית וכלכלית לאחר הפרידה, השפיעה לרעה על ביטחונה העצמי של סופי וב-1908 כתבה ספר אוטוביוגרפי שלא התפרסם בשם "סיפור חייה של מישהי שלא היו לה חיים".
טרדוול החלה ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ב-1902 ועשתה תואר ראשון בצרפתית. בזמן שהותה באוניברסיטה הייתה פעילה במועדון הדרמה, ערכה את כתב העת ההומוריסטי של הקולג' וכתבה בעיתון San Francisco Examiner. לפרנסתה עבדה כקצרנית וכמורה בתיכון. העבודות הרבות שלקחה על עצמה פגעו בבריאותה. בתום לימודיה התקבלה לעבודה כמורה במחנה כורים בסיירה נבדה וכאומנת בחווה. בשעותיה החופשיות כתבה מחזות וסיפורים.
ב-1907 טרדוול עברה ללוס אנג'לס עם עמה ועבדה תקופה קצרה כזמרת וודוויל. היא עבדה מספר חודשים כקלדנית שכתבה את זכרונותיה של השחקנית המפורסמת הלנה מודג'סקה (Modjeska). מודג'סקה לימדה אותה משחק ועודדה אותה להגיש את אחד ממחזותיה המוקדמים לסוכן בניו יורק, מאמצים שלא נשאו פרי. ב-1912 שיחקה בתיאטרון Carmel-by-the Sea, בקליפורניה.
ב-1908 עברה לסן פרנסיסקו כדי לסעוד את אמה החולה ועבדה כבעלת טור ומבקרת תיאטרון בעיתון San Francisco Bulletin.
היא התחתנה עם ויליאם או מק'גיהאן (McGeehan), עיתונאי ספורט ידוע ב-1910.
ב-1914 בתגובה לאמצעי הענישה של סן פרנסיסקו נגד תעשיית הזנות, שלח אותה העיתון להתחזות לזונה והיא כתבה סדרה של 18 כתבות על כך. היא כתבה סדרה נוספת בת 54 כתבות, הפעם בדויה, בשם "איך השגתי את בעלי ואיך איבדתי אותו" (1915). הסדרה היוותה את הבסיס ל"סימפתיה", המחזה הראשון שלה שהוצג. הכתבות הפכו אותה לידוענית. היא השתתפה בצעדה בת 150 מיילים ביחד עם הארגון הפמיניסטי "ליגת לוסי סטון" שהגיש עצומה נגד ניצול נשים למערכת החוק של ניו יורק. ב-1914 בעלה קיבל משרה בעיתון בניו יורק, טרדוול המשיכה להתגורר בסן פרנסיסקו וב-1915 עברה לחיות עם בעלה. בניו יורק קשרה קשרי חברות עם אמנים שונים בעלי שם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נשלחה לאירופה והייתה הכתבות הצבאיות הראשונות בארצות הברית. מכיוון שנשללה ממנה הגישה לחזית, היא התחזתה לאחות וכתבה במיוחד על השפעות המלחמה על נשים באירופה.
מששבה לארצות הברית קיבלה משרה ככתבת העיתון "ניו יורק אמריקן" ואחר-כך בעיתון "ניו יורק טריביון". ב"ניו יורק טריביון" כתבה על מקסיקו ויחסי מקסיקו-ארצות הברית, והתפרסמה כמומחית לנושאים אלו באמריקה. היא הייתה העיתונאית האמריקאית היחידה שזכתה לראיין את פנצ'ו וייה והציגה לקוראיה דימוי סימפתי מהמקובל של השודד המהפכן. הריאיון היווה את הבסיס ל"גרינגו", המחזה הראשון שלה שעלה על בימות ברודוויי ב-1923.
טרדוול שהייתה פעילה בליגת לוסי סטון שפעלה למען שיויון זכויות לנשים, החזיקה תקופה מסוימת בדירה נפרדת מבעלה. היא גם ניהלה רומן עם הצייר מיינרד דיקסון. אולם למרות זאת נישואיהם של טרדוול ומק'גיהאן התאפיינו בכבוד ובחיבה הדדית, הם ערכו ביחד מספר טיולים לאירופה, צפון אפריקה ומקסיקו ונהנו זה מחברת זו. ב-1931 כתבו ביחד מחזה הומוריסטי בשם "שער מיליון הדולר", שעסק בשחיתות באיגרוף מקצועני. ב-1933 מק'גיהאן נפטר ממחלת לב כששהה בחופשה עם טרדוול.
ב-1923 האזינה לסדרת הרצאות שהעביר ריצ'רד בולסלבסקי, שחקן ובמאי פולני ידוע, שהיגר לניו יורק והיה בעבר בתיאטרון האמנותי של מוסקבה. בולסלבסקי היה הראשון שלימד ברצינות בארצות הברית את תורתו של קונסטנטין סטניסלבסקי וטרדוול הצטרפה לחבורה קטנה של אמנים שהעבירו קיץ שלם בלימוד תיאטרון מפיו של בולסלבסקי.
בתום סדנת הקיץ כתבה את הקומדיה "לי הבודדה" שזכה להצלחה כשהציג בערי הפרובינציה, אולם לא עלה בברודוויי. בתפקיד הראשי שיחקה הלן הייז. היא רכשה את הזכויות למחזה "או נייטינגייל", שהציג בברודוויי, הייתה המפיקה שותפה שלו ושיחקה בתפקיד משנה תחת שם העט קונסטנס אליוט.
בעצת חברתה השחקנית הלן מודז'סקה כתבה מחזות תחת שם עט גברי, מתוך הנחה שלמפיקים יהיה קל יותר להעלותם על הבמה. ב-1924 הגישה תביעה משפטית באשמת גנבה ספרותית נגד השחקן הידוע ג'ון ברימור, אחרי שעמד להעלות מחזה על אדגר אלן פו שמבוסס על כתב יד שהיא שלחה לו. הפרשה זכתה לסיקור תקשורתי נרחב וברימור נסוג מכוונתו להעלות את המחזה. המחזה של טרדוול "עשן ואבק", הציג לבסוף בברודוויי בשנת 1936 כשהנרי האל גילם את דמותו של פו.
טרדוול יצאה נגד נטייתם של מפיקים לזלזל במחזאים. היא ניהלה מערכה להגן על זכויותיהם האמנותיות והכלכליות של המחזאים. הדבר הוביל לכך שהיא הייתה המחזאית האמריקאית הראשונה שזכתה בתמלוגים מהפקות מחזותיה שעלו בברית המועצות.
ב-1927 נכחה במשפטה המפורסם של רות סניידר, עקרת בית תמימה למראה שהואשמה בקשירת קשר ביחד עם מאהבה ברציחתו של בעלה. המשפט הסתיים בהוצאתה להורג בכיסא חשמלי בינואר 1928 ובכך הייתה סניידר האישה הראשונה במאה העשרים שהוצאה להורג במדינת ניו-יורק. על בסיס המשפט כתבה את המחזה "מאכינל", שעלה בברודוויי בספטמבר 1928 וזכה בהצלחה המסחרית והביקורתית הגדולה ביותר מבין מחזותיה. "מאכינל" הציג בלונדון וברוסיה, שם זכה להצלחה גדולה, שודר בערוצי הטלוויזיה NBC וABC, זכה לתחיה מחודשת בפסטיבל שייקספיר בניו יורק ב-1990 והועלה מספר פעמים מאז.
ב-1933 הלך בעלה לעולמו, כעבור שנה נפטרה אימה. טרדוול נחלה מספר כישלונות קופתיים. ב-1936 נסעה לטיול במצרים והמזרח הרחוק. עם שובה כתבה רומן אוטוביוגרפי בשם "תקווה בקציר", אותו לא פרסמה, אבל הוא היווה את הבסיס למחזה באותו שם. "תקווה בקציר" הציג ב-Theatre Guild ב-1941 ושיחקו בו פרדריק מארץ' ופלורנס אלדרידג'. המחזה מתח ביקורת על אתיקת העבודה האמריקאית ועל הגזענות. המחזה הצליח בערי השדה, אולם נכשל בניו יורק והיה המחזה האחרון שלה שהוצג בברודוויי. הוא שודר בטלוויזיה האמריקאית ב-1953.
בשני העשורים האחרונים לחייה טרדוול חילקה את זמנה בין טיולים בעולם לכתיבת רומנים. ב-1942 כתבה סדרת מאמרים על מקסיקו עבור העיתון "ניו יורק הראלד טריביון". ב-1949 אימצה בן. ב-1956 ראה אור הרומן שלה One Fierce Hour and Sweet.
