פסה נולד ב-19 בנובמבר 1929, בעיירה שרפץ' שבפולין, למרים בלה לבית גוֹנְשֶר, ושמואל פסה. אביו היה חייט ועבד בחנות של מעילי פרווה. האם טיפלה בבית ובילדים.
הוריו קראו לו נוּשֶן (נחום – ביידיש, על שם אבי סבו מצד אביו) הֶרְשָלֵי (צבי – ביידיש, על שם סבו מצד אמו).
בשנת 1936, עם תחילתו של האיום הגרמני, החליטו הוריו של נחום לעזוב את פולין. מה ששבר את גב הגמל הייתה אבן שפולני אחד זרק על אביו של נחום, בעת שיצא מעבודתו הביתה. שמואל פנה למשטרה המקומית, אבל השוטר נזף בו בזלזול ואמר: "תגיד תודה שאתה חי בכלל".
שמואל החליט לנסוע לברזיל לחפש עבודה חדשה ולהכין את השטח לבואה של המשפחה. ברזיל נבחרה משום שקל היה להשיג אליה אשרת כניסה ורישיון עבודה למהגרים.
בסוף שנת 1938, כאשר נחום היה בגיל 9, היגרה משפחתו לברזיל.
התבגרות בברזיל
בברזיל השתקעה משפחתו של נחום בעיר סאו פאולו, בשכונת "בּוֹן רֶטִירוֹ". היו בשכונה הזו בעיקר יהודים, איטלקים וליטואנים (מהגרים מלטביה). רבים מהליטואנים היו אנטישמים, ולא פעם התעוררו חיכוכים ומריבות בינם לבין היהודים.
הוריו של נחום אומנם לא היו דתיים, אבל הם קיימו את המסורת היהודית. בבית דיברו יידיש – בין ההורים, ופורטוגזית – עם הילדים.
אחת החוויות שהשפיעו על התבגרותו של נחום הייתה תקרית עם מורה אנטישמי להיסטוריה – בתקופת הגימנסיה. לימים, כתב על כך סיפור בשם: "הקוף הקטן והשאלה היהודית".
הייתה זו התקופה שלאחר השואה והקמת מדינת ישראל. לנחום הייתה תחושת שייכות עמוקה לעם היהודי. תחילה הוא הקים מועדון חברתי-תרבותי של צעירים יהודים בסאו פאולו, בשם "מועדון תל אביב". מאוחר יותר ניסה להתחבר לתנועת הנוער של בית"ר – אבל הבין שהדרך לא מתאימה לו. ואז, בסוף שנות ה-40 הצטרף לתנועת הנוער החלוצית דרור, שלימים שנתה את שמה להבונים דרור.
פסה הנער
הוא התקבל ללימודי רפואה בסאו פאולו. הוא ניחן בכושר ניתוח ומחשבה מבריקה, והצליח, למרות היותו מהגר, להכלל בין ארבעת המצטיינים מכל המועמדים באותו שנתון.
אלא שבתום שנה אחת של לימודים - שינתה הדרך הציונית את תוכניותיו.
תנועת דרור והעלייה לארץ
"דרור" הייתה תנועה ציונית סוציאליסטית, ששילבה בין ערכים לאומיים-ציוניים לבין ערכים חברתיים-סוציאליסטיים: שיתוף ושוויון, ביטול הפערים החברתיים בין אנשים וכו'. זאת הייתה קבוצה אוונגרדית, מובילה, אקטיביסטית, שחושבת ועושה.
באותה תקופה התחזקו ב"דרור" הקולות הקוראים לעשייה אמיתית, והוחלט שיש לעזוב את ברזיל ואת האוניברסיטאות ולעלות לישראל – לבנות קיבוץ. החלטה נפלה ב-1 במאי1950, בסמינר בלאפה. חברי התנועה החליטו: "חייבים ללכת עד הסוף עם הערכים והאמונה שלנו".
האידאולוגיה הייתה, שצריך לחזור לעבודה פיזית – כדי להתכונן לעליה לארץ, ונחום נשלח לעבוד כעוזר בנאי באתר בנייה. עזיבת האוניברסיטה, וההכנות לעלייה לישראל – גרמו למשבר חמור עם הוריו. אביו אפילו איים כי ילך לדבר עם דוד בן-גוריון עצמו, כדי שיתערב בהחלטה. אבל נחום לא היה מוכן לשמוע דבר. הוא עזב את הבית ועבר לגור בקומונה (דירה משותפת למספר חברים בתנועה). השבר עם הוריו – היה כה עמוק, שנדרשו יותר מעשר שנים לבנות את הגשרים מחדש.
העבודה בבניין הייתה קשה מאוד. הן בהיבט הפיזי (אדם בן 20 שאף פעם לא עבד בבניין) והן בהיבט החברתי (יהודי מבית אמיד, בתוך קבוצה של פועלי בניין עניים ופשוטים שבאו מצפון ברזיל הענייה). פסה ממש לא השתלב במקום. הפועלים חשדו בו שנשלח על ידי המשטרה החשאית או הבוס, כדי לרגל אחריהם, והיו מטילים עליו עבודות קשות (סחיבת שקי מלט) ונמנעים מלדבר בנוכחותו. כדי להתריע על הגעתו השתמשו ב"סיסמה": "יש פר על פסי הרכבת " – ומיד, כולם הקפידו להתנהג יפה ולפי הנהלים.
פסה לא החזיק מעמד הרבה זמן. הוא היה מגיע כל ערב לקומונה מותש לחלוטין וישר הולך לישון. אפילו לפעילויות בתנועה לא היה לו כוח. לבסוף, כדי לאפשר לו להיות פעיל יותר בתנועה - הוחלט לשלוח אותו לבית ספר טכני – ללמוד מסגרות. שם הוא למד ועבד חצי יום, ובשאר הזמן היה פעיל בתנועה.
בהמשך, כחלק מההכנות לעלייה לישראל ולעבודה בחקלאות, נשלחו חברי התנועה ל"הכשרה" בברזיל. ההכשרה נעשתה בחווה, בה חיו הצעירים של התנועה במתכונת של קיבוץ. כל שנה היו מארגנים גרעין (כמה עשרות חברים) שהיה שוהה חצי שנה בחווה ואז עולה יחד ליישב קיבוץ בישראל. פסה עלה בגרעין ה-4 של התנועה.
פסה בהכשרה
בשלב מסוים, כשפסה עוד היה ב"הכשרה", יצא אחד מהמנהיגים של המגמה הסוציאליסטית בתנועה בברזיל בהצהרה מפתיעה. הוא טען כי תנועת "דרור" צריכה להתמקד בפן הסוציאליסטי (חברתי) בתוך ברזיל, ועליה לנטוש את הפעילות הציונית (לאומית) שלה. הוא קרא לחברי התנועה שלא לעלות לישראל.
נחום היה זה שהוביל את העימות מולו. הוא עזב את ההכשרה, ופעל בנמרצות כדי לשכנע את אלפי הצעירים שהשתייכו לתנועה, להמשיך במסלול הציוני-חלוצי. הוא הנהיג את המחנה הציוני בתנועה – וידו הייתה על העליונה. הצלחת המאבק שלו הייתה התשתית לעלייתם של אלפי צעירים יהודים מברזיל לישראל באותן שנים. בהמשך הוא נבחר להיות ראש תנועת דרור בברזיל - תפקיד בו שירת במשך שנתיים.
לפני העלייה לארץ – התחתן נחום עם שרה, ויחד עלו לישראל בשנת 1953.
הוריו, שסירבו לבוא להיפרד ממנו בתחילה, נעתרו להפצרות הדוד, ובאו לומר שלום – בנמל בריו. היה להם מאוד קשה להפסיד את הבן היחיד, ה"רופא לעתיד", שוויתר על הכל ועלה לארץ ישראל.
שנים ראשונות בישראל - הקיבוץ
בחיפה חיכו לאנשי הגרעין נציגים מקיבוץ היעד: ברור חיל, שהסיעו אותם לביתם החדש. זמן קצר לאחר העלייה ארצה, נשלחו הצעירים לעבור הכשרה נוספת בקיבוץ דברת. פסה עבד כעגלון. היו לו שתי פרדות גדולות ומריצה. זה היה קיבוץ של יהודים שעלו מגרמניה ותפקיד העגלון היה לעשות את עבודות החצר: חלוקת מספוא לבעלי החיים, ריפוד המכלאות בקש ועוד. באותה תקופה פסה רזה ב-30 ק"ג. גם הייתה עבודה קשה, וגם הייתה תקופה של "צנע" בארץ.
בתקופת ההכשרה בדברת, נולדה בתו הבכורה של פסה: דלית.
לאחר חודשיים בדברת, נשלח פסה לאולפן עולים בירושלים, שם למד עברית במשך חודש.
ברור חיל היה באותה תקופה יישוב סְפָר, ולכן השמירה בקיבוץ נחשבה כחלק מהשירות הצבאי. במסגרת זו גויס פסה לקורס מ"כים. הוא נבחר כחניך מצטיין, כיוון שהצליח להרשים את מפקדו בהשקעת המאמץ וכושר ההתמדה שגילה.
בתחילת דרכו בקיבוץ, עבד פסה ברפת. אחר כך כטרקטוריסט. בהמשך שלח אותו הקיבוץ לקורס "כלכלה חקלאית וריכוז משק", ובסיומו שימש כמרכז משק בקיבוץ במשך יותר מ-5 שנים. במהלך אותן שנים נולדו ילדיו הלה ועוזי.
את אשתו השנייה, רוזה, פגש פסה בקיבוץ, וכאשר יצאה אף היא ללימודים בירושלים – התהדק הקשר סופית.
הם נישאו ב-10 במרץ1965.
שנתיים אחרי כן נולדה בתם – מיכל, ושנה וחצי מאוחר יותר – נעמי.
ב-1968 הגיעו הוריו של פסה לביקור בישראל. בסופו של דבר, הם השלימו עם דרכו הציונית של בנם, ובאו לחדש איתו את הקשר.
במהלך התקופה שפסה למד בירושלים – נקלע המפעל של הקיבוץ, "דקו" (מפעל לייבוש ירקות), לקשיים כלכליים. נציגי הקיבוץ באו לירושלים, לשכנע את פסה לבוא להציל את המצב ולהבריא את המפעל.
פסה הסכים לקבל על עצמו את הניהול המורכב. אבל בתנאי שיוכל להמשיך ולסיים את לימודי התואר השני שלו. הקיבוץ הסכים, ופסה ניהל בהצלחה רבה את דקו במשך כ-7 שנים.
אחרי דקו ניהל פסה את חברת "ייצור ופיתוח" – שהייתה בבעלות התנועה הקיבוצית, הסוכנות היהודית וההסתדרות. החברה עסקה בפיתוח חקלאי בקיבוצים וביישובים שונים בעולם. בין הפרויקטים הגדולים בהם עסק: שיקומה וחידושה של חמת גדר והקמתה של חווה ענקית לגידול כותנה באתיופיה.
המפנה הפוליטי
האוריינטציה המקצועית של פסה הייתה של משק וכלכלה, אבל תמיד הוא היה גם פעיל פוליטית: חבר במזכירות התנועה הקיבוצית, פעיל במפלגת העבודה ונציג התנועה הקיבוצית בהסתדרות העובדים הכללית.
בשנת 1977 הוא נבחר לוועדה המרכזת של ההסתדרות והתמסר לחיים הפוליטיים באופן מלא. ההסתדרות באותם ימים הייתה כוח מאוד חזק ומשמעותי בישראל. פסה היה אחראי על התיקים של תרבות חינוך וספורט – במשך עשר שנים. הוא פעל להקמת רשת של בתי תרבות ותיאטראות מקומיים, באזורים שונים בארץ. בהם הפיכתו של מועדון מקומי למרכז תיאטרון בשם בית ליסין בתל אביב.
הוא יזם והקים מערכת של תוכניות מיוחדות, במסגרת מועצות הפועלים, להשכלת מבוגרים ולמידה מהבית. הוא פעל לקידום אגודת הספורט "הפועל", ארגן הפגנות גדולות (בהן הפגנות אחד במאי הגדולות ביותר בהיסטוריה של ישראל) ועוד.
הפגנת אחד במאי. פסה עם ישראל קיסר ושאר מנהיגי ההסתדרות
באותה תקופה היה פעיל גם באינטרנציונל לחינוך מבוגרים - ועדה בינלאומית שעסקה בקידום הנושא. במשך מספר שנים אף נבחר לסגן הנשיא של האינטרנציונל, והוביל החלטה להעביר את מזכירות האינטרנציונל לישראל – דבר שהיה חסר תקדים והביא הרבה כבוד לישראל.
בשנת 1981 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו האידאולוגי של פסה "המשבר הבונה". הספר עוסק בהצגת הרעיון שהחברה הישראלית נתונה בתהליכי גיבוש והתפתחות שניתן לכוון אותם בהתאם לחזונה המתחדש של הציונות הסוציאליסטית.
פסה היה נציג התנועה הקיבוצית בהסתדרות, ונציג ההסתדרות בתנועה הקיבוצית. החיבור בין שני הגופים הללו לא היה חיבור טבעי - ההסתדרות (שכירים) - התנועה הקיבוצית (עצמאיים). פסה יצר ערוצי תקשורת ובנה "גשרים" בין שתי המערכות החשובות והמשפיעות הללו, בראשית דרכה של המדינה.
בסוף 1987 עזב נחום את הקיבוץ בעקבות משבר חברתי עמוק. אחרי למעלה מ–30 שנה.
זאת לא הייתה החלטה קלה עבורו. לעזוב מקום אשר היה שותף בהקמתו ובנייתו, מקום שהיווה חלק כה מהותי מהתפיסה האידאולוגית שלו. ועל אחת כמה וכמה, שלא היה קל לעשות שינוי כזה בגיל 58. אבל מבחינתו של פסה הקיבוץ כבר לא היה מה שהיה: האווירה החברתית השסועה, המתיחויות בין החברים ואופן ההתנהלות של הקבוצה החדשה שהובילה את הקיבוץ לא היו לרוחו, והוא החליט לצאת לדרך חדשה.
פסה ומשפחתו עברו להתגורר בדירה שכורה ברמת גן, במשך שנה, ומשם לנס ציונה – שם חיו עד קיץ 2007.
קופת חולים הכללית
העזיבה את הקיבוץ סימלה גם את סיומו של החלק הפוליטי בחייו של פסה. הוא עזב את הוועדה המרכזת של ההסתדרות ועבר לנהל חברות עסקיות. תחילה מונה למנכ"ל של חברת יכין-חק"ל, חברה חקלאית-תעשייתית. לאחר כחצי שנה, פנה אליו מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר, וביקש ממנו לבוא ול"הציל" את קופת חולים הכללית, שהייתה שייכת להסתדרות, ונמצאה במשבר כלכלי קשה ביותר.
פסה קיבל על עצמו את המשימה המאתגרת – וב-1988 מונה למנכ"ל קופת חולים הכללית. הוא ניהל את הקופה במשך 5 שנים, במהלכן עשה מהפכות רבות, וצמצם משמעותית את ההפסדים של הקופה. בין פעולותיו היו:
הטמעת גישה שירותית למטופלים. הגברת התפיסה של המטופלים כלקוחות.
הקמת מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, בית החולים הגדול ביותר בארץ לילדים
בשנת 1992 – הובילו מספר שרי ממשלה (בהם אהוד אולמרט וחיים רמון), יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין מהלך של הוצאת קופת חולים מההסתדרות, וחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
פסה התנגד למהלך הזה. הוא האמין שפעולתם נובעת משיקולים פוליטיים: מהרצון להחליש את ההסתדרות ולנטרל אותה מנכסיה. פסה טען שבמצב החדש - לא יהיה מי שילחם למען האינטרס של הלקוחות ומערכת הבריאות.
בסופו של דבר נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובתנאים החדשים – פסה כבר לא רצה להמשיך לנהל את הקופה. הוא מונה להיות נציג ההסתדרות באינטרנציונל של האיגודים המקצועיים בבריסל שבבלגיה, ומילא את השליחות הזו במשך קרוב לשלוש שנים.
