PROFILBARU.COM

מתאוס-פסיון (בגרמנית: Matthäuspassion) או "הפסיון על פי מתי", 244 ברשימת יצירות באך, היא אורטוריה מאת יוהאן סבסטיאן באך, לקולות סולו, מקהלה כפולה ותזמורת כפולה, לליברית מאת פיקאנדר (כריסטיאן פרידריך הנריצי). היצירה כתובה לפרקים 26 ו-27 של הבשורה על-פי מתי, בשילוב כוראלים ואריות.

תולדות היצירה

המתאוס פסיון של באך נכתב, ככל הנראה, בשנת 1727. רק שניים מבין ארבעת (או חמשת) הפסיונים שכתב באך שרדו; השני הוא יוהנס פסיון. מתאוס פסיון בוצע לראשונה ביום שישי הטוב (יום שישי שלפני הפסחא) של שנת 1727 או 1729 בכנסיית תומאס בלייפציג, שם היה באך מדריך המקהלה. הוא הכניס בו שינויים בשנת 1736 וביצע אותו שוב ב-30 במרץ 1736, הפעם בתוספת שני עוגבים לכלי הנגינה.

המתאוס פסיון לא נשמע מחוץ ללייפציג עד 1829, כשפליקס מנדלסון ביצע גרסה מקוצרת שלו בברלין וקצר שבחים רבים. מבצע השבת המתאוס פסיון לחיים בידי מנדלסון הביא את המוזיקה של באך, בייחוד יצירותיו רחבות היריעה, לידיעת הציבור הרחב וקהל אנשי המוזיקה והחוקרים. ההתפעלות שעוררו אז עומדת בעינה עד עצם היום הזה.

מבנה היצירה

יצירות בארוק מוזיקליות על פי הפסיון נעשו שכיחות בסוף המאה ה-17. כמו פסיונים אורטוריים אחרים, המוזיקה של באך מציגה את הפרקים 26 ו-27 מתוך הבשורה לפי מתי בפשטות יחסית, תוך שימוש בעיקר ברצ'יטטיבים, בעוד שאריות ואריוזי נכתבו לטקסטים חדשים, המתייחסים לאירועים השונים בסיפור הברית החדשה.

שני היבטים נבדלים במוזיקה של באך נובעים מיצירותיו הכנסייתיות האחרות. האחת היא מתכונת המקהלה הכפולה, שאותה לקח מהמוטטים למקהלה כפולה שלו עצמו, ומשפע המוטטים הדומים של מלחינים אחרים, שבהם נהג לפתוח את טקסי התפילות של ימי ראשון בכנסייה. ההיבט השני הוא השימוש הנרחב בכוראלים, המופיעים בהרמון המסורתי לארבעה קולות, מובלעים באריות ובצורת קנטוס פירמוס בפרקים פוליפוניים גדולים – ראויים לציון הם הכוראל O Mensch, bewein dein’ Sünde groß, שמסיים את המחצית הראשונה של הפסיון (באך השתמש, למעשה, בפרק זה לראשונה בגרסת היוהנס פסיון משנת 1724), והמקהלה הפותחת, Kommt, ihr Töchter, helft mir klagen ("בואנה בנות, השתתפנה בקינתי"), המהווה את אחת מפסגות הפוליפוניה בספרות המוזיקה, שם קו ה-ripieno, (קו סופרן אשר ביצירה זו מושר בדרך כלל על ידי מקהלת ילדים), מצטרף בשירת בית מן הכוראל O Lamm Gottes, unschuldig ("הו שה האלוהים, נקי מאשמה").

הטקסטים המשולבים

האריות, לטקסטים מאת פיקאנדר, משולבות בפרקי טקסט מן הבשורה, ושרים אותן סולנים בליווי כלי מגוון, טיפוסי לסגנון האורטוריה. בניגוד לאריות, הטקסטים של הכוראלים הם טקסטים ישנים שכבר היו בשימוש בכנסייה - לרוב הכוראלים היה מספר רב של בתים - ופיקאנדר רק בחר באופן מחוכם בתים המשתלבים בסיפור העלילה, מפרשים אותו ומתייחסים אליו.

הטקסטים המשולבים נותנים פרשנות תאולוגית ואישית לטקסטים מתוך הבשורה על-פי מתי. רבים מהם שופכים אור על סבלו של ישו, כמו הכוראל Ich bin’s, ich sollte büßen ("אני הוא זה שנועד לסבול ולהישלח לגיהנום"), האריה לאלט Buß und Reu (המתארת תשוקה למשוח את ישו בדמעותיה), והאריה לבס Mache dich, mein Herze, rein (הצעה לקבור את ישו במו ידיו). ההתייחסות לישו היא במקרים רבים כ"ישו שלי", במיטב מסורת הפייטיזם הגרמני. המקהלה עוברת לסירוגין מהשתתפות בסיפור המעשה לבין פרשנות העלילה כצופים מן הצד.

כטיפוסי ליצירות שנכתבו על פי הפסיון, אין אזכור של התחייה בטקסטים הללו. בעקבות אנסלם מקנטרברי, הצליבה עצמה היא התכלית והמקור לגאולה; הדגש הוא על סבלו של ישו. הכוראל O Lamm Gottes משווה את צליבת ישו למעשה הקרבת האיל הפולחנית בתנ"ך ככפרת חטאים, נושא המוצא חיזוק בכוראל המסיים את המחצית הראשונה, O Mensch, bewein dein’ Sünde groß ("בן תמותה, שא קינה על גודל חטאך").

סגנון הלחנה

הרצ'יטאטיבים של באך קובעים את הלך הרוח לקטעים מסוימים על ידי הבלטת מילים טעונות רגשית כמו "לצלוב" "להמית" או "להתאבל" במלודיות כרומטיות. ספט-אקורדים מוקטנים ומודולציות פתאומיות מלווים את נבואותיו האפוקליפטיות של ישו. דוגמה בולטת נוספת לציור מילים היא העובדה שמבין כל הדמויות המשתתפות בסיפור, דמותו של ישו היא היחידה שהרצ'יטטיבים שלה מלוּוים בכלי מיתר (כל הדמויות האחרות מלוות רק בקונטינואו). אבל באחד מרגעי השיא של העלילה, כשישו הצלוב קורא (ובעברית) "אלי, אלי, למה עזבתני", קולו מהדהד בחלל ללא ליווי המיתרים, כהדגשה לתחושתו של ישו כי אלוהים נטש אותו. דוגמה מוכּרת אחרת מופיעה בקטע המקהלה המסיים, שבו ארפז'ים יורדים בקונטינואו מסמלים את ההורדה מן הצלב ואת קבורתו של ישו; אלמנט זהה מופיע גם בקטע המקהלה החותם את היוהנס פסיון, ומעביר סימבוליקה דומה.