הארון נולדה בברייסברידג', שבאונטריו, קנדה,[2] וגדלה במשפחה מעורה בעולם הקולנוע והבמה. אמה היא גלוריה פישר ואביה הוא דון הארון, שחקן, קומיקאי, סופר, ובמאי. אשתו השנייה של אביה, וירג'יניה לית', התגלתה על ידי סטנלי קובריק, ושיחקה בסרטו הראשון, "פחד ותשוקה". הקריירה הקצרה של לית' היוותה השראה חלקית לרצונה של הארון לעשות את הסרט "בטי פייג': סמל מין". בעלה השני של אמה הוא הסופר סטיבן ויזינצ'י, הידוע בשל רב המכר הבינלאומי שלו, "בשבחן של נשים מבוגרות". אשתו השלישית של אביה היא הזמרת והשחקנית הקנדית, קתרין מקינון. אחותה, קלי הארון, היא שחקנית ומפיקה.
הארון עברה לאנגליה בגיל 13, ומאוחר יותר למדה באוקספורד.[3] בתקופה זו, היא יצאה עם טוני בלייר, שהיה מאוחר יותר לראש ממשלת בריטניה. לאחר מכן היא עברה לגור בניו יורק והייתה חלק מסצנת הפאנק של שנות ה-70. היא הייתה מייסדת שותפה וכתבת מוזיקה במגזין Punk, והייתה העיתונאית הראשונה לראיין את הסקס פיסטולס עבור כתב עת אמריקאי. במהלך שנות ה-80 היא הייתה מבקרת תיאטרון עבור האובזרבר בלונדון, וכן שימשה כמבקרת מוזיקה עבור הגרדיאן ועבור New Statesman.
במהלך שנות ה-90 הארון חזרה לניו יורק, שם היא עבדה כמפיקה ברשת הטלוויזיה הציבורית (PBS), בתוכנית "Edge", המוקדשת לחקר תרבות הפופ האמריקאית. בתקופה זו פיתחה הארון עניין בחייה של ואלרי סולאנס, האישה ניסתה להרוג את אנדי וורהול. הארון הציעה למפיקים ברשת לעשות סרט דוקומנטרי על סולאנס, ואלו בתורם עודדו אותה לפתח את הפרויקט למה שהפך לסרט העלילתי הראשון שלה, "אני הרגתי את אנדי וורהול".[4]
בנוסף לסרטיה, הארון היא גם המפיקה בפועל של הסרט "מחתרת מזג האוויר", סרט תיעודי על פעילים רדיקליים של שנות ה-70. היא גם עובדת בטלוויזיה, וביימה פרקים של "אוז", "עמוק באדמה", "רצח מאדום לשחור", "ישנן בנות" ו"אהבה גדולה". ב-2006 היא הודיעה שהיא מפתחת פרויקט חדש, סרט תיעודי על סצנת הפאנק סביב מועדון CBGB בניו יורק בשנות ה-70, המבוסס חלקית על הספר באותו השם מאת לגס מקניל וג'יליאן קיין. נכון ל-2013 הפרויקט עוד לא הגיע למימוש. ב-2017 ביימה הארון את המיני-סדרה "לטענת גרייס", המבוססת על הרומן של מרגרט אטווד באותו השם.
הארון גרה בניו יורק עם בעלה, הבמאי ג'ון ס. וולש, ושתי בנותיהם.
סרטיה
אני יריתי באנדי וורהול
סרטה הראשון של הארון, "אני יריתי באנדי וורהול" יצא בשנת 1996, ומספר גרסה בדיונית בחלקה לניסיון ההתנקשות בחייו של אנדי וורהול על ידי ואלרי סולאנס.[5]
עבור סולאנס, הייתה לאומללות ולתסכול שלה איכות חריפה, של אאוטסיידרית. זו הייתה תקופה בחיי שגם אני הייתי מתוסכלת בעבודתי. אני רציתי לביים. והיה לי את הרעיון שנים לפני שהצלחתי לביים בעצמי. אז אני חושבת שישנם אלמנטים מהתסכול שלי ואלמנטים של איך זה היה לגדול בסביבה בעלת גישה לא הוגנת כלפי נשים... ואלרי הייתה דוגמה קיצונית לכל זה. גם היה לי עניין אינטלקטואלי להבין כיצד מישהי יכולה להיות כה מבריקה וחייה יכולים להתהפך עליה באופן כה קיצוני, וגם בכך שהיא הייתה דמות נשכחת ובלתי מובנת... הרגשתי כאילו ואלרי נרשמה בהיסטוריה בתור מטורפת, כאשר כמעט שום דבר לא נכתב עליה.
בעוד סולאנס לא הצליחה להפיק את המחזה שלה, הארון הצליחה להפיק את הסרט אודותיה ולספר את סיפורה. "אני יריתי באנדי וורהול" לא מאדיר את סולאנס, הוא מסנגר עליה בכך שהוא מראה את ההשפעה עליה של המערכת הרחבה יותר, והאכזרית, ושהיא לא הייתה מטורפת אלא מתוסכלת במידה קיצונית.
אמריקן פסיכו
הסרט השני של הארון הוא "אמריקן פסיכו", אשר יצא בשנת 2000, ומבוסס על הספר באותו השם מאת ברט איסטון אליס, הידוע בשל תיאורים גרפיים של עינויים ורצח.[7] בסרט כיכב כריסטיאן בייל בתפקיד פטריק בייטמן. הסרט זכה לשבחים מן המבקרים, שהעריכו את הסגנון הסאטירי של הסרט, והוא אף הפך למעין סרט קאלט, בעיקר בשל המחלוקות שסבבו את הפקתו.
היו מספר במאים מפורסמים שרצו לביים את הסרט, אך המפיקים החליטו לבחור בבמאית, בתקווה למנוע מחאה ציבורית בשל הייצוגים הגרפיים של אלימות נגד נשים.[8] אך למרות שהחתימו את הארון על הפרויקט, הסרט היה שקוע במחלוקת עוד לפני שהתחילה ההפקה, מכיוון שתוכן הספר עליו הסרט מבוסס כבר היה ידוע לשמצה.[9] כשהארון החלה את עבודת ההפקה, והיא והצוות התמודדו עם האפשרות של מחאות רחבות נגד הסרט, הנושא של אלימות בתקשורת הפך למרכזי כשאירע הטבח בקולומביין. קמפיינים נגד הסרט נמשכו לכל לאורך ההפקה, כאשר הארגון Feminist Majority Foundation גינה את הסרט כמיזוגיני ומאדיר אלימות נגד נשים, וארגון Canadians Concerned About Violence in Entertainment (C-CAVE) פעלו לשכנע בעלי מסעדות לסרב לתת להארון לצלם את הסרט בבתי עסקיהם.[10]
בטי פייג' הידועה לשמצה
"בטי פייג' הידועה לשמצה", שיצא בשנת 2005, מספר את סיפור חייה של בטי פייג', דוגמנית פין-אפ שהייתה מפורסמת בשנות החמישים. הארון מדגישה בסרט את הניגודים של פייג', שהייתה דמות נערצת על ידי פטישיסטים והייתה משתתפת בצילומי פורנוגרפיה, ואף הייתה במידה גדולה אחראית לפופולריזציה של הז'אנר בהפצה רחבה, ומצד שני הייתה נוצרייה אדוקה ומסורה. פייג' גם הייתה המטרה לחקירת וועדת הסנאט בנושא פורנוגרפיה. הארון עשתה מחקר מקיף לחייה של פייג', וראיינה את חבריה וכן את בעלה הראשון (פייג' הייתה נשואה שלוש פעמים), אך את פייג' עצמה לא ראיינה, שכן הייתה מחויבת חוזית לפרויקט אחר. אך הארון הרגישה בדיעבד שזה נתן לה את החופש ליצור דמות סובייקטיבית יותר. הארון ראתה את פייג' כמעין פמיניסטית בעל כורחה, שהובילה תנועה לשחרור מיני של נשים, הדומה באופן אירוני לסולאנס, אך גם שונה ממנה. הארון סיפרה על הסרט בראיון:[11]
בטי היא במובהק דמות השראה עבור נשים צעירות כי היא הייתה בעלת מזג עצמאי מאוד. היא עשתה מה שרצתה, והיא לא עשתה זאת רק עבור גברים... אבל אני חושבת שזו טעות לחשוב עליה בתור גיבורה פמיניסטית מודעת. עד כמה שאני הצלחתי להבין, לא הייתה לה מעולם אג'נדה. היא פשוט עשתה מה שעשתה ללא מודעות. אני לא חושבת שהיא חשבה על עצמה כעל מורדת. היא פשוט חייתה בעולם של 'דרס-אפ' משלה".
כמו פייג', הארון לא מייצרת את עבודותיה מתוך אידאולוגיה. היא רואה את עבודתה כפמיניסטית במובן שהוא מוערך ומובן יותר על ידי נשים, וגם חוקר סוגיות של נשים ואת חייהן. היא גם אומרת שללא פמיניזם, לא הייתה מגיעה למה שהגיעה מבחינה מקצועית.
The Moth Diaries
"The Moth Diaries" הוא הסרט העלילתי הרביעי של הארון. הסרט, שיצא ב-2011, הוא עיבוד של ספרה של רייצ'ל קליין באותו השם משנת 2002, המספר את סיפורן של קבוצת בנות המתגוררות יחד בפנימייה יוקרתית. כשמגיעה תלמידה חדשה, הנערות מתחילות לחשוד שהיא ערפד. הארון מתארת את הסרט כ"סרט התבגרות גותי"[12] אשר בוחן ניואנסים של חברויות של בנות עשרה כשהן מתמודדות עם הבגרות המתקרבת.
Bussmann, Kate. "Cutting Edge."The Guardian.[1] March 5, 2009. p. 16. Print.
Heller, Dana (2008). "Shooting Solanas: Radical Feminist History and the Technology of Failure". In Hesford, Victoria; Diedrich, Lisa (eds.). Feminist Time Against Nation Time: Gender, Politics, and the Nation-State in an Age of Permanent War. Lanham, MD: Lexington Books. ISBN978-0-7391-1123-9.
Harron, Mary. "The Risky Territory of 'American Psycho.'" The New York Times 9 April 2000 late ed.: section 2. Print.
Harron, Mary; "The Notorious Bettie Page" MovieNet. [2]