המערה נמצאת באחוזה השייכת לכנסייה הרוסית הפרבוסלבית, והיא מוחזקת כיום על ידי משפחה מקומית המתגוררת במקום. הגישה למערה היא דרך מדרגות חצובות בסלע המובילות אל חדר עגול, שבתקרתו הגבוהה פתח תאורה. מחדר זה יוצאות שתי מנהרות היוצרות כל אחת חצי עיגול, זה מלפנים לזה. בדופן המעגל החיצוני חצובים 26 כוכים, בהם הוטמנו ארונות קבורה (סרקופגים). בצמוד למעגל החיצוני נחצבו גם שני חדרונים קטנים, ובהם כוכי קבורה נוספים. במערה מספר כתובות ביוונית, שבאחת מהם נאמר ”פה שוכב אנאמוס מפלירה, היה שמח בחלקך אותריוס. אין אדם בן אלמוות”.
מחקר ומסורות
הקבר נחקר על ידי הארכאולוג הצרפתי, שארל קלרמון-גנו, שגילה בה מספר כתובות בעברית ויוונית. הארכאולוגים סבורים כי המערה שימשה מקום קבורה לעולי-רגל נוצריים בני המאה הרביעית-חמישית לספירה שבאו לירושלים ומתו בה. דעה זו הועלתה לראשונה על ידי שארל קלרמון-גנו, בין היתר בשל הכתובות היווניות שנכתבו על גבי מערת הקבורה.[1].
המסורות היהודיות על המערה הן מסוף ימי הביניים. העדויות הראשונות מפי נוסעים מייחסות את המערה לחגי בלבד, כך בתיאורו של רבי עובדיה מברטנורה, משולם מוולטרה ועוד. בתיאורים מאוחרים יותר נוסף למערה גם מלאכי, ובהמשך גם זכריה.[2]
מסורת נוצרית מזהה את הנביאים כאלו המוזכרים בברית החדשה: ”אוי לכם סופרים ופרושים חנפים, כי בניתם אתם את קברי הנביאים, ותפארו את קבורות הצדיקים” (בשורה על-פי מתי כ"ג, 29).
היסטוריה
בשנת 1882 רכש הארכימנדריט הרוסי אנטונין קאפוסטין את המערה מאיכר ערבי[3]. הקהילה היהודית הפעילה לחצים שהעסקה לא תאושר[4], והשלטונות סירבו לאשר את העסקה בטענה שהמערה הייתה הקדש של היהודים ושימש אתר עלייה לרגל ותפילה של היהודים[5]. אולם הרוכשים המשיכו להחזיק במערה[6], תוך שהארכימנדריט הרוסי הבטיח לאליעזר בן-יהודה שלא יוצבו במערה צלבים[7]. באוגוסט 1884 נתפרסם שהשולטן סירב לאשר את העסקה[8].
בתחילת 1890 שוב רכשו הרוסים את המערה ואת השדות שסביבו ושוב דרשו היהודים לבטל את העסקה[9]. במרץ 1890 פסק בית הדין השרעי כי העסקה בין הכנסייה הרוסית לבין המוכר תקפה, אך שהמערה אינה בכלל המכירה והיא שייכת ליהודים ועל בעלי השדה מסביב לתת ליהודים דרך אל המערה[10]. בהמשך קיבל הארכימנדריט רשות לבנות סביב המערה גדר תוך שהתחייב שהמקום יהיה פתוח כל הזמן[11]. אולם בשנת 1892 נתנה לרוסים הזכות לשים דלתות על פתח המערה. תחילה עמד הפחה של ירושלים לצד היהודים ואף הרס את הדלתות שהוצבו[12], אולם ביולי 1892 הגיעה פקודת השולטן שאפשר את הקמת הדלתות[13]. הכנסייה התחייבה שלא לשים במערה סמלים נוצריים, ושהמקום יהיה פתוח לתפילה לבני כל הדתות.[14] ההבטחה קוימה בצורה חלקית בלבד, שכן המערה פתוחה אמנם לכל מבקר, אך הוצבו בה מספר איקונות.
בשנת 1926 ציין פנחס גרייבסקי: "גם קברי חגי זכריה ומלאכי ... נפלו בידי נכרים ודלתותיהם סגורות בפנינו"[15]. בשנת 1943 כתב גבריאל צפרוני בעיתון הבוקר: "השטח סגור ומסוגר וכל הרוצה להיכנס לתוכו עליו לעלות למנזר הרוסי וכומר פרובסלבי ארוך שיער וענוד חרוזי עץ מפותחי צלבים ידריך את הבא למקום זה"[16]. לאחר מלחמת ששת הימים, בנובמבר 1967, הודיעו מנהלי הכנסייה על פתיחת המערה לביקורי יהודים[17].
לקריאה נוספת
זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ־ישראל כרך א', הוצאת ספרים אחיעבר ושות', 1985, עמודים 406-413
^דותן גורן, המחלקה לגאוגרפיה וסביבה אוניברסיטת בר-אילן, המאבק על האחיזה בקברי הנביאים בירושלים, הכנס ה-19 מחקרי יהודה ושומרון כ' סיוון תשס"ט, מו"פ אזורי השומרון ובקעת הירדן - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
