מִישׁוֹיָה פַּעֲמוֹנִית (שם מדעי: Michauxia campanuloides) הוא מין של עשב רב שנתי קצר חיים (חי שנתיים עד ארבע שנים) ממשפחת הפעמוניתיים.
פרח זה הוא נדיר למדי, הוא גדל רק בגליל, בארץ מקורות הירדן ולרגלי החרמון, לרוב בחברת לוע-ארי גדול, בין סלעים ולרגלי צוקים. הצמח הוא צמח מוגן. ישנם 7 מינים במזרח הים התיכון ובמזרח התיכון.
מאפיינים
מישויה פעמונית הוא פרח לבן-צחור שקוטרו כ-8 ס"מ. מספר אבריו של כל אחד מן הדוּרים של הפרח (עלי גביע, עלי כותרת, אבקנים, צלקות) הוא 8 ס"מ ולפעמים עד 10 ס"מ. הפרח יפה בפריחתו, גבוה, זקוף, אך רק התפרחת שלו מסועפת ובה 15-50 פרחים. הפרח והפריחה מתקדמים עם הזמן מן הקצה כלפי הבסיס, בשונה מפרחים אחרים.
עלי הבסיס ארוכים, גזורים ככינור, ערוכים בשושנת. עלי הכותרת מופשלים אחורה בקשת רחבה (רק בתחתיתם הם מאוחים לצינור קצר) ומביניהם מציצים עלי גביע מחודדים. מתוך מבנה זה משתלח קדימה חוד עבה הבנוי מן האבקנים והעלי. האבקנים מאוחים לצינור העוטף את עמוד העלי.
האבקה נושרת על מברשת של שיער דביק המכסה את עמוד העלי מבחוץ ומשנפתח הפרח מצפה האבקה לחרקים על שערותיו של עמוד העלי, ואילו המאבקים עצמם כבר קמלו.
עמוד העלי מבשיל (והצלקות מוכנות לקלוט אבקה) מעט מאוחר יותר.
ההאבקה, ובהתאם גם מבנה הפרח, אופייניים למשפחת הפעמוניתיים: האבקנים מבשילים כבר בעוד הפרח סגור והצלקות עדיין לא בשלות ואינן מושפעות מהאבקה הנופלת עליהן.
דיסקוס מיוחד בצינור הכותרת המפריש צוף ועל ידי כך הצוף מוגן על ידי בסיסיהם המורחבים של זירי האבקנים כך שהמאביק (דבורים גדולות) צריך להחדיר את חדקו לצוף, ותוך כדי כך הוא קולט אבקה מפרח אחד ומעביר אותו אחר-כך לפרח אחר, שצלקותיו כבר בשלות. אם הצלקות לא הואבקו במועד – הן מסתלסלות עד שהן נוגעות באבקה שעל המברשת ו"דואגות לעצמן" – ומתבצעת האבקה עצמית.
גם ההלקט נאה, בן 8 מגורות, נטוי מטה. לאורך הגבעול יושבים עלים חובקים, הולכים וקטנים כלפי מעלה. הגבעול שעיר מאוד, שעירות זיפנית עד דוקרנית.
מקור השם
הצמח נקרא על שם הבוטנאי אנדרה מישו (André Michaux) (אנ') שאסף אותו לראשונה במסעותיו במזרח התיכון במאה ה-18.
קישורים חיצוניים
