מייקל קלארק רוקפלר היה בן הזקונים מבין חמשת ילדיהם של מרי טודהנטר ובעלה נלסון רוקפלר והייתה לו אחות תאומה בשם מרי.[2] הוא התחנך בבית ספר בניו יורק ואחר כך באקדמיית פיליפס אקסטר (Phillips Exter Academy) בניו-המפשייר, שם היה תלמיד מצטיין והשתתף בנבחרת ההיאבקות של המוסד. הוא המשיך בלימודי היסטוריה וכלכלה באוניברסיטת הרווארד וסיים תואר ראשון בהצטיינות. עם סיום לימודיו בשנת 1960 שירת כשישה חודשים בדרגת טוראי בצבא היבשה של ארצות הברית. הוא החל להתעניין באיסוף פריטי אמנות ומונה לדירקטור בהנהלת המוזיאון לאומנות פרימיטיבית בני-יורק שיזם אביו.[3][4] לאחר מכן, באותה שנה, הצטרף למשלחת של מוזיאון פיבודי לארכאולוגיה ואתנולוגיה בהרווארד (Peabody Museum of Archaeology and Ethnology), שיצאה לחקור ולתעד את חיי שבט הדאני (Dani) במערב גינאה החדשה - אזור שהיה באותה עת תחת שלטון קולוניאלי הולנדי.[1][5]
מערב גינאה החדשה - סופחה לאינדונזיה בשנת 1969
השהות בגינאה החדשה
המשלחת צילמה את הסרט התעודי האתנוגרפי "ציפורים מתות" (Dead Birds) של הקולנוען רוברט גרדנר (Robert Gardner), אותו פגש מייקל בעת לימודיו בהרווארד.[6][7] מייקל רוקפלר שימש כאיש הקול וההקלטה בהפקה זו. במהלך ההפקה עזב מייקל רוקפלר את המשלחת לזמן קצר, ויצא עם חבר לסייר בדרום גינאה החדשה וללמוד על חיי שבט האסמאט שם. לאחר שובו הביתה בתום מסעה של משלחת המוזיאון, יצא מייקל שוב למסע באזור שבט האסמאט על מנת להמשיך במחקרו ולאסוף פריטי אמנות פרימיטיבית עבור המוזיאון שהקים אביו במנהטן.[8] הוא ביקר בכפרים רבים לאורך החוף הדרומי של אסמאט תוך שהוא רוכש בסחר חליפין עבודות יד רבות בתמורה לסחורות כגון גרזנים מפלדה או גפרורים. בין השאר ביקש מייקל לאסוף גם גולגולות מעוטרות אשר ייתכן שמקורן היה בצייד ראשים. השלטונות ההולנדים לא ראו בעין יפה את פעולתו זו בטענה שהוא מעודד את הילידים באזור לשוב ולעסוק בצייד ראשים בעוד הממשל ניסה למגר את התופעה ואסר על התושבים לעסוק בכך. תוך שלושה שבועות ביקר מייקל ב-13 כפרים לאורך החוף.[9]
היעלמות
ב-17 בנובמבר 1961 שייטו רוקפלר והאנתרופולג ההולנדי רנה וואסינג (Rene' Wassing)[10] ליעד נוסף בו ביקשו לאסוף פריטי אומנות, כאשר סירתם, קטמרן מאולתר באורך 12 מטרים, התהפכה במרחק של 5 ק"מ מהחוף. שני המדריכים המקומיים שלהם שחו לחוף להזעיק עזרה בעוד רוקפלר ורנה וואסינג נותרו ליד הסירה ההפוכה. בבוקר 19 בנובמבר, לאחר שלא הגיעה עזרה, החליט רוקפלר לשחות אל החוף, באומרו לוואסינג: "אני חושב שאני יכול להצליח". הוא קשר למותניו שני מכלי דלק ריקים כמצופים ויצא לדרכו. הסירה כבר הייתה אז במרחק של כ-19 ק"מ מהחוף, מה שתומך בסברה שרוקפלר נספה בטביעה לאחר שתשו כוחותיו. שני הילידים הצליחו להגיע לחוף וצעדו לכפר המרוחק כ-20 ק"מ מהמקום על מנת להזעיק עזרה. השלטונות ההולנדים ארגנו חיפוש שכלל מטוסים ומסוקים שגויסו ממרחקים, וכאלף מקומיים שסרקו את השטח, החופים והנהרות. כשמונה שעות לאחר שמייקל רוקפלר עזב את הסירה ההפוכה גילה מטוס חיפוש את מיקומה ולמחרת חולץ וואסינג. כשהגיעה הידיעה על היעלמו של מייקל, שכר נלסון רוקפלר מטוס מיוחד והגיע לגינאה יחד עם מרי - אחותו התאומה של מייקל, ובלווית עיתונאים רבים.[11] הם שהו באזור מרוחק כ-300 ק"מ מאזור התאונה ולא הייתה בידם אפשרות לסייע רבות למאמצי החיפוש. ב-28 בנובמבר חזרו נלסון ומרי רוקפלר לארצות הברית לאחר שכבר ימים ספורים לפני כן הצהיר שר הפנים ההולנדי שאין יותר סיכוי למצוא את מייקל בחיים. עקבותיו של רוקפלר אבדו וגופתו לא נמצאה למרות מאמצי החיפוש הנמרצים שנמשכו כשבועיים. הידיעה על היעלמותו עשתה כותרות ברחבי העולם ובשנת 1964 נקבע מותו באופן סופי .[1]
השערות
אנשי אזור האסמאט משייטים כפי שצולמו על ידי משלחת מחקר בשנים 1912–1913
הסברה המקובלת היא כי מייקל רוקפלר טבע או הותקף ונטרף על ידי כריש או תנין בניסיונו להגיע לחוף. אולם הועלתה גם ההשערה כי הוא הצליח להגיע לחוף אך הותקף ונהרג מידי בני שבט קניבלי. באותה עת רווחו עדין באזור אסמאט מסורות לחימה שכללו צייד ראשים וקניבליזם.[1]
בשנת 1969 יצא העיתונאי מילט מכלין (Milt Machlin) לאזור על מנת לחקור את נסיבות היעלמו של מייקל רוקפלר. הוא הזם שמועה שנפוצה שמייקל חי כשבוי בקרב הילידים בג'ונגל. לעומת זאת הוא הסיק כי קיימת ראיה נסיבתית לכך שהוא נהרג אחרי שהצליח להגיע לחוף. באזור החוף אליו עשוי היה מייקל להגיע נמצא כפר ילידים שאחדים מנכבדיו נהרגו ככל הנראה בהתקלות עם סיור צבאי הולנדי בשנת 1958. מאז הייתה לבני הכפר, כביכול, סיבה ומוטיבציה לנקמת-דם באדם לבן, תוך שימוש במסורות קניבליות וצייד ראשים.[9]
בספר שיצא לאור בשנת 1979 נטען כי אימו של מייקל רוקפלר שכרה חוקר פרטי כדי לפענח את התעלומה. על פי הספר, ביצע החוקר עסקת חליפין עם הילידים, שבה נמסרו לידיו שלוש גולגולות בתמורה למנוע סירה. הילידים טענו שגולגולות אלה שייכות לאנשים הלבנים היחידים שהם אי-פעם הרגו. לטענת הספר, נמסרו הגולגולות לידי משפחת רוקפלר לבדיקה. משפחת רוקפלר מעולם לא התייחסה לטענות אלה. עם זאת, בכתבה בערוץ ההיסטוריה דווח כי החוקר קיבל תשלום של מאתיים וחמישים אלף דולר שהובטחו בתמורה להוכחה סופית האם מייקל חי או מת.[12]
בסרט "שמור על הנהר מימינך" (1969) טוען היוצר, האנתרופולוג והאמן האמריקאי, טוביאס שניבאום (Tobias Schneebaum) כי במסעו לאסמאט הוא שוחח עם ילידים קניבלים שם, שתיארו בפניו כיצד מצאו ולכדו את מייקל רוקפלר על גדת הנהר ואכלו אותו.[13]
בשנת 2014 פרסם קרל הופמן (Carl Hoffman) ספר בשם "קציר פראי: סיפור אודות קניבליזם, קולוניאליזם ומסעו הטרגי של מייקל רוקפלר לאיסוף אמנות פרימיטיבית" (Savage Harvest)[14] בו הוא חוקר שוב את היעלמו המסתורי של מייקל. בביקוריו בכפרים באסמאט הוא שמע מספר עדויות המספרות על כך שמייקל הצליח לשחות אל החוף אך מצא את מותו מידיהם של אנשי הכפר אליו הגיע. עדויות אלה עלו בקנה אחד עם החומר שנאסף בשנות השישים. על פי עדותו של הסופר פרצה סמוך לאחר מותו של מייקל מגפת כולירה בכפר המדובר, והילידים ראו בה כעונש על הרצח.[1]
הנצחה
פריטי אמנות רבים שאסף מייקל רוקפלר באסמאט מצויים כיום באגף על שמו במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. בשנת 2018 הוקצבו 70 מיליון דולר לשיפוץ האגף לאמנות אפריקה, אוקיאניה ואמריקה שעל שמו.[15] מוזיאון פיבודי באוניברסיטת הרווארד הציג תערוכת תצלומים שצילם מייקל רוקפלר במהלך מסע משלחת המוזיאון בגינאה החדשה.[16][17] אלבום הכולל 75 מתצלומיו של מייקל יצא בהוצאת מוזיאון פיבודי בשנת 2007.[18] יומניו של מייקל רוקפלר פורסמו בספר שיצא לאור בשנת 1967.[19] על היעלמו של מייקל רוקפלר נכתבו ספרים והופקו סרטי תעודה בניסיון לפתור את התעלומה. על בסיס סיפורו של מייקל הועלה, בשנת 2010, בתיאטרון שוליים בברודוויי מחזה בשם "האיש שאכל את מייקל רוקפלר".[20]
^המוזיאון נחנך בשנת 1957 ונסגר בשנת 1969. אוספי המוזיאון נתרמו על ידי משפחת רוקפלר למוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק, שם נחנך למטרה זו אגף מיוחד על שמו של מייקל רוקפלר. ראו גם על ההיסטוריה של האגף באתר המוזיאון.
