דבייקי נולד בלייק צ'ארלס שבלואיזיאנה לשאכר ורהיג'ה דבע'י, מהגרים ממוצא לבנוני מרוני. אבי המשפחה, שאכר, היה יזם ומוצאו היה במרג' עיון. מייקל עשה שם בגיל 10 ביקור שורשים למשך 10 חדשים.[3] הוא קיבל את תואר הבוגר שלו מאוניברסיטת טוליין בניו אורלינס. בשנת 1932 הוא קיבל את התואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטה זו.
קריירה רפואית
דבייקי נשאר בניו אורלינס להשלמת התמחותו בכירורגיה בבית החולים צ'ריטי. הוא המשיך להתמקצע בהתמחויות-על באוניברסיטת שטרסבורג תחת שרביטו של רנה לריש ובאוניברסיטת היידלברג תחת שרביטו של מרטין קירשנר. לאחר חזרתו לבית הספר לרפואה של טוליין היה חלק מהסגל הכירורגי מ-1937 עד 1948. בין השנים 1942 – 1946 היה בשירות צבאי כחבר במחלקת היועצים הכירורגיים בלשכתו של קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, וב-1945 היה למנהלה, אז קיבל את עיטור לגיון ההצטיינות. דבייקי סייע לפתח את יחידות בית החולים הכירורגי הנייד (MASH) ולאחר מכן סייע להקים את מערכת המחקר של המרכז הרפואי של מנהלת הווטרנים. הוא הצטרף לסגל הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ביילור ב-1948 וכיהן שם כמנהל המחלקה הכירורגית עד 1993. דבייקי היה נשיא הפקולטה מ-1969 עד 1979 וכיהן כנגיד מ-1979 עד ינואר 1996.
יכולתו של דבייקי להביא את הידע המקצועי שלו לכינון מדיניות ציבורית הביאה לו מוניטין של מדינאי רפואי. הוא היה חבר בוועדה הרפואית המייעצת לוועדת הובר ועמד בראש הוועדה הנשיאותית למחלות לב, סרטן ושבץ מוחי במהלך כהונתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. הוא עסק רבות לשיפור הסטנדרטים הלאומיים והבינלאומיים לטיפול רפואי.
דבייקי שירת בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה וסייע להביא למהפכה ברפואה בשעת מלחמה, על ידי תמיכה בהצבת רופאים קרוב יותר לקו החזית. רעיון זה שיפר מאוד את שיעורי ההישרדות של חיילים פצועים והביא לפיתוח יחידות בית חולים כירורגי נייד במהלך מלחמת קוריאה.
חלוציותו הרפואית
בגיל 23, בהיותו בבית הספר לרפואה, פיתח דבייקי את משאבת הניע, אשר חשיבותה התבררה רק לאחר 20 שנים, עת הייתה למרכיב חיוני במכונת לב-ריאה. המשאבה סיפקה זרם דם מתמשך במהלך ניתוחים. דבר זה למעשה הפך ניתוחי לב פתוחים לאפשריים.
דבייקי היה חלוץ בשימוש בשתלי דקרון להחלפה או תיקון של כלי דם. ב-1958, על מנת לעקוף היצרות של עורק כתוצאה מכריתת פנים העורק, הוא ביצע את האנגיופלסטיה הראשונה המוצלחת מסוג טלאי-שתל. הליך זה כלל הטלאה של חריץ בעורק שעבר כריתת פנים העורק באמצעות דקרון או שתל ורידי. הטלאי הרחיב את העורק כך שכאשר נסגר, חזר ערוץ העורק לגודל תקין. השתל המלאכותי של דבייקי נמצא בשימוש מסביב לעולם לתיקון כלי דם פגועים.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 היו דבייקי וצוות המנתחים שלו בין הראשונים לתעד את הניתוחים שלהם במצלמה. מפעיל מצלמה היה שוכב על בטנו מעל למעמד מיוחד, שיוצר לפי המפרט של דבייקי, והיה מתעד את הניתוח מנקודת מבטו של המנתח.
דבייקי המשיך לעסוק ברפואה מעבר לגיל הפרישה ועד יום מותו. דבייקי פרסם יותר מ-1300 עבודות מחקר. הוא ניתח למעלה מ-50,000 מטופלים, לרבות ראשי מדינות. ב-1964 ניתח את הסופר ועיתונאי בעיתון הארץ דאז, יהודה קסטן שהעלה את סיפור הניתוח (החלפת מפרצת אאורטה) על הכתב בספר : "בלב פתוח" (הוצאת שוקן, 1990).
בשנת 1980 ניתח את השאה המודח של איראן, רזא שאה פהלווי, להוצאת הטחול. דבייקי, שלא היה מומחה לניתוח מהסוג הזה, ולמרות אזהרות רופא מנתח אחר שביצע איתו את הניתוח, כרת בטעות חלק מהלבלב. כתוצאה מכך השאה מת זמן מה לאחר מכן.[1]
בחייו הפרטיים היה דבייקי בונה חופשי, חבר בלשכת "אוטיקה" מס.47 של הבונים החופשיים בניו יורק.
שלהי חייו
ב-31 בדצמבר 2005 לקה דבייקי בבתירת אבי העורקים. שנים קודם לכן, היה התווה דבייקי את הדרך לטיפול ניתוחי במצב זה ביוצרו את מה שהיום ידוע כהליך דבייקי. הוא אושפז בבית החולים המתודיסטי ביוסטון שבו עבד.
דבייקי בתחילה התנגד לאפשרות הניתוחית, אולם כאשר הידרדרה בריאותו והוא איבד את הכרתו החליט הצוות הרפואי לנתחו. דבייקי היה לאדם המבוגר ביותר שעבר את הליך דבייקי, שעל שמו נקרא. לאחר שמונה חודשים בבית החולים בשל סיבוכים בתר-ניתוחיים שוחרר דבייקי מבית החולים במצב טוב.
באוניברסיטת ביילור נמצא "מוזיאון דבייקי" המתאר את חייו ופעילותו הרפואית.
משפחתו
לדבייקי ואשתו הראשונה דיאנה קופר דבייקי נולדו הבנים מייקל, ארנסט ודניס. דיאנה נפטרה בשנת 1972 מהתקף לב ובניו ארנסט ודניס הלכו לעולמם לפני אביהם (עו"ד ארנסט דבייקי נפטר בגיל 59 מסרטן קיבה). דבייקי הותיר במותו את אשתו השנייה קטרין ובת, אולגה.
אחיו ארנסט, כירורג כללי מאלבמה (ביצע בחייו יותר מ-40,000 ניתוחים), נפטר ב-2006, בגיל 96[6].
