מושבת מפרץ מסצ'וסטס

מושבת מפרץ מסצ'וסטס
Massachusetts Bay Colony

דגל סמל
מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1690
ממשל
עיר בירה	סיילם צ'ארלסטאון בוסטון
גאוגרפיה
יבשת	אמריקה הצפונית
היסטוריה
תאריכי הקמה	1628
תאריכי פירוק	1684, 1691
ישות יורשת	דומיניון ניו אינגלנד פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס

מושבת מפרץ מסצ'וסטס (1628–1691), באופן רשמי יותר המושבה של מפרץ מסצ'וסטס, הייתה יישוב אנגלי בחוף המזרחי של צפון אמריקה סביב מפרץ מסצ'וסטס, אחת מהמושבות שאורגנו מאוחר יותר כפרוביניציית מפרץ מסצ'וסטס. אדמות היישוב היו בדרום ניו אינגלנד, עם התיישבות ראשונית בשני נמלים טבעיים ואדמות שמסביב כ-15.4 מיל (24.8 קילומטרים) זה מזה - האזורים סביב סיילם ובוסטון, מצפון למושבת פלימות' שהוקמה בעבר. הטריטוריה המנוהלת על ידי מושבת מפרץ מסצ'וסטס כיסה חלק גדול ממרכז ניו אינגלנד, כולל חלקים של מסצ'וסטס, מיין, ניו המפשייר וקונטיקט.

מושבת מפרץ מסצ'וסטס נוסדה על ידי הבעלים של חברת מפרץ מסצ'וסטס, כולל משקיעים בחברת דורצ'סטר הכושלת, שהקימה יישוב קצר מועד בכף אן ב-1623. המושבה החלה בשנת 1628 והייתה הניסיון השני של החברה לקולוניזציה. זה היה מוצלח, עם כ-20,000 אנשים היגרו לניו אינגלנד בשנות ה-30 של המאה ה-17. האוכלוסייה הייתה פוריטנית מאוד ונשלטה בעיקר על ידי קבוצה קטנה של מנהיגים שהושפעו מאוד מתורות פוריטניות. זו הייתה המושבה הראשונה של מחזיקי העבדים בניו אינגלנד, והמושלים שלה נבחרו על ידי ציבור בוחרים מוגבל לבני חורין שהתקבלו רשמית לכנסייה המקומית. כתוצאה מכך, ההנהגה הקולוניאלית הפגינה סובלנות מועטה לדעות דתיות אחרות, כולל תאולוגיות אנגליקניות, קווייקריות ובפטיסטיות.

למתיישבים היו יחסים טובים עם האינדיאנים המקומיים; עם זאת, הם אכן הצטרפו למושבות השכנות שלהם במלחמת פקווט (1636–1638) ובמלחמת המלך פיליפ (1675–1678). לאחר מכן, רוב האינדיאנים בדרום ניו אינגלנד כרתו הסכמי שלום עם המתיישבים או נמכרו לעבדות לאחר מלחמת המלך פיליפ (מלבד שבט פקווט, ששורדיו נקלטו ברובם בשבטים נראגנסט ומוהגן בעקבות מלחמת פקווט).

מושבת מפרץ מסצ'וסטס הצליחה כלכלית, סחרה עם אנגליה, מקסיקו ואיי הודו המערבית. בנוסף לסחר חליפין, עסקאות נעשו בליש"ט אנגלים, "דולרים" ספרדים, ו-wampum בשנות ה-40 של המאה ה-17. בשנת 1652, מחסור במטבעות הניע את המושבה לאשר לצורף ג'ון האל להנפיק מטבעות, הידועים כיום בשם מטבעות עץ האלון, עץ הערבה ועץ האורן.

חילוקי דעות פוליטיים עם אנגליה לאחר הרסטורציה האנגלית הובילו לביטול האמנה הקולוניאלית ב-1684. המלך ג'יימס השני הקים את הדומיניון של ניו אינגלנד בשנת 1686 כדי להביא את כל המושבות של ניו אינגלנד תחת שליטה איתנה יותר של הכתר. הדומיניון פורק לאחר שהמהפכה המהוללת של 1688 הדיחה את ג'יימס, ומושבת מפרץ מסצ'וסטס חזרה לשלוט תחת האמנה שבוטלה עד 1691, אז התקבלה אמנה חדשה עבור מחוז מפרץ מסצ'וסטס. מחוז חדש זה שילב את שטחי מפרץ מסצ'וסטס עם אלו של מושבת פלימות' ונחלות קנייניות בננטקט ובמרתה'ס ויניארד. סר ויליאם פיפס הגיע בשנת 1692 כשהוא נושא את האמנה וקיבל את האחריות הרשמית על המחוז החדש, כאשר המושבה התמודדה עם משברי משפטי המכשפות, שהחלו בכפר סיילם.

היסטוריה

מפה המתארת תפוצה שבטית בדרום ניו אינגלנד, בערך 1600; הגבולות הפוליטיים המוצגים הם מודרניים

לפני הגעתם של מתיישבים אירופיים לחוף המזרחי של ניו אינגלנד, האזור סביב מפרץ מסצ'וסטס היה שטחם של כמה עמים דוברי אלגונקוויאן, כולל מסצ'וסטס, נאוסטס ו-וומפאנואגס. ה-Pennacooks כבשו את עמק נהר Merrimack מצפון, וה-Nipucs‏, Pocumtucs ו-Mahicans כבשו את האדמות המערביות של מסצ'וסטס, למרות שחלק מהשבטים הללו היו כפופים לשבט המוהוק, שהתרחבו באגרסיביות מצפון מדינת ניו יורק. סך האוכלוסייה הילידית בשנת 1620 נאמד ב-7,000. מספר זה היה גדול משמעותית מאשר ב-1616; בשנים מאוחרות יותר, כרוניקנים בני התקופה ראיינו אנשים ילידים שתיארו מגפה גדולה שהרגה עד שני שלישים מהאוכלוסייה. דפוסי השימוש בקרקע של הילידים כללו חלקות שנוקו למטרות חקלאיות ושטחי חורש לציד. חלוקת הארץ בין השבטים הייתה מובנת היטב.

במהלך תחילת המאה ה-17, מספר חוקרים אירופאים תיארו את האזור, כולל סמואל דה שמפלן וג'ון סמית'. התוכניות החלו בשנת 1606 ליישובי הקבע הבריטיים הראשונים בחוף המזרחי של צפון אמריקה. ב-10 באפריל 1606, ג'יימס הראשון, מלך אנגליה העניק אמנה להקמת שתי חברות מניות.^[1] לאף אחד מהתאגידים הללו לא ניתן שם באמנה זו, אך השטחים כונו כ"מושבה הראשונה" ו"המושבה השנייה", שעליהן הוסמכו בהתאמה להתיישב ולמשול. לפי אמנה זו, "המושבה הראשונה" ו"המושבה השנייה" היו אמורות להיות נשלטות על ידי מועצה המורכבת מ-13 גברים בכל מושבה. האמנה הגדירה מועצה נוספת של 13 אנשים בשם "מועצת וירג'יניה" אשר הייתה בעלת אחריות כוללת למפעל המשולב.^[2]

"המושבה הראשונה" נעה בין קו הרוחב 34 ל-41 מעלות צפון; "המושבה השנייה" נעה בין קו הרוחב 38 ל-45 מעלות. ("המושבה הראשונה" ו"המושבה השנייה" חפפו. האמנה משנת 1629 של המלך צ'ארלס הראשון קבעה שהמושבה השנייה נעה בין קו הרוחב ה-40 ל-48 מעלות צפון, מה שהפחית את החפיפה.) משקיעים מלונדון מונו לשלוט בכל היישובים ב"מושבה הראשונה"; משקיעים מ"העיר פלימות' במחוז דבון "מונו לשלוט בכל ההתיישבויות ב"מושבה השנייה". החברה הלונדונית המשיכה להקים את ג'יימסטאון. חברת פלימות' בהדרכתו של סר פרדיננדו גורג' כיסתה את האזור הצפוני יותר, כולל ניו אינגלנד, והקימה את מושבת סגאדהוק בשנת 1607 במיין. אולם הניסיון התברר כקשה במיוחד עבור 120 המתיישבים, והמתיישבים ששרדו נטשו את המושבה לאחר שנה אחת בלבד. ג'ורג'ס ציין כי "לא היה עוד דיבור על יישוב מטעים באזורים אלה" במשך מספר שנים. ספינות אנגליות המשיכו להגיע לאזור ניו אינגלנד לצורך דיג וסחר עם האוכלוסייה הילידית.

מושבת פלימות'

ערך מורחב – מושבת פלימות'

בדצמבר 1620, קבוצה של בדלנים דתיים אנגליים, שכונו מאוחר יותר "האבות העולים", הקימה את המושבה פלימות' ממש מדרום למפרץ מסצ'וסטס, במטרה לשמר את זהותם התרבותית ולהשיג חופש דת. המתיישבים של פלימות' התמודדו עם קשיים גדולים והרוויחו מעט רווחים עבור משקיעיהם, שמכרו להם את האינטרסים שלהם ב-1627. אדוארד וינסלו וויליאם ברדפורד היו שניים ממנהיגי המושבה וככל הנראה היו המחברים של יצירה שפורסמה באנגליה ב-1622 בשם הקשר של מורט. ספר זה דומה במובנים מסוימים למסכת קידום שנועדה לעודד הגירה נוספת. מושבת פלימות' תישאר נפרדת ממושבת מפרץ מסצ'וסטס עד להקמת פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס.

מושבת וסאגוסט

היו ניסיונות אחרים של מושבות הקשורות יותר לאנגליה ב-1623 וב-1624 בווימות', מסצ'וסטס. מושבת וסאגוסט של תומאס ווסטון נכשלה תוך פחות משנה. גם מאמץ של רוברט גורג'ס להקים מבנה קולוניאלי אזרחי ודתי כולל לניו אינגלנד מבוסס באותו מקום נכשל ורוב המתיישבים עזבו. אותן משפחות שנשארו לאחר עזיבתו של גורג'ס הקימו את יישוב הקבע העתיק ביותר במה שתהפוך למושבת מפרץ מסצ'וסטס.

התיישבות כף אן

בשנת 1623, מועצת פלימות' לניו אינגלנד, היורשת של חברת פלימות', הקימה כפר דייגים קטן בכף אן בפיקוח חברת דורצ'סטר, עם תומאס גרדנר כמפקח עליה. חברה זו אורגנה במקור באמצעות מאמציו של השר הפוריטני ג'ון וייט (1575–1648) מדורצ'סטר, במחוז דורסט באנגליה. וייט כונה "אבי המושבה של מסצ'וסטס" בגלל השפעתו בהקמת היישוב הזה, למרות שמעולם לא היגר אליה. ההתיישבות כף אן לא הייתה רווחית, והתומכים הפיננסיים של חברת דורצ'סטר הפסיקו את תמיכתם עד סוף 1625. ההתיישבות שלהם בגלוסטר של היום ננטשה, אך מעט מתיישבים נותרו באזור, כולל רוג'ר קונאנט, והם הקימו יישוב מעט דרומה יותר באזור סיילם של ימינו, ליד הכפר של שבט נאומקיאג.

הקמה חוקית של המושבה

הארכיבישוף ויליאם לאוד היה יועץ מועדף של המלך צ'ארלס הראשון ואנגליקני מסור, והוא ביקש לדכא את המנהגים הדתיים של הפוריטנים ואמונות נון-קונפורמיסטיות אחרות באנגליה. הרדיפה של פוריטנים רבים בשנות ה-20 של המאה ה-17 הביאה אותם להאמין שרפורמה דתית לא תתאפשר בזמן שצ'ארלס הוא המלך, ורבים החליטו לחפש חיים חדשים בעולם החדש.

ג'ון וייט המשיך לחפש מימון למושבה. ב-19 במרץ 1628^[3] הנפיקה המועצה לניו אינגלנד מענק קרקע לקבוצת משקיעים חדשה שכללה כמה מחברת דורצ'סטר. מענק הקרקע נועד לשטח בין נהר צ'ארלס לנהר מרימאק שהשתרע מ"הים המערבי והאוקיינוס האטלנטי בחלק המזרחי ועד לים הדרומי בחלק המערבי". החברה לה נמכר המענק כונתה "חברת ניו אינגלנד למטעים במפרץ מסצ'וסטס". החברה בחרה במת'יו קראדוק כמושל הראשון שלה ומיד החלה בארגון אספקה וגיוס מתיישבים.

החברה שלחה כ-100 מתיישבים חדשים עם אמצעים להצטרף לקונאנט ב-1628, בראשות עוזר המושל ג'ון אנדקוט, אחד ממקבלי המענקים. בשנה שלאחר מכן שונה שמה של נאומקיאג לסיילם והיא בוצרה על ידי עוד 300 מתיישבים בראשות הכומר פרנסיס היגינסון, מראשוני השרים של היישוב. החורפים הראשונים היו קשים, כאשר מתיישבים נאבקו ברעב ובמחלות, והביאו למקרי מוות רבים.

מנהיגי הקבוצות ביקשו אמנה מלכותית עבור המושבה מכיוון שהם היו מודאגים מהחוקיות של תביעות קרקע סותרות שניתנו למספר חברות (כולל חברת ניו אינגלנד) עבור הטריטוריות הלא ידועות של העולם החדש, ובגלל המספר ההולך וגדל של פוריטנים שרצו להצטרף אליהם. צ'ארלס העניק את הצ'רטר החדש ב-4 במרץ 1629,^[3] תוך שהוא מחליף את מענק הקרקע ומקים בסיס חוקי למושבה האנגלית החדשה במסצ'וסטס, ומינה את אנדקוט כמושל. לא היה ברור אם צ'ארלס ידע שהחברה נועדה לתמוך בהגירה הפוריטנית, וסביר להניח שנותר לו להניח שזה למטרות עסקיות בלבד, כפי שהיה נהוג. באמנה הושמט סעיף משמעותי: מיקום אספת בעלי המניות השנתית. צ'ארלס פיזר את הפרלמנט ב-1629, ואז נפגשו מנהלי החברה כדי לשקול את האפשרות להעביר את מושב הממשל של החברה למושבה. לאחר מכן, באותה שנה, הסכם קיימברידג', שבו קבוצת משקיעים הסכימה להגר ולפעול לרכישה של אחרים שלא יהגרו.

מושבת מפרץ מסצ'וסטס הפכה למושבה האנגלית הראשונה שקיבלה צ'רטר שמועצת המושלים שלה לא התגוררה באנגליה. עצמאות זו סייעה למתיישבים לשמור על שיטות הדת הפוריטניות שלהם ללא הפרעה מהמלך, הארכיבישוף לאוד או הכנסייה האנגליקנית. האמנה נשארה בתוקף במשך 55 שנים; צ'ארלס השני ביטל אותה בשנת 1684. הפרלמנט העביר חקיקה שנקראה "חוקי הסחר הימי" שניסו למנוע מהמתיישבים לסחור עם כל מדינה מלבד אנגליה. התנגדות קולוניאלית לחוקים אלו הובילה את המלך צ'ארלס לבטל את אמנת מסצ'וסטס ולאחד את כל המושבות בניו אינגלנד, ניו יורק וניו ג'רזי לדומיניון של ניו אינגלנד.

טריטוריה שנתבעה אך מעולם לא נוהלה על ידי הממשלה הקולוניאלית השתרעה באופן תאורטי מערבה עד האוקיינוס השקט. המושבה ההולנדית של הולנד החדשה ערערה על רבות מתביעותיה הטריטוריאליות, בטענה שהן מחזיקות בזכויות על קרקע מעבר לרוד איילנד עד לצד המערבי של קייפ קוד, בשטח השיפוט של מושבת פלימות' באותה תקופה.

היסטוריה קולוניאלית

ג'ון וינתרופ, שהוביל את הגל הגדול הראשון של קולוניסטים מאנגליה ב-1630 ושימש כמושל במשך 12 מתוך 20 השנים הראשונות של המושבה.

משט של ספינות הפליג מאנגליה החל מאפריל 1630, הידוע לעיתים בשם צי וינתרופ. הם החלו להגיע לסיילם ביוני ונשאו יותר מ-700 מתיישבים, המושל ג'ון וינתרופ והאמנה הקולוניאלית. וינטרופ נשא את הדרשה המפורסמת שלו "עיר על גבעה" לפני או במהלך ההפלגה.

במהלך עשר השנים הבאות, כ-20,000 פוריטנים היגרו מאנגליה למסצ'וסטס ולמושבות השכנות במהלך ההגירה הגדולה. שרים רבים הגיבו למדיניות הדתית המדכאת של אנגליה, ועשו את המסע עם הקהילות שלהם, ביניהם ג'ון קוטון, רוג'ר ויליאמס, תומאס הוקר ואחרים. חלוקות דתיות והצורך בקרקעות נוספות גרמו למספר התיישבויות חדשות שהביאו להקמת מושבת קונטיקט (של הוקר) ולמושבת רוד איילנד ומטעי פרובידנס (של ויליאמס ואחרים). השר ג'ון וילרייט גורש לאחר המחלוקת האנטינומית (כמו אן האצ'ינסון), והוא עבר צפונה כדי לייסד את אקסטר, ניו המפשייר.

פרוץ מלחמות שלוש הממלכות ב-1639 הביאה לעצירת ההגירה הגדולה, ומספר לא מבוטל של גברים חזר לאנגליה כדי להילחם במלחמה. שלטונות מסצ'וסטס אהדו את כוחות הפרלמנט ובאופן כללי היו להם יחסים חיוביים עם ממשלות חבר העמים של אנגליה והפרוטקטורט של אוליבר קרומוול. כלכלת המושבה החלה להתגוון בשנות ה-40 של המאה ה-17, כאשר תעשיות המסחר בפרוות, העצים והדיג מצאו שווקים באירופה ובאיי הודו המערבית, ובנוסף התפתחה תעשיית בניית הספינות של המושבה. צמיחתו של דור של אנשים שנולדו במושבה ועלייתו של מעמד סוחרים החלו לשנות אט אט את הנוף הפוליטי והתרבותי של המושבה, אף על פי שהשלטון בה המשיך להיות נשלט על ידי פוריטנים שמרנים יחסית.

התמיכה הקולוניאלית בחבר העמים יצרה מתיחות לאחר החזרת כס המלוכה לצ'ארלס השני ב-1660. צ'ארלס ביקש להרחיב את ההשפעה המלכותית על המושבות, שמסצ'וסטס התנגדה לה יחד עם המושבות האחרות. לדוגמה, מושבת מפרץ מסצ'וסטס סירבה שוב ושוב לבקשות של צ'ארלס וסוכניו לאפשר לכנסייה האנגליקנית להתבסס, והמושבות של ניו אינגלנד התנגדו בדרך כלל לחוקי הסחר הימי, חוקים שהגבילו את הסחר הקולוניאלי לאנגליה בלבד.

המושבות של ניו אינגלנד נהרסו על ידי מלחמת המלך פיליפ (1675–1676), כאשר העמים הילידים של דרום ניו אינגלנד קמו נגד המתיישבים והובסו באופן מכריע, אם כי במחיר גבוה לכל הצדדים הנוגעים בדבר. גבול מסצ'וסטס נפגע קשה במיוחד: כמה קהילות בעמקי קונטיקט ונהר סוויפט ננטשו. עד סוף המלחמה, רוב האוכלוסייה הילידית של דרום ניו אינגלנד כרתה הסכמי שלום עם המתיישבים.

עימות עם אנגליה

אנגליה התקשתה לאכוף את חוקיה ותקנותיה במושבת מפרץ מסצ'וסטס, מכיוון שזו הייתה מושבה משותפת שלא כמו המושבות המלכותיות והמושבות הקנייניות שהכתר האנגלי ניהל. מפרץ מסצ'וסטס היה בעיקרו שלטון עצמי עם בית משלו של סגנים, מושל וקצינים אחרים שמונו בעצמם. המושבה גם לא שמרה על המטה והפיקוח שלה בלונדון אלא העבירה אותם למושבה. הקולוניסטים של מפרץ מסצ'וסטס ראו עצמם כמשהו שונה מ"ארץ האם" שלהם אנגליה בגלל מסורת זו של שלטון עצמי, יחד עם האופי התאוקרטי של החברה הפוריטנית בניו אינגלנד. המייסדים הפוריטנים של מסצ'וסטס ופלימות' ראו את עצמם כמי שקיבלו את אדמותיהם בעולם החדש באופן אלוהי עם חובה ליישם ולקיים את החוק הדתי.

מתיישבים אנגלים השתלטו על הולנד החדשה ב-1664, והכתר שלח נציבים מלכותיים לניו אינגלנד מפרובינציית ניו יורק החדשה כדי לחקור את מעמד הממשל והמערכת המשפטית של המושבות. נציבים אלה היו אמורים להביא את מושבות ניו אינגלנד לקשר חזק יותר עם אנגליה, כולל לאפשר לכתר למנות את מושל המושבה. המתיישבים בניו אינגלנד סירבו בטענה שלמלך אין זכות "לפקח" על החוקים ובתי המשפט של מפרץ מסצ'וסטס, ואמרו שהם צריכים להמשיך כפי שהם כל עוד הם נשארים במסגרת הזכויות והפריבילגיות החוקיות של האמנה שלהם. הנציבים ביקשו שהמושבה תשלם 20 אחוזים מכלל הזהב והכסף שנמצאו בניו אינגלנד, אך המתיישבים השיבו שהם "לא מחויבים למלך אלא באדיבות".

מפרץ מסצ'וסטס הרחיב את זכות ההצבעה רק לפוריטנים, אך אוכלוסיית המושבה גדלה והאוכלוסייה הלא פוריטנית גדלה יחד איתה; לפיכך, מתחים וסכסוכים גברו בנוגע לכיוון העתידי של המושבה. סוחרים ומתיישבים עשירים רבים רצו להרחיב את הבסיס הכלכלי והאינטרסים המסחריים שלהם וראו בהנהגה הפוריטנית השמרנית כמסכלת זאת. אפילו בחברה הפוריטנית, הדור הצעיר רצה בליברליזציה של החברה באופן שיעזור במסחר. אלה שרצו שמפרץ מסצ'וסטס וניו אינגלנד יהיו מקום לשמירה על מצוות ותאוקרטיה דתיים היו עוינים ביותר לכל שינוי בממשל. לכתר נודע על מחלוקות אלו וביקש לכלול בהנהגה כאלו שאינם פוריטנים בתקווה לנהל את המושבה.

ההאשמות של אי כפיפות נגד המושבה כללו את שלילת סמכותו של הכתר לחוקק חקיקה בניו אינגלנד, טענה שמפרץ מסצ'וסטס שולטת בפרובינציות ניו המפשייר ומיין, ושלילת חופש המצפון. עם זאת, עיקר עבירותיהם של המתיישבים היו הטבעת כסף (שילינג עץ האורן) והפרותיהם של חוקי הסחר הימי, שהועברו על ידי הפרלמנט כדי להסדיר את המסחר בתוך האימפריה הקולוניאלית האנגלית. תקנות אלו קבעו עם מי המושבות יכולות לסחור וכיצד ניתן לנהל סחר, וסוחרי ניו אינגלנד התהדרו בהן על ידי סחר ישיר עם מעצמות אירופה. זה עורר את זעמם של סוחרים אנגלים רבים, אגודות מסחריות וועדות מלכותיות שפנו למלך לפעולה, בטענה שהמתיישבים של ניו אינגלנד פוגעים במסחר שלהם. התלונות של הלורדים של הסחר היו כה חמורות עד שהמלך שלח את אדוארד רנדולף לבוסטון בניסיון לרסן ולהסדיר את המושבה. כשהגיע לבוסטון, הוא מצא ממשלה קולוניאלית שסירבה להיכנע לדרישות המלכותיות.

רנדולף דיווח ללונדון שבית המשפט הכללי של מפרץ מסצ'וסטס טען שלמלך אין זכות להתערב בעסקאות המסחריות שלהם. בתגובה, ביקש רנדולף מהכתר לנתק את כל הסחר אל המושבה וממנה וביקש לקבוע תקנות נוספות. הכתר לא רצה לאכוף אמצעי כה חריף ולהסתכן בהרחקת החברים המתונים בחברה הניו אינגלנדית שתמכו באנגליה, ולכן הבריטים הציעו אמצעים פייסניים אם מפרץ מסצ'וסטס ימלא אחר החוק. מפרץ מסצ'וסטס סירב, והלורדים של הסחר נזהרו מאמנת המושבה; הם עתרו לכתר כדי לבטל אותו או לתקן אותו. רנדולף מונה לראש המכס והמודד הכללי של ניו אינגלנד, עם משרדו בבוסטון. למרות הלחץ המוגבר הזה, בית המשפט הכללי קבע חוקים שאפשרו לסוחרים לעקוף את סמכותו של רנדולף. מה שהוסיף לתסכולו של רנדולף הסתמכותו על בית המשפט האדמירלי שיפסוק על החוקים שהוא ניסה לאכוף. הסיעה המתונה של בית המשפט הכללי תמכה ברנדולף ובשינויים שהכתר רצה לעשות, אך השמרנים נותרו חזקים מדי וחסמו כל ניסיון לעמוד לצד אנגליה. עם זאת, כשהמתחים גברו בין הכתר למפרץ מסצ'וסטס, והתגברו האיומים בהליכים משפטיים נגד המושבה, בית המשפט הכללי העביר חוקים שהכירו בחוקי אדמירליות אנגלים מסוימים, תוך מתן אפשרות לממשל עצמי.

ביטול האמנה

שני צירים ממפרץ מסצ'וסטס נשלחו ללונדון כדי להיפגש עם הלורדים של הסחר כאשר הכתר איים על המושבה עם Quo warranto. הלורדים דרשו צ'רטר משלים כדי להקל על הבעיות, אך הצירים קיבלו פקודות שהם לא יכולים לשאת ולתת על כל שינוי על הצ'רטר וזה הכעיס את הלורדים. Quo warranto הוצא מיד. המלך חשש שהדבר יעורר בעיות בתוך המושבה וניסה להרגיע את המתיישבים שהאינטרסים הפרטיים שלהם לא ייפגעו. אולם ההכרזה יצרה בעיות, והעימותים גברו בין המתונים והשמרנים. המתונים שלטו במשרד המושל ובמועצת העוזרים, והשמרנים שלטו באספת הצירים. המהומה הפוליטית הזו הסתיימה בפשרה עם הצבעת הצירים לאפשר לצירים בלונדון לנהל משא ומתן ולהגן על האמנה הקולוניאלית.

כשהצו הגיע לבוסטון, בית המשפט הכללי הצביע על המסלול שעל המושבה לנקוט. שתי האפשרויות היו להיכנע מיד לסמכות המלוכה ולפרק את ממשלתם או להמתין לכתר כדי לבטל את האמנה שלהם ולהתקין מערכת ממשלתית חדשה. בית המשפט הכללי החליט להמתין לכתר. היה חסר להם בסיס חוקי להמשיך את ממשלתם, אך היא נותרה על כנה עד לביטולה הרשמי ב-1686.

איחודים ורסטורציה

דומיניון ניו אינגלנד בשנת 1688

ג'יימס השני, מלך אנגליה איחד את מסצ'וסטס עם שאר המושבות של ניו אינגלנד בדומיניון ניו אינגלנד ב-1686. השלטון נשלט על ידי סר אדמונד אנדרוס ללא נציגות מקומית מעבר לחברי המועצה שנבחרו על ידו, והוא היה מאוד לא פופולרי ברחבי ניו אינגלנד. שלטונות מסצ'וסטס עצרו את אנדרוס באפריל 1689 לאחר המהפכה המהוללת של 1688 באנגליה, והם כוננו מחדש את הממשלה תחת האמנה שהושהתה. עם זאת, מתנגדים לשלטון הפוריטני טענו כי לממשלה אין בסיס חוקתי ראוי, וחלק מפעולותיה חוו התנגדות על בסיס זה.

המלך ויליאם השלישי הוציא צ'רטר ב-1691, למרות מאמציהם של שליחי מסצ'וסטס להחיות את האמנה הקולוניאלית הישנה. זה נוהל בעיקר על ידי אינקריס מת'ר בתפקידו כשגריר המושבה הלא רשמי, המאחד את מפרץ מסצ'וסטס עם המושבה פלימות', מרתה'ס ויניארד, ננטקט וטריטוריות המקיפות בערך את מיין, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה כדי להקים את פרובינציית מפרץ מסצ'וסטס. האמנה החדשה הזו הרחיבה בנוסף את זכויות ההצבעה למי שאינם פוריטנים, תוצאה שמת'ר ניסה להימנע ממנה.

החיים במושבה

נבנה בשנת 1641, בית פיירבנקס הוא בית מהתקופה הראשונה עם חיפוי לוחות

החיים יכלו להיות די קשים בשנים הראשונות של המושבה. מתיישבים רבים חיו במבנים גולמיים למדי, כולל מחסות, ויגומים ובקתות רצפות עפר שנעשו באמצעות בנייה בוואטל ודאב. הבנייה השתפרה בשנים מאוחרות יותר, ובתים החלו להיות מחופים במעטפת, עם גגות סכך או קרשים וארובות עץ. אנשים עשירים יותר הרחיבו את ביתם על ידי הוספת גג נשען על הגב, מה שאפשר מטבח גדול יותר (אולי עם ארובת לבנים או אבן כולל תנור), חדרים נוספים ומעון שינה. הבתים הללו היו המבשרים למה שנקרא כיום סגנון ה-saltbox של האדריכלות. חללי הפנים השתכללו יותר בשנים מאוחרות יותר, עם קירות מחופים טיח, ועבודות עץ עשויות להיות יקרות בבתים היקרים ביותר.

מתיישבים שהגיעו לאחר הגל הראשון גילו כי לעיירות הראשונות אין מקום עבורם. בחיפוש אחר קרקע משלהם, קבוצות של משפחות ביקשו מהממשלה אדמה להקים עליה עיר חדשה; הממשלה בדרך כלל איפשרה למנהיגי הקבוצה לבחור את האדמה. מענקים אלה היו בדרך כלל כ-40 מילים רבועים (10,000 הקטאר), והיו ממוקמים ליד עיירות אחרות כדי להקל על ההגנה והתמיכה החברתית. ראשי הקבוצה היו אחראים גם על רכישת ויתור הילידים לאדמות שהם בחרו. בדרך זו התרחבה המושבה פנימה, והולידה יישובים גם בשטחים סמוכים.

סיילם קומון הוקם ככפר ירוק בשנת 1667

הקרקע בתוך העיירה חולקה בהסכמה קהילתית, בדרך כלל בהקצאה בשיטות שמקורן באנגליה. מחוץ למרכז העיר הוקצו קרקעות לחקלאות, שחלקן היו עשויות להתקיים באופן קהילתי. חקלאים בעלי חלקות אדמה גדולות היו עשויים לבנות בית ליד נכסיהם בפאתי העיירה. מרכז העיר שהיה מסודר היטב היה קומפקטי למדי, עם בית מרזח, בית ספר, אולי כמה חנויות קטנות, ובית מפגש ששימש לטקסים אזרחיים ודתיים. בית המפגש היה מרכז החיים הפוליטיים והדתיים של העיירה. טקסי הכנסייה היו עשויים להתקיים במשך מספר שעות ביום רביעי ובמשך כל היום ביום ראשון. הפוריטנים לא קיימו חגים שנתיים, במיוחד חג המולד, שלדבריהם היו לו שורשים פגאניים. ישיבות עירוניות שנתיות התקיימו בבית האספה, בדרך כלל בחודש מאי, כדי לבחור את נציגי העיר לבית המשפט הכללי ולבצע עסקות קהילתיות אחרות. לעיירות היה לעיתים קרובות כפר ירוק, ששימש לחגיגות חוצות ופעילויות כגון תרגילים צבאיים של המיליציה של העיר.

חיי נישואין וחיי משפחה

רבים מהמתיישבים הראשונים שהיגרו מאנגליה הגיעו עם חלק ממשפחתם או כולה. היה מצופה שאנשים יתחתנו צעירים למדי ויתחילו להביא צאצאים. שיעורי תמותת תינוקות היו נמוכים יחסית, וכך גם מקרים של מוות בילדות. גברים שאיבדו את נשותיהם נישאו שוב די מהר, במיוחד אם היו להם ילדים שהיו זקוקים לטיפול. גם אלמנות מבוגרות היו נישאות לפעמים למען ביטחון כלכלי. בנוסף, גם היה מקובל שהורים אלמנים מבוגרים גרים עם אחד מילדיהם. בשל התפיסה הפוריטנית של נישואים כאיחוד אזרחי, גירושים התרחשו לפעמים ויכלו לבוא מצד שני המגדרים.

פעילות מינית הייתה צפויה להיות מוגבלת לנישואין. יחסי מין מחוץ לנישואים נחשבו לזנות אם אף אחד מבני הזוג לא היה נשוי, וניאוף אם אחד או שניהם היו נשואים למישהו אחר. זנות נענשה בדרך כלל בקנסות ובלחץ להינשא; אישה שילדה ילד בלתי חוקי הייתה עלולה גם להיקנס. ניאוף ואונס היו פשעים חמורים יותר, ועל שניהם היה עונש מוות. עם זאת, אונס דרש יותר מעד אחד, ולכן רק לעיתים נדירות הועמדו על כך לדין. פעילות מינית בין גברים כונתה מעשי סדום, ועונשה היה גם מוות.

במסגרת הנישואין, הבעל היה בדרך כלל אחראי לספק את צרכיה הכלכליים של המשפחה, אם כי לא היה נדיר שנשים עובדות בשדות ומבצעות מעט עבודת בית (למשל, טוויית חוטים או אריגה של בדים) כדי להשלים את הכנסת המשפחה. נשים היו אחראיות כמעט בלעדית לדאוג לרווחת הילדים.

ילדים הוטבלו בבית האספה המקומי תוך שבוע מיום לידתם. האם בדרך כלל לא הייתה נוכחת כי היא עדיין התאוששה מהלידה, ואת שם הילד בדרך כלל בחר האב. שמות הופצו בתוך המשפחה, ונעשה שימוש חוזר בשמות כאשר תינוקות מתו. אם אנשים מבוגרים נפטרו ללא יורשים, שמם יכול היה להימשך כאשר האחים של המנוח העניקו את השם לילדיהם.

רוב הילדים קיבלו צורה כלשהי של חינוך, דבר שמייסדי המושבה האמינו שהוא חשוב ליצירת מערכת יחסים נכונה עם אלוהים. עיירות היו מחויבות לספק חינוך לילדיהן, מה שבדרך כלל הסתפק בהעסקת מורה מסוג כלשהו. איכותם של המדריכים הללו הייתה מגוונת, מאנשים מקומיים בעלי השכלה מינימלית ועד לשרים בעלי השכלה בהרווארד.

ממשלה

מבנה השלטון הקולוניאלי השתנה במהלך תקופת האמנה. הפוריטנים הקימו ממשלה תאוקרטית מוגבלת לחברי כנסייה, אם כי נאסר על השרים לכהן בתפקידים ממשלתיים. וינתרופ, דאדלי, הכומר ג'ון קוטון ומנהיגים אחרים ביקשו למנוע דעות דתיות מנוגדות, ורבים גורשו בגלל אמונות דתיות שונות, כולל רוג'ר ויליאמס מסיילם ואן האצ'ינסון מבוסטון, וקווייקרים ואנבפטיסטים. עד אמצע שנות ה-40 של המאה ה-17, מושבת מפרץ מסצ'וסטס גדלה ליותר מ-20,000 תושבים.^[4]

האמנה העניקה לבית המשפט הכללי את הסמכות לבחור קצינים ולחוקק חוקים עבור המושבה. הפגישה הראשונה שלה בצפון אמריקה התקיימה באוקטובר 1630, אך השתתפו בה שמונה בני חורין בלבד. הם הקימו את מועצת העוזרים הראשונה והצביעו (בניגוד לתנאי האמנה) שעליהם לבחור את המושל והסגן מביניהם. בית המשפט הכללי קבע במושב הבא כי יבחר את המושל ואת המשנה.

116 מתיישבים נוספים התקבלו לבית הדין הכללי כבני חורין בשנת 1631, אך רוב הכוח השלטוני והשיפוטי נותרו בידי מועצת העוזרים. הם גם חוקקו חוק המציין שרק אותם גברים ש"הם חברים בכמה מהכנסיות" במושבה היו כשירים להפוך לבני חורין ולזכות בהצבעה. הגבלה זו לא שונתה עד לאחר הרסטורציה האנגלית. התהליך שבו אנשים הפכו לחברים באחת הכנסיות של המושבה כלל תשאול מפורט של זקני הכנסייה על אמונותיהם וחוויותיהם הדתיות; כתוצאה מכך, רק אנשים שהשקפות הדתיות שלהם תואמות את דעותיהם של הנהגת הכנסייה היו צפויים להיות חברים ולקבל את היכולת להצביע במושבה. לאחר מחאה על הטלת מיסים בישיבת מועצת העוזרים, הורה בית המשפט הכללי לכל עיר לשלוח שני נציגים המכונים סגנים להיפגש עם בית המשפט כדי לדון בענייני מיסוי.

שאלות של ממשל וייצוג התעוררו שוב בשנת 1634 כאשר כמה צירים דרשו לראות את הצ'רטר, שהעוזרים הסתירו מעיני הציבור. לסגנים נודע על ההוראות כי בית הדין הכללי צריך לחוקק את כל החוקים, וכי כל בני החורין צריכים להיות חברים בבית הדין הכללי. לאחר מכן הם דרשו לאכוף את האמנה על פי המכתב, מה שהמושל וינתרופ ציין כי אינו מעשי בהתחשב במספר ההולך וגדל של בני חורין. הצדדים הגיעו לפשרה והסכימו שבית המשפט הכללי יורכב משני צירים המייצגים כל עיר. דאדלי נבחר למושל ב-1634, ובית המשפט הכללי שמר לעצמו מספר רב של סמכויות, כולל סמכויות מיסוי, חלוקת קרקעות וקבלת בני חורין.

תיק משפטי בשנת 1642 הביא להפרדה של מועצת העוזרים לבית עליון של בית הדין הכללי. המקרה היה כרוך בחזירה של אלמנה שאבדה ונתבטלה על ידי בית המשפט הכללי, אך העוזרים הצביעו כגוף להטיל וטו על מעשה בית המשפט הכללי. התוצאה של הדיון שהתנהל לאחר מכן הייתה שבית המשפט הכללי הצביע בשנת 1644 שמועצת העוזרים תשב ותדון בנפרד מבית המשפט הכללי (הם ישבו יחד עד אז), ושני הגופים חייבים להסכים כדי לקבל כל חקיקה. ערעורים שיפוטיים היו אמורים להתקבל בישיבה משותפת, שכן אחרת, העוזרים יהיו בעמדה להטיל וטו על ניסיונות לבטל את החלטותיהם.

המלך והממשלה הבריטית החזיקו בכוח מספיק במפרץ מסצ'וסטס בשנות ה-30 של המאה ה-17, כך שהפוריטנים ואחרים פחדו להישלח הביתה אם ישמעו על אמונות לא שגרתיות כמו מה שרוג'ר ויליאמס פירט.

חוקים ומערכת המשפט

במהלך 1641, אימצה המושבה רשמית את גוף החירויות של מסצ'וסטס, שנתנאל וורד הרכיב.^[5] מסמך זה כלל 100 חוקים אזרחיים ופליליים המבוססים על הסנקציות החברתיות המתועדות בתנ"ך. חוקים אלה היוו את גרעין החקיקה הקולוניאלית עד לעצמאות והכילו כמה הוראות ששולבו מאוחר יותר בחוקת ארצות הברית, כגון הרעיונות של הגנה שווה וסיכון כפול.^[5]

מפרץ מסצ'וסטס הייתה המושבה הראשונה שקבעה חוקים הנוגעים לעבדות עם הוראה 91 של גוף החירויות של מסצ'וסטס שפיתחה הגנות לאנשים שאינם מסוגלים לבצע שירות ציבורי. חוק נוסף פותח כדי להגן על נשים נשואות, ילדים ואנשים עם מוגבלות נפשית מפני קבלת החלטות כלכליות. החוק הקולוניאלי הבדיל בין סוגי מוגבלויות נפשיות, וסיווג אותם כ"אנשים מוסחים", "אידיוטים" ו"מטורפים". בשנת 1693, "חוקי עניים" אפשרו לקהילות להשתמש באחוזות של אנשים עם מוגבלויות כדי לדחות את עלות התמיכה הקהילתית של אותם אנשים. רבים מהחוקים הללו נשארו עד המהפכה האמריקאית.

התנהגויות רבות זכו לזעף מבחינה תרבותית, אשר רגישויות מודרניות עשויות לשקול פעולות טריוויאליות יחסית, וחלקן הובילו להעמדה לדין פלילי. אלה כללו שינה במהלך תפילות הכנסייה, משחק קלפים ועיסוק במספר פעילויות בשבת. לעומת זאת, היו חוקים ששיקפו עמדות שעדיין נתמכות על ידי הרגישויות הפופולריות בארצות הברית במאה ה-21, נגד דברים כמו עישון טבק, התעללות בחמותו, ריקודים חולניים ותלישת שיער.^[6] ילדים, עולים חדשים ואנשים עם מוגבלות היו פטורים מעונש על עבירות כאלה.

מועצת העוזרים של המושבה ישבה כבית המשפט האחרון לערעורים וכבית המשפט העיקרי לסוגיות פליליות של "חיים, גפיים או גירוש" ונושאים אזרחיים שבהם הנזק עלה על 100 ליש"ט. עבירות קלות יותר נדונו בבתי משפט מחוזיים או על ידי נציבים שמונו לדיון בסכסוכים קלים. בתי המשפט הנמוכים היו אחראים גם על מתן רישיונות ועל עניינים כמו צוואות. המושבעים היו מוסמכים להכריע בשאלות עובדתיות ומשפטיות כאחד, אם כי בית המשפט יכול להחליט אם חבר מושבעים לא הצליח להגיע להחלטה. העונשים על עבירות כללו קנסות ועונשים גופניים כמו הצלפות וישיבה בסד, כאשר העונשים של גירוש מהמושבה ומוות בתלייה שמורים לעבירות החמורות ביותר. העדויות התבססו לפעמים על שמועה ואמונות טפלות. לדוגמה, "מבחן המגע" שימש בשנת 1646 שבו נאלץ מי שהואשם ברצח לגעת בגופת המת; אם מופיע דם, הנאשם ייחשב אשם. זה שימש כדי להרשיע ולהוציא להורג אישה שהואשמה ברצח ילדה שזה עתה נולד. גופות של אנשים שנתלו בשל פיראטיות לפעמים הוצגו בפומבי באיי הנמל כך שנראו לכלי שיט ים.

תביעות פליליות בולטות

הקוואקר מארי דייר נתלה בבוסטון קומון בשנת 1660

אחת הראשונות שהוצאו להורג במושבה הייתה דורותי טלבי, שככל הנראה הייתה הזויה. היא נתלתה בשנת 1638 על רצח בתה, שכן החוק המקובל של מסצ'וסטס לא הבחין בזמנו בין אי שפיות או מחלת נפש לבין התנהגות התנהגות פלילית. המיילדת מרגרט ג'ונס הורשעה בהיותה מכשפה ונתלתה ב-1648 לאחר שמצבם של החולים החמיר לכאורה בטיפולה.

ההנהגה הקולוניאלית הייתה פעילה ביותר בניו אינגלנד ברדיפת הקווייקרים. בשנת 1660, הקווייקרית האנגליה מארי דייר נתלתה בבוסטון על כך שהתריסה שוב ושוב על חוק האוסר על קוויקרים מהמושבה. דייר הייתה אחת מארבעת הקווייקרים שהוצאו להורג הידועים בשם חללי בוסטון. ההוצאות להורג פסקו ב-1661 כאשר המלך צ'ארלס השני אסר במפורש על מסצ'וסטס להוציא להורג כל אדם על כך שהוא נחשד כקווייקריזם.

הקונפדרציה של ניו אינגלנד

בשנת 1643, מפרץ מסצ'וסטס הצטרף לקולוניה פלימות', מושבת קונטיקט ומושבת ניו הייבן בקונפדרציה של ניו אינגלנד, קואליציה רופפת שאורגנה בעיקר כדי לתאם עניינים צבאיים ומנהליים בין המושבות הפוריטניות. הוא היה הפעיל ביותר בשנות ה-70 של המאה ה-17 במהלך מלחמת המלך פיליפ. (ניו המפשייר עדיין לא אורגנה כפרובינציה נפרדת, וגם היא וגם רוד איילנד לא נכללו מכיוון שהם לא היו פוריטנים.)

כלכלה ומסחר

בשנות ה-1600, המושבה הייתה תלויה מאוד ביבוא מאנגליה ונתמכה על ידי השקעות של מספר מהגרים עשירים. עסקים מסוימים מיהרו לשגשג, בעיקר בניית ספינות, דיג ומקצועות הפרוות והעץ. כבר ב-1632 החלו ספינות שנבנו במושבה לסחור עם מושבות אחרות, אנגליה ונמלים זרים באירופה. עד 1660, צי הסוחרים של המושבה נאמד בכ-200 ספינות, ועד סוף המאה נאמדו במספנותיה כמה מאות ספינות מדי שנה. בשנים הראשונות, הצי הוביל בעיקר דגים ליעדים מאיי הודו המערבית לאירופה. מקובל היה שסוחר שולח דגים מיובשים לפורטוגל או ספרד, אוסף יין ושמן להובלה לאנגליה, ולאחר מכן נושא סחורות מוגמרות מאנגליה או ממקום אחר בחזרה למושבה. דפוסי סחר זה ודפוסים אחרים הפכו לבלתי חוקיים בעקבות הכנסת חוקי הסחר הימי ב-1651, והפכו את הסוחרים הקולוניאליים שהמשיכו את דפוסי המסחר הללו למבריחים דה פקטו. רשויות קולוניאליות רבות היו סוחרים או היו תלויים בהם פוליטית, והם התנגדו להידרש על ידי הכתר לגבות חובות שהוטלו על ידי מעשים אלה. בשנת 1652, בית המשפט הכללי של מסצ'וסטס אישר לג'ון האל ורוברט סנדרסון להתחיל להטביע מטבעות עבור המושבה.

סחר הפרוות מילא רק תפקיד צנוע בכלכלת המושבה מכיוון שנהרותיה לא חיברו היטב את מרכזיה עם האינדיאנים שעסקו בלכידת פרוות. העץ החל למלא תפקיד חשוב יותר ויותר בכלכלה, במיוחד למטרות ימיות, לאחר שעימותים בין אנגליה להולנדים דללו את אספקת תרני הספינות של אנגליה.

כלכלת המושבה הייתה תלויה בהצלחת הסחר בה, בין השאר משום שאדמותיה לא התאימו לחקלאות כמו זו של מושבות אחרות כמו וירג'יניה, שבהן ניתן היה להקים מטעים גדולים. הדיג היה חשוב מספיק כדי שהעוסקים בו היו פטורים ממיסוי ומשירות צבאי. קהילות גדולות יותר תמכו בבעלי מלאכה מיומנים באספקת רבים מהצרכים של החיים במאה ה-17. חלק מהפעילויות המניבות הכנסה התקיימו בבית, כמו ניפוץ, טווייה ואריגה של צמר וסיבים אחרים.

סחורות הועברו לשווקים המקומיים על דרכים שלעיתים היו מעט יותר משבילים אינדיאנים מורחבים. ערים נדרשו לתחזק את כבישיהן, בעונש של קנסות, והמושבה נדרשה לוועדות עירוניות מיוחדות כדי לפרוס דרכים בצורה הגיונית יותר ב-1639. גשרים היו נדירים למדי, מכיוון שהם היו יקרים לתחזוקה, וקנסות הוטלו על בעליהם על אובדן חיים או סחורה אם הם כשלו. כתוצאה מכך, מרבית מעברי הנהר נעשו במעבורת. יוצאי דופן בולטים היו גשר על פני נהר מיסטיק שנבנה ב-1638, וגשר נוסף על נהר סאוגוס, שעלויות האחזקה שלו סובסדו על ידי המושבה.

הממשלה הקולוניאלית ניסתה להסדיר את הכלכלה במספר דרכים. בכמה הזדמנויות היא העבירה חוקים המסדירים את השכר והמחירים של סחורות ושירותים בעלי חשיבות כלכלית, אך רוב היוזמות הללו לא החזיקו מעמד זמן רב. המקצועות של ייצור נעליים וייצור חביות הוסמכו להקים גילדות, המאפשרות לקבוע רמות מחיר, איכות ומומחיות לעבודתם. המושבה קבעה סטנדרטים המסדירים את השימוש במשקלים ובמידות. כך למשל, מפעילי הטחנות נדרשו לשקול תבואה לפני ואחרי הטחינה, כדי להבטיח שהלקוח יקבל בחזרה את מה שמסר (בניכוי אחוז הטוחן).

הסלידה הפוריטנית מראוותנות הביאה את המושבה להסדיר גם את ההוצאות על מה שהיא תפסה כפריטי מותרות. על פריטי קישוט אישיים, במיוחד תחרה ובגדי משי יקרים, נקבע מחיר מאוד גבוה. ניסיונות לאסור פריטים אלה נכשלו, והמושבה פנתה לחוקים המגבילים את הצגתם למי שיכול להפגין 200 ליש"ט בנכסים.

דמוגרפיה

רוב האנשים שהגיעו במהלך 12 השנים הראשונות היגרו משני אזורים באנגליה. רבים מהמתיישבים הגיעו ממחוז לינקולנשייר וממזרח אנגליה, צפונית מזרחית ללונדון, וקבוצה גדולה הגיעה גם מדבון, סאמרסט ודורסט בדרום מערב אנגליה. אזורים אלה סיפקו את עיקר ההגירה, אם כי המתיישבים הגיעו גם מאזורים אחרים באנגליה. דפוס ההגירה התרכז לעיתים קרובות סביב אנשי דת נון-קונפורמיסטיים ספציפיים שביקשו לעזוב את אנגליה תחת איום מהארכיבישוף לאוד, שעודד את צאן מרעיתם ללוות אותם. מאפיין אחד הייחודי למושבות ניו אינגלנד (להבדיל מכמה מהמושבות האנגליות האחרות) היה שרוב המהגרים היגרו מסיבות דתיות ופוליטיות, ולא מסיבות כלכליות.

עיקר המהגרים היו בעלי מלאכה אמידים ובעלי מלאכה מיומנים. הם הביאו איתם חניכים ומשרתים, שלעיתים היו האחרונים בעבודות חוזה. מעטים מהאצילים שזכו לתואר האצולה היגרו, למרות שחלקם תמכו בהגירה פוליטית וכלכלית וגם רכשו נחלות קרקע במסצ'וסטס ובמושבות אחרות. הסוחרים ייצגו גם חלק ניכר מהמגרים, לרוב ילדי האצילים, והם מילאו תפקיד חשוב בביסוס כלכלת המושבה.

עם תחילת מלחמת האזרחים האנגלית ב-1642, ההגירה נעצרה באופן יחסי, וכמה מתיישבים אף חזרו לאנגליה כדי להילחם למען הפרלמנט. בשנים הבאות הגיעו רוב העולים מסיבות כלכליות; הם היו סוחרים, ימאים ובעלי מלאכה מיומנים. לאחר ביטול צו נאנט בשנת 1685, המושבה ראתה גם זרם של הוגנוטים צרפתים פרוטסטנטים. בתקופת מושבת הצ'רטר, היגרו מספר קטן של סקוטים, אך אלו נטמעו במושבה. אוכלוסיית מסצ'וסטס נותרה ברובה אנגלית באופייה עד שנות ה-40 של המאה ה-19.

עבדות הייתה קיימת אך לא הייתה נפוצה בתוך המושבה. כמה אינדיאנים שנתפסו במלחמת פקווט שועבדו, כאשר אלו המהווים את האיום הגדול ביותר הועברו לאיי הודו המערבית והוחלפו בסחורות ובעבדים. המושל ג'ון וינתרופ החזיק בכמה עבדים אינדיאנים, והמושל סיימון ברדסטריט היה בעל שני עבדים שחורים. גוף החירויות שנחקק ב-1641 כלל כללים המסדירים את הטיפול בעבדים. ברדסטריט דיווח ב-1680 כי במושבה היו 100 עד 120 עבדים, אך ההיסטוריון יו תומאס מתעד עדויות המצביעות על כך שאולי היה מספר גדול יותר.

גאוגרפיה

המושבה של מסצ'וסטס נשלטה על ידי הנהרות וקו החוף שלה. הנהרות העיקריים כללו את צ'ארלס ומרימאק, כמו גם חלק מנהר קונטיקט, ששימש להובלת פרוות ועצים ללונג איילנד סאונד. כף אן מזדקר לתוך מפרץ מיין, ומספק נמלים לדייגים השטים על גדות הדיג מזרחה, והנמל של בוסטון סיפק מעגן מאובטח לכלי שיט מסחריים ימיים. הפיתוח במיין הוגבל לאזורי חוף, ואזורים יבשתיים גדולים נותרו בשליטת הילידים עד לאחר מלחמת המלך פיליפ, במיוחד הרמות הגבוהות במה שהוא כיום מחוז ווסטר.

גבולות

האמנה הקולוניאלית קבעה שהגבולות אמורים להיות מ-3 מיילים (4.8 ק"מ) מצפון לנהר מרימאק עד שלושה מיילים דרומית לנקודה הדרומית ביותר של נהר צ'ארלס ומשם מערבה ל"ים הדרומי" (כלומר, האוקיינוס השקט). בזמנו, מהלך שני הנהרות לא היה ידוע באורך משמעותי כלשהו, מה שהוביל בסופו של דבר לסכסוכי גבול עם שכני המושבה. הטענות של המושבה היו גדולות, אבל המעשיות של אותה תקופה גרמו לכך שהם מעולם לא שלטו בשום אדמה רחוקה יותר מעמק נהר קונטיקט. המושבה גם תבעה אדמות נוספות על ידי כיבוש ורכישה, והרחיבה עוד יותר את השטח שהיא ניהלה.

הגבול הדרום-מזרחי עם מושבת פלימות' נסקר לראשונה ב-1639 והתקבל על ידי שתי המושבות ב-1640. הוא ידוע במסצ'וסטס כ"קו המושבה הישן", ועדיין נראה כגבול בין מחוז נורפוק מצפון למחוזות בריסטול ופלימות' מדרום.

במקור חשבו שהגבול הצפוני הוא מקביל בערך לקו הרוחב של שפך נהר המרימאק, מכיוון שהניחו שהנהר זורם בעיקר מערבה. לאחר מכן נמצא שזה לא המקרה, וב-1652 שלח המושל אנדיקוט יחידת סקר כדי לאתר את הנקודה הצפונית ביותר על המרימאק. בנקודה שבה נהר הפמיגוסט, היובל העיקרי של המרימאק, פוגש את נהר ויניפסוקי, האינדיאנים המקומיים הדריכו את היחידה למוצא אגם ויניפסוקי, בטענה שגויה כמקורו של המיניפסאוקי. יחידת הסקר חצבה שם אותיות בסלע (הנקרא כיום סלע אנדיקוט), וקו הרוחב שלו נלקח כגבולה הצפוני של המושבה. כאשר הוא הורחב מזרחה, נמצא כי קו זה פוגש את האוקיינוס האטלנטי ליד מפרץ קאסקו במיין של ימינו.

בעקבות גילוי זה, החלו השופטים הקולוניאליים בהליכים להבאת התיישבויות קיימות תחת סמכותם בדרום ניו המפשייר ובמיין. הרחבה זו של התביעה הקולוניאלית התנגשה עם מספר מענקים קנייניים בבעלות יורשיהם של ג'ון מייסון וסר פרדיננדו גורג'ס. יורשי מייסון המשיכו את תביעותיהם באנגליה, והתוצאה הייתה הקמת פרובינציית ניו המפשייר ב-1679. הגבול הנוכחי בין מסצ'וסטס לניו המפשייר לא נקבע עד 1741. בשנת 1678, המושבה רכשה את תביעותיהם של יורשי הגורג'ס, והשיגה שליטה על השטח שבין הנהרות פיסקאטקווה וקנבק. המושבה ומאוחר יותר הפרובינציה והמדינה שמרו על השליטה במיין עד שקיבלה מעמד של מדינה ב-1820.

המושבה ביצעה סקר בשנת 1642 כדי לקבוע את גבולה הדרומי ממערב לנהר קונטיקט. קו זה, מדרום לגבול הנוכחי, התקבל במחאה על ידי קונטיקט, אך עמד על כנו עד שנות ה-1690, כאשר קונטיקט ביצעה סקר משלה. רוב גבולות מסצ'וסטס של היום עם שכנותיה נקבעו במאה ה-18. החריג המשמעותי ביותר היה הגבול המזרחי עם רוד איילנד, שדרש התדיינות משפטית נרחבת, לרבות פסיקות בית המשפט העליון, לפני שהוא הוכרע סופית ב-1862.

אדמות שהיו שייכות קודם לכן לפקווטס מדרום-מערב חולקו לאחר מלחמת פקווט ברוד איילנד של ימינו ובמזרח קונטיקט. תביעות היו שנויות במחלוקת בתחום זה במשך שנים רבות, במיוחד בין קונטיקט לרוד איילנד. מסצ'וסטס ניהלה את האי בלוק והאזור סביב סטונגטון, קונטיקט של ימינו, כחלק משלל המלחמה הזה, והייתה אחת מכמה טוענים על האזור שהיה ידוע כארץ נראגנסט (בערך מחוז וושינגטון, רוד איילנד). מסצ'וסטס איבדה את השטחים הללו בשנות ה-60 של המאה ה-17, כאשר קונטיקט ורוד איילנד קיבלו את האמנות המלכותיות שלהם.

לקריאה נוספת

• סמיואל מוריסון, ההיסטוריה של ארצות-הברית כרך א', הוצאת זמורה-ביתן, 1984

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מושבת מפרץ מסצ'וסטס בוויקישיתוף

• מושבת מפרץ מסצ'וסטס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

1. "The First Charter of Virginia; April 10, 1606". The Avalon Project; Documents in Law, History and Diplomacy. Yale Law School Avalon Project. 1998-12-18. נבדק ב-17 במרץ 2018.
2. האמנה משנת 1606 לא הקצה שמות לחברות או למועצות האזוריות, אך האמנה של 4 באפריל 1629 שניתנה על ידי המלך צ'ארלס הראשון טענה בטעות כי האמנה משנת 1606 העניקה למועצה את השם "המועצה שהוקמה בפלימות' במחוז דבון" למועצה השולטת ב"מושבה השנייה".
3. התאריכים בערך הזה הם לפי לוח השנה היוליאני, שהיה אז בשימוש באנגליה.
4. "Massachusetts Bay Colony". Encyclopædia Britannica. 16 בינואר 2023. נבדק ב-17 במרץ 2023.
5. "Massachusetts Body of Liberties". Commonwealth of Massachusetts. ארכיון מ-2012-05-21. נבדק ב-2012-05-22.
6. כל הפשעים הללו נשאבו מהרישומים של מחוז אסקס במהלך התקופה הקולוניאלית.