בשנת 1859 הסתיימה תקופת השלטון של הדוכסות הגדולה של טוסקנה, כחלק מהאירועים שהובילו לאיחוד איטליה. בשנת 1883 נמכרו המרחצאות לחברה בראשותו של פייטרו ברג'ולה, שדרכו החלה לידה מחדש של מונטקטיני. בשנת 1898 נחנך הפוניקולר לטירה. בשנים 1904 עד 1915 הוקמו המרחצאות התרמיים של טורטה ואקסצלסיור. בשנים 1919 עד 1928 שיקם המהנדס אוגו ג'ובאנוצי את מרחצאות לאופולדין ומרחצאות טטוצ'יו. גם מוסוליני הגיע לראות איך נעשה שימוש בכסף שהעניקה המדינה לשיקום המרחצאות, ומינה את ארתורו שוויגר למנכ"ל המרחצאות. משנות ה-70 של המאה ה-20 הלכו המרחצאות התרמיים והידרדרו באיטיות אם כי מסוף המאה העשרים נעשה ניסיון לתקן מצב זה.
בין המתחמים התרמיים החשובים ביותר בעיר מצויים מרחצאות אקסצלסיור, שהבניין הראשון שלהם נחנך ב-27 ביוני 1907, מרחצאות לה פורטונה, שמקורם התגלה בשנת 1853, מרחצאות רדי החדשים, שהוקמו בשנות העשרים של המאה העשרים ונבנו לגמרי מחדש בשנת 1964, מרחצאות טטוצ'ו שתוכננו על ידי ניקולו מריה גספארה פאולטי בין השנים 1779 ו-1781, מרחצאות לאופולדין, שבנייתם החלה בשנת 1775 ומרחצאות טורטה ששוחזרו בין השנים 1925 ל-1928. העיר עשירה גם במבנים דתיים ואזרחים, כולל הכנסייה של סנטה מריה אסונטה, הכנסייה של הקדושים יאקופו ופיליפו, המנזר והכנסייה של סנטה מריה א ריפה, וילה פוריני ליפי, בניין העירייה וביתן טאמריצ'י.
גאוגרפיה
מונטקטיני טרמה שוכנת באזור ולדינייבולה, גובלת במערב בנהר פשיה, במזרח בנחל ניבולה, מצפון בהרי פיסטויה, השלוחות האחרונות של הרי האפנינים, ואילו בדרום-מזרח על ידי ביצות פוצ'קיו.
בירת העיר המודרנית, כיום מרכז ספא ידוע, התפתחה למרגלות גבעת מונטקטינו, המהווה את הגרעין ההיסטורי העתיק.
אקלים
בהתבסס על ממוצע של שלושים שנה (1961–1990), הטמפרטורה הממוצעת של החודש הקר ביותר, ינואר, היא C° 6.3+; והטמפרטורה הממוצעת בחודש החם ביותר, יולי, היא C° 24.3+.
ממוצע המשקעים השנתי, גדול מ-1,000 מילימטרים ומתפזר בממוצע על 95 ימי גשם, המינימום היחסי בקיץ, השיא בסתיו והמקסימום המשני בחורף ובאביב.
אקלים במונטקטיני טרמה (1961–1990)
חודש
ינואר
פברואר
מרץ
אפריל
מאי
יוני
יולי
אוגוסט
ספטמבר
אוקטובר
נובמבר
דצמבר
שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)
9.7
11.4
14.6
18.9
23.4
27.6
30.7
29.8
25.7
20.2
14.3
10.3
19.7
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)
2.9
3.8
5.9
8.7
12.1
15.7
18.0
17.6
14.9
11.0
6.9
3.7
10.1
משקעים ממוצעים (מ"מ)
116
90
100
77
77
46
30
66
92
112
130
125
1,061
היסטוריה
נוכחות של בני אדם באזור מונטקטיני טרמה של היום היא קדומה מאוד. כנראה ביקרו באזור ציידים-לקטים כבר בתקופה הפלאוליתית, אך רק מהתקופה המזוליתית מתועדים היטב יישובי קבע רבים, במיוחד באזור ההררי של ולדינייבולה.[4]
מימי הביניים ועד משפחת מדיצ'י
קיומו של היישוב מונטקטיני קסטלו, מונטקטיני אלטו של ימינו, תועד כבר בימי הביניים. ביישוב כבר היה ספא שלימים התפשט גם למישור בזכות המים המלוחים של העיר. עדות לכך נמצאת במסמך משנת 1340 המתייחס להפקת מלח מהמים. בנוסף, יש גם מכתב המוכיח זאת, שנשלח על ידי הסוחר פרנצ'סקו די מרקו דטיני המבקש מרופאו את המים המרפאים של מרחצאות מונטקטיני (Bagni di Montecatini). עדויות נוספות הן הדיווחים של הרופא אוגולינו דה מונטקטיני (Ugolino da Montecatini) שבדק את המים בפעם הראשונה בשיטות מדעיות. הוא גם מספר לנו שהיו שלושה מרחצאות במונטקטיני: "באניו דלה רג'ינה" (Bagno Della Regina, "מרחצאות המלכה"), "באניו דה מרלי" (Bagno dei Merli) ו"באניו נואובו" (Bagno Nuovo, "המרחצאות החדשים"). "באניו נואובו" מכונה כיום "מרחצאות טטוצ'ו" (Tettuccio).
בימי הביניים סבלו תושבי העיר מסדרה של מצוקות, כשנאלצו להיאבק במגפות, מחלות ומלחמות. הקרבות בין הערים שהתמודדו על השליטה במונטקטיני (פירנצה, פיזה ולוקה) אילצו את האוכלוסייה לעבור לגבעות המקיפות את מונטקטיני, שכן העיר הייתה זירת עימותים מתמשכים. יש לזכור גם כי אזור מונטקטיני הוא בעיקר ביצתי, ומאפיין זה מוזכר על ידי ההיסטוריון הרומאי טיטוס ליוויוס, שתיאר כיצד חניבעל מקרתגו עבר דרך "ביצות פוצ'קו" במצעדו דרומה.
החל מהמאה העשירית ועד 1270 בתקופת שלטונה של הרפובליקה של לוקה, נעשה ניסיון לנקז את השטח, שנפגע ממגפות מלריה, אך העבודה לא הושלמה בהצלחה ונוצרו בריכות במקום בו המים עמדו והתעפשו.
בשנת 1328 הוקמו מחדש הסכרים שהוכנו במקור לנקז את הביצות ובמקביל עלה בית מדיצ'י לשלטון בפירנצה וסביבתה.
משלטון בית מדיצ'י בוולדינייבולה ועד בית הבסבורג-לורן
בשנת 1339 נכבשה ולדינייבולה על ידי צבאות פירנצה בראשות בית מדיצ'י מפירנצה, אך הדבר לא תרם למרחצאות ולעיר מונטקטיני.
קוזימו דה מדיצ'י היה הראשון שבנה סכר גשר שחצה את המים הבוציים של האזור. היוזמה הביאה שיפורים כלכליים גדולים, אך היא פגעה בתושבי ולדינייבולה. בשנת 1447 אישרה פירנצה תרומה לשיקום המבנים השייכים למרחצאות. בגלל מיקומה הייתה מונטקטיני לעיתים קרובות שדה קרב. למעשה בשנת 1554 היא הייתה מרכז לעימות בין צבאו של קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, בן בריתו של קוזימו הראשון דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, לבין המיליציות מסיינה והמיליציות הצרפתיות בפיקודו של פייטרו סטרוצי שהוצבו בטירת מונטקטיני. כתוצאה מכך הורה קוזימו להרוס את הטירה.
בשנת 1529 היו לבעלים של מרחצאות מונטקטיני בעיות כלכליות, ולכן הוא הציע למכור אותם לקוזימו, שהפך לדוכס בשנת 1532, ולדוכס הגדול מאוחר יותר, הודות למינויו של האפיפיור פיוס החמישי, בשנת 1569. מכיוון שלאונור דה טולדו, אשתו של קוזימו, עשתה שימוש תכוף במימי מונטקטיני, בדקו בני משפחת מדיצ'י את המרחצאות על ידי סוכניהם. אולם ההצעה לא התקבלה. בשנת 1538 ההצעה הוגשה שוב לפרנצ'סקו הראשון, בנו של קוזימו. עם זאת, הוא נאלץ להעניק שימוש במרחצאות לאזרחי מונטקטיני. באותן שנים גדלו האוכלוסייה והכלכלה של ולדינייבולה. עם זאת, בין 1500 ל-1756 התחוללו מגפות חוזרות ונשנות בגלל הצפת האחו, היערות, השדות והמרעה, עקב התמוטטות הסכרר בקאפיאנו.
בתקופת שלטונם הרוויחו בני מדיצ'י מהשכרת חוות ומדיג. כתוצאה מכך, היו תביעות של תושבי האזור להגנה ולאפשר להם לשלם עבור ניקוז הביצות בכספי המיסים ששילמו.
בית הבסבורג-לורן: מייסדי עיירת הספא
בנובמבר 1738 הוחלט במסגרת אמנת וינה שפרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה יקבל גם את הדוכסות הגדולה של טוסקנה. פרנץ ואשתו, מריה תרזה מאוסטריה הגיעו לפירנצה בשנת 1739 ושהו בעיר שלושה חודשים. לאחר מכן הם הפקידו את הממשל בידי מועצת העוצרים שפעלה עד שנת 1765. הארגון ניסה לפתור את בעיית ניקוז הביצות, אך כשל. באותן שנים שוב הופיעו מגפות ורעב. כדי לפתור את הבעיה היה צורך ליישב את הקרקע ליד הביצות על ידי ניקוז המעיינות שהתעפשו בוולדינייבולה ולקדם את החקלאות וגידול חיות משק. בשנת 1765, עם מותו של פרנץ, קיבל בנו לאופולד את הדוכסות הגדולה של טוסקנה בתואר "לאופולד הראשון, הדוכס הגדול של טוסקנה". לרוע מזלו, כבן שני, הוא ירש את כס המלוכה בווינה רק בשנתיים האחרונות לחייו (1790–1792). בשנת 1765 הוא הגיע לטוסקנה ומיד הוכיח שהוא פתוח לחדשנות. במהלך תקופת העוצרות הוא שינה את הממשל בשבתו בפאלאצו פיטי לממשל מתקדם הרבה יותר מקודמיו. הוא גם הכניס חידושים בניהול הכלכלה, המנהל הציבורי, הבריאות והמדע. הוא ביקר מספר פעמים במונטקטיני כדי להבין ממקור ראשון את הבעיות של ולדינייבולה, והוא יזם את המרחצאות המודרניות במקום. הוא בדק את השטח באמצעות חוקרים במטרה לקבל את ההחלטות הצודקות וההגיוניות ביותר עבור המקום. הדוכס הגדול הגיע למונטקטיני בשנת 1772 והורה להרוס את הסכרים. החל ניתוב המים התרמו-מינרליים ושיקום העיירה. לאופולד חזר פעמים רבות, אפילו עם משפחתו, למונטקטיני כדי לבדוק את מצב העבודות. ב-1 במרץ 1790 עזב את פירנצה כדי לחזור לווינה לרשת את אחיו יוזף השני שמת.
הדוכס הגדול השלישי של הבסבורג-לורן היה פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה שעלה לשלטון כשהיה רק בן 21. הוא התלבט לגבי התמיכה בשלטון נפוליאון, ובשנת 1801 גלה לאוסטריה. הוא חזר לשלטון בטוסקנה ב-10 ביוני 1817, וקבע כי מתחם באני די מונטקטיני יועבר לקהילה שקיבלה כסף כדי לשמור עליו. ב-18 ביוני 1818 הועברו המרחצאות לניהול ועדה של מומחים שכללה את אביו של המשורר ג'וזפה ג'וסטי. עם הניהול החדש הזה של המרחצאות הגיעו גם חידושים ושיפורים. כאשר מת פרדיננד השלישי, ירש אותו לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה הזכור בשל עבודות הניקוז של הביצות ובניית מסילות ברזל וכבישים. תקופת שלטון בית לורן בטוסקנה הסתיימה כחלק מתהליך איחוד איטליה וסופה של הדוכסות הגדולה של טוסקנה הגיע בשנת 1859. בשנת 1860 צורפה מונטקטיני לנפת לוקה עם המטה במונטקטיני אלטו. בשנת 1889, הודות לקונגרס רפואי בינלאומי בפירנצה, החלה העיר בפעילות בתחום הרפואה התרמית. באותה שנה הוארך ושופר הפרויקט העירוני שהציע ויזם לאופולד הראשון.
במאה ה-20
ב-16 ביוני 1905 הפכו מונטקטיני אלטו ובאני די מונטקטיני לישויות עירוניות אוטונומיות. ב-28 באוקטובר 1928 שונה שמה של באני די מונטקטיני למונטקטיני טרמה. בשנת 1928 עברה עיריית מונטקטיני, יחד עם כל העיריות האחרות של ולדינייבולה, מנפתלוקה לנפת פיסטויה שהוקמה אז. בשנים 1904–1915 הוקמו מרחצאות טורטה ואקסצלסיור. ג'ובאנוצי שיקם את מרחצאות לאופולדין וטטוצ'ו בשנים 1919–1928. מוסוליני ביקר גם הוא במרחצאות כדי לראות כיצד הוצאו הכספים שנתנה המדינה לשיקומם והפקיד את ניהולם בידי שוויגר. בשנת 1958 המדינה הלאימה מחדש את המרחצאות, וסימלה שלב שני עם שיקום המרחצאות רדי ואקסצלסיור. באותן שנים פקדו את מונטקטיני אנשים חשובים; בני אצולה ואנשים מעולמות הבידור והפוליטיקה. בשנת 1970 המרחצאות נשארו פתוחים כל השנה, אך מאותה תקופה חלה ירידה איטית, כאשר ביקור בספא הפך פחות אופנתי בצורה בולטת. המאמצים להשיק מחדש את המרחצאות החלו בשנות התשעים של המאה ה-20 והעירייה הצליחה לעשות זאת בשנות ה-2000. סמל העירייה מוסדר על ידי הצו המלכותי מיום 12 באוגוסט 1908. זהו מגן קטום: הגרסה הראשונה הייתה בכחול על שש גבעות איטלקיות קטנות, הנתמכות בשני אריות זהב מוקפים במגן כסוף סגלגל עם פלר דה ליס אדום, זה מול זה ומחזיקים אגן אדום; בגרסה השנייה הכל בגוונים של כסף וכחול. המוטו, המופיע גם בשלט האצולה ובמוטו, קובע: «סלוס» (Salus, מלטינית: בריאות).
מונומנטים ואטרקציות
פרט מהבזיליקה סנטה מריה אסונטה
מבני דת
הבזיליקה סנטה מריה אסונטה (Basilica di Santa Maria Assunta; 1962) – ההחלטה על בניית מבנה דתי התקבלה בשנת 1824. העבודות על הבניין הנוכחי החלו בשנת 1957 והסתיימו בשנת 1962. זהו בניין מתומן בעל ארבע קפלות לרוחב ומקום מקודש.
כנסיית הקדושים יאקופו ופיליפו (Chiesa dei Santi Jacopo e Filippo; 1764) – כנסייה הממוקמת במונטקטיני אלטו. היא נבנתה כמעט לחלוטין בשנת 1764 בסגנון אדריכלות הבארוק מעל בניין רומנסקי. יש לה חזית עם גג אוכף.
כנסיית פטרוס הקדוש (Chiesa di San Pietro, המאה ה-17) – במקור כנסיית הטירה של מונטקטיני. היא הפכה לכנסיית קהילה במאה ה-12, כאשר המבנה נבנה מחדש לחלוטין. החזית הנוכחית, שהחליפה מגדל מסיבי מימי הביניים, מהווה את קצה האפסיס של הכנסייה הרומנסקית וקיבלה את צורתה הנוכחית במאה השבע עשרה. בפנים נשמרות יצירות חשובות.
המנזר וכנסיית סנטה מריה א ריפה (Convento e chiesa di Santa Maria a Ripa, המאה ה-16) – בניין המנזר מאופיין בסגנונו החמור. הגישה לכנסייה באמצעות גרם מדרגות אבן, המתוארך כנראה לתקופה הרומנסקית, וכך גם החזית עם גג האוכף שלה. בפנים ישנה ספינה אחת עם תקרות מקומרות ופרסקו.
מבנים אזרחיים
ביתן טאמריצ'י
וילה פורני ליפי (Villa Forini Lippi, המאה ה-17) – הייתה קיימת כבר במאה ה-17. המתחם הנוכחי הוא תוצאה של מצבור של בניינים כפריים. החזית מאופיינת בגרם מדרגות יפה עם רמפת אבן כפולה שעליה לוג'יה אלגנטית עם שלוש קשתות הנתמכות על ידי מעקות. מוקפת פארק של כמעט עשרים דונם, הווילה היא כיום משכן הספרייה העירונית.
פאלאצו קומונלה (Palazzo Comunale, "בית העירייה"; 1914) – בפנים יש עיטורי גבס עשירים שהוכנו בעיקר על ידי חברת אלסנדרו דל סולדאטו. המסדרון הפנימי מעניין בגלל גובהו הכפול ומרפסתו הנשענת על תמוכות המחלקת את החלל לסדר קלאסי וסדר קורינתי חופפים.
ביתן טאמריצ'י (Padiglioncino Tamerici 1902) – נבנה "לאחסון ומכירה של מלח טאמרי (sali delle Tamerici)". עם האר נובו הרשמי (סגנון ליברטי) שלו והעיצוב הפרחוני, הוא יוצא דופן בסגנון האדריכלי של העיר. הוא עשיר בתבליטים שטוחים המבוססים על ייצור חרסינה ומייצגים את האמן, הקדר, המעצב ומפעיל הכבשן.
תחנת הרכבת (Stazione ferroviaria; 1937) – למעשה היה פעיל מאז 1853. הבניין הנוכחי נחנך ב-4 באוגוסט 1937 מכיוון שעם הפופולריות הגואה של הספא, היה צורך לבנות בניין גדול יותר. הפרויקט תוכנן על ידי האדריכל אנג'ולו מזוני.
תיאטרון ורדי (Teatro Verdi; 1829) – תוכנן בשנים 1828–1829 על ידי האדריכל לודוביקו פורטיני כתיאטרון גדול באוויר הפתוח בפארק השעשועים שבבעלות "Società delle Nuove Terme". הוא נחנך בשנת 1930 עם אאידה של ג'וזפה ורדי. בשנת 1981 עבר התיאטרון שיפוץ נרחב.
מרחצאות
אקסצלסיור (Terme Excelsior; 1968) – הבניין הראשון, שהכיל קזינו, תוכנן על ידי ג'וליו ברנרדיני ונחנך ב-27 ביוני 1907. בשנת 1968 נהרס מבנה ראשון זה ונבנה מחדש בעיצובו של סרג'ו ברוסה פאסקה. האדריכלות האופיינית של הלוג'יה שואבת השראה מתקופת הרנסאנס בפירנצה.
פורטונה (Terme La Fortuna; 1910) – מעיין לה פורטונה התגלה בשנת 1853. המבנה הוקם בשנת 1912 וכולל מרתף. המתחם ממוקם בגן מטופח.
סלוטה (Terme La Salute; 1929) – התגלה בשנת 1860 במחצבת טרוורטין. הוא נבנה מחדש בשנים 1922–1929 באתר של 7,250 מטרים רבועים.
מרחצאות טאמריצ'יהדיסקית המוקדשת לבנימינו ג'ילי בשביל התהילה
נואובה רדי (Terme Nuove Redi; 2009) – נבנה לראשונה בשנת 1920 ונבנה מחדש לחלוטין בשנת 1964. בשנת 2009 שופץ הודות לפרויקט של האדריכל אורסטה רוג'ירו.
רג'ינה (Terme Regina; 1927) – ממוקם בתוך הפארק של הטטוצ'ו והוקם בשנת 1773. המתחם הנוכחי נבנה בשנים 1923–1927 בסגנון נאו-רנסאנס בעיצובו של אוגו ג'ובאנוצי.
רינפרסקו (Terme Rinfresco; 1968) – כעת סגור, תוכנן במקור בשנת 1795. הבניין נבנה מחדש בשנת 1927 בעיצובו של אוגו ג'ובאנוצי. על הכיכר שלפניו מוצב פסיפס מעניין.
טאמריצ'י (Terme Tamerici; 1911) – ממוקם במרכז פארק הספא ומתאפיין בארבעה בניינים ייחודיים. המעיין התרמי התגלה בשנת 1843 והבניינים המרכיבים אותו נהרסו חלקית בשנת 1909 כדי להיבנות מחדש בשנת 1911.
טטוצ'ו (Terme Tettuccio; 1928) – מיוחד בכך שהוא "פתוח" אם כי לא כולל כמה מקומיים. המתחם הראשון תוכנן על ידי גספרה מריה פאולטי בשנים 1779–1781. בשנת 1929 הוא שופץ מחדש בהשראת תקופת הרנסאנס המאוחרת.
לאופולדין (Terme Leopoldine; 1926) – על שם הדוכס הגדול לאופולד השני מהבסבורג-לורן, שיזם את הקמתו בשנת 1775. המתחם הנוכחי מתוארך לשחזור שבוצע בין 1919 ל-1926. הוא סגור כרגע.
טורטה (Terme Torretta; 1928) – שואב את שמו מנחל הטורטה הזורם דרכו. הבניינים נבנו לאחר 1829 על ידי הרוזן בלדינו בלדיני, והבניינים עברו מבצע שיקום חשוב בשנים 1925–1928.
אחרים
שביל התהילה (Walk of Fame) - הוא מיצב לאורך המדרכה של ויאלה ג'וזפה ורדי. הוא מורכב מסדרה של דסקיות מתכת המציגים את שמות האישים החשובים שביקרו במונטקטיני טרמה.
