במיתולוגיה המצרית המגלן היווה סמל מקודש, מכיוון שייצג את האל תחות. בכתביהם של הרודוטוס ופליניוס הזקן נכתב שהמגלנים הגנו על מצרים בפלישות של נחשים מכונפים, ובסיפורים אחרים נכתב שהם אכלו זבובים שגרמו למגפות. בתרבות המצרית העתיקה, מגלנים היו מוקרבים ונקברים כמומיות במשך מאות שנים. מספר העופות שנקברו לצרכים טקסיים מוערך בכ-8 מיליון. מומיות של מגלנים הובאו לאירופה על ידי צבאו של נפוליאון. המגלנים היו נפוצים מאוד במצרים עד המאה ה-18, אך במהלך המאה ה-19 נעלמו כמעט לחלוטין מאזור זה. במהלך המאה ה-20 עלתה תפוצתם בחלקים הדרומיים של אפריקה.
בתי הגידול המועדפים על המגלן הם ביצות ומשטחי בוץ, בפנים היבשה או ליד החוף; אך לעיתים מגלנים נצפים גם בשטחים חקלאיים ובמטמנות.
מאפיינים
אורכו כ-65 עד 75 ס"מ, ומשקלו כ-1.5 ק"ג. ראשו הקירח, צווארו, מקורו, רגליו, אחוריו וקצוות כנפיו שחורים; שאר גופו לבן. הזכר זהה לנקבה במראהו, אף על פי שהנקבה קטנה מעט ממנו. למגלנים צעירים יש פלומת נוצות לבנה מנומרת בשחור ומקור קטן יותר; בנוסף, ראשיהם וצווארם מנוצים. המגלן שקט בדרך כלל, אך לעיתים משמיע קולות קרקור.
המגלן הקדוש הוא מונוגמי, ומקנן בקבוצות גדולות. הקן מוקם על עץ, בדרך כלל באובב, ועשוי מענפים. הנקבה מטילה 2–3 ביצים. הזכר והנקבה דוגרים עליהן במשמרות של כ-24 שעות במשך 21–29 ימים. הגוזלים מואכלים ממזון חצי-מעוכל שהוריהם מקיאים. הגוזלים מזהים את הוריהם בעזרת הקריאות שלהם, ורצים, קופצים או עפים כדי למשוך את תשומת לבם. הם פורחים מהקן לאחר 35–40 ימים, ונעשים עצמאיים לאחר 44–48 ימים.
המגלנים הקדושים האפריקניים מחפשים מזון בלהקות, בדרך כלל במים של ביצות רדודות אך גם על האדמה. הם גם ישנים בלהקות, ונצפתה קבוצה של כ-300 מגלנים שהתקבצו על מנת לישון. המגלנים הקדושים האפריקניים משתמשים במגוון קולות על מנת לתקשר.
.jpg)
