ליידי מקבת' היא דמות ראשית בטרגדיה של ויליאם שייקספיר, "מקבת'", הממלאת את תפקיד אשתו של הגיבור הטראגי של המחזה, האציל הסקוטי מקבת'. ליידי מקבת' משכנעת את בעלה לרצוח את המלך דאנקן, ועקב כך הוא תופס את מקומו והיא הופכת למלכת סקוטלנד. אפשר לומר כי היא חזקה יותר ממקבת' עצמו, משום שהיא מצליחה לתמרן אותו לעשות כרצונה. לאחר שמקבת' הופך לעריץ רצחני, דעתה של ליידי מקבת' נטרפת עקב האשמה שהיא חשה על פשעיהם, והיא מתאבדת מחוץ לבמה.
מקורות
נראה כי ליידי מקבת' של שייקספיר היא חיבור של שתי דמויות המופיעות בסיפוריהם של המלך דאף ושל המלך דאנקן בספר "הכרוניקות של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד" מאת רפאל הולינשד.
בסיפורו של המלך דאף, קרובי משפחתו של דונוולד, אחד מקברניטיו של המלך, מומתים בהוראת המלך. אשתו מעודדת אותו לרצוח את המלך ומתמידה בשכנועיה והצקותיה על אף שהוא סולד מהרעיון, עד שהוא נכנע. בני הזוג מרעיפים שפע של אוכל ושתייה על משרתי המלך עד שאלו שוקעים בשינה עמוקה. אז נכנסים בני הזוג יחד עם בעלי בריתם לחדרו של המלך דאף ורוצחים אותו. המניע לרצח זה איננו שאפתנות, כי אם נקמה.
בסיפור על המלך דאנקן, ליידי מקבת' מוזכרת בקצרה כמי שהייתה הגורם העיקרי שדרבן את מקבת' לרצוח את המלך, משום שהייתה שאפתנית מאוד, והשתוקקה להיקרא מלכה.
דמותה במחזה
התפקיד של ליידי מקבת' נחשב לאחד התפקידים המורכבים ביותר לנשים, בשל הרגשות העזים והמגוונים שהוא דורש מהשחקנית. היא בעלת נוכחות עוצמתית במחזה, בעיקר בשתי המערכות הראשונות. דמותה מופיעה לראשונה בשלב מאוחר של התמונה החמישית במערכה הראשונה, כאשר נודע לה ממכתבו של בעלה כי שלוש מכשפות ניבאו את עתידו כמלך. היא סבורה כי בעלה "מלא מדי חָלָב של טוּב-אֱנוֹש" מכדי לבצע רצח. בתמונה השביעית של אותה מערכה היא מתווכחת עמו לגבי הצורך לבצע את הרצח, מזכירה לו שהוא העלה את העניין לראשונה, ולבסוף משכנעת אותו לבצע את תוכניתה.
המלך מגיע ללון בביתם והזוג מחליט לנצל את ההזדמנות. כאשר המלך פורש לחדרו לאחר סעודה דשנה, מסממת ליידי מקבתת את משרתיו, ומכינה את הפגיונות לביצוע הרצח. מקבת' הורג את המלך הישן בעוד היא ממתינה בקרבת מקום. כאשר הוא מביא את הפגיונות מחדרו של המלך, ליידי מקבת' מצווה עליו להחזיר אותם לזירת הפשע, אך הוא מסרב. היא נוטלת את הפגיונות בעצמה, מכניסה אותם לחדר, ומורחת את דמו של המלך על פניהם של המשרתים המסוממים. לאחר מכן יוצאים בני הזוג כדי לשטוף את ידיהם.
לאחר מכן, תפקידה של ליידי מקבת' בעלילה קטן והיא למעשה הופכת לצופה מהצד בבעלה. כאשר בניו של המלך דאנקן בורחים מהממלכה מחשש לחייהם, מוכתר מקבת' למלך. הוא זומם מעשי רצח נוספים על מנת להבטיח את כסאו, מבלי להיוועץ עימה ושוקע בהזיות במהלך משתה מלכותי, מה שהופך אותה למארחת עצבנית הנאלצת לסלק את אורחיה.
כאשר מקבת' מורה לרצוח את מקדאף, מצליחים מתנקשיו לרצוח רק את אשתו וילדיו של מקדאף. ליידי מקבת' נחרדת ומזועזעת מתחושת אשמה, המניעה אותה להתאבד. בהופעתה האחרונה במחזה, בתמונה הראשונה של המערכה החמישית, היא מהלכת כסהרורית בייסורים עמוקים, כשהיא הוזה כי ידיה מוכתמות בדמם של משפחות דאנקן ומקדאף, והיא מקרצפת אותן בזעם בניסיון לשווא לנקות אותן. מותה מתרחש מחוץ לבמה, ובתמונה השביעית אומר מלקולם שהייתה זאת התאבדות: "בְּידה האלימה, אומרים, נָטְלָה חייה". בעקבות ההודעה על מותה פוצח מקבת' במונולוג "מחר, ועוד מחר ועוד מחר".
במהדורת הפוליו הראשונה, שהיא המקור היחיד למחזה, היא אינה מכונה כלל "ליידי מקבת'", אלא רק "אשתו של מקבת", "גברת מקבת", או סתם "גברת".
התנהגותה הסהרורית בתמונה הראשונה של המערכה החמישית היא נקודת מפנה במחזה, והשורה שלה "צֵא, כָּתָם אָרוּר!" ( "Out, damned spot!")הפך לביטוי מוכר בשפה האנגלית.
מדובר באחת הסצינות המפורסמות ביותר במחזה וכן בכל יצירותיו של שייקספיר. אין רמז לאירוע זה בדברי הימים של הולינשד, שעליו התבסס שייקספיר בכתיבת המחזה, והוא כנראה המצאה שלו בלבד.[1]
סצנת הסהרוריות
למעט שורות הסיום שלה, הסצנה היא כולה פרוזאית, כפי שנהג לכתוב עבור דמויות המציגות מצבי נפש לא נורמליים או מצבים חריגים כמו סהרוריות, משום שקצב המשפטים הרגיל אינו מתאים למי שאיזון הנפש שלהם אבד או שהם נתונים להזיות ומחשבות לא רציונליות. זיכרונותיה של ליידי מקבת' - הדם שעל ידה, צלצול השעון, עקשנותו של בעלה - עולים ממוחה הפרוע בסדר אקראי, כאשר כל דימוי מעמיק את ייסוריה.
ניתוח פמיניסטי של דמותה
במהלך התמונה השביעית של המערכה הראשונה, בעת הוויכוח שלה עם בעלה, אומרת ליידי מקבת':
אני חָלַצְתי שָד להניק, ואני יודעת כמה טוב לאהוֹב את התינוק אשר חוֹלב אותי; הייתי, מול פניו המחייכות אלי, תולשת מתוך החניכיים הָרְכִיכוֹת את הפּטמה ומרטשת את מוחו שיישפך, אילו נשבעתי מה שנשבעתָ פה.
בכך היא מביעה רגשות שאינם מתיישבים עם המצופה מאימהות ומתפרשת כאם רעה, על אף שאימהות רבות הן בעלת תחושות דומות גם בעת המודרנית, אך עדיין נשפטות לפי אותן אמות מידה וסטריאוטיפים של דמות אם וכך נתפסות כאימהות רעות. ליידי מקבת' למעשה מערערת על תפיסות מושרשות אלו.[2]
הדפס של ליידי מקבת' מאת Mrs. הניתוח של אנה ג'יימסון משנת 1832 של גיבורות שייקספיר, מאפייני נשים
מעבר לכך, ישנם כמה מבקרי ספרות והיסטוריונים טוענים שלא רק ליידי מקבת' מייצגת דמות אנטי-אימהית באופן כללי, אלא שהיא גם מגלמת סוג מסוים של אנטי-אם: המכשפה,[3] מתוך פרשנות פמיניסטית של המכשפה כאישה בעלת כוח. לפיכך, המכשפה צריכה להיות דמות המהוללת דווקא בשל היעדר הקונפורמיזם, חוסר הציות ותחושת הכוח הכללית שלה; מכשפות איתגרו את הסמכות וההיררכיה הפטריארכלית, ואיימו על מערכות מין/מגדר הגמוניות. השקפה זו משייכת כישוף - ובהרחבה, ליידי מקבת' - לא לנבל ולרוע, אלא לגבורה.[4]
היא מוכיחה את עצמה כנון-קונפורמיסטית מתריסה ובעלת כוח, המהווה איום מפורש על הממסד הפטריארכלי בכך שהיא מתמרנת את מקבת' לרצוח את המלך דאנקן, באמצעות הטלת ספק בגבריות שלו.[5] למרות העובדה שהיא קוראת לו פחדן, מקבת' נותר מסויג עד אשר היא שואלת אותו: "איזו חיה רעה אם כך אילצה אותך לִפְנוֹת עם המִבְצע אלַי, אה? כשהעזת לעשות זאת, אז היית גבר: ואם תהיה יותר משהיית אז, תהיה כפליים גבר." בכך מחזקת ליידי מקבת' תפיסה גברית של כוח, אולם רק לאחר שטענה כי היא חסרת מין או בלתי נשית.[6]
מבצעות
תפקידה של ליידי מקבת' נחשב לתפקיד מאתגר ותובעני, המיועד לשחקניות בעלות יכולות דרמטיות מרשימות.
בין היתר גילמו את תפקיד ליידי מקבת' חנה רובינא, בעת הצגתו לראשונה של המחזה בעברית, בתיאטרון הבימה, ב-12 באפריל 1954; רותי אסרסאי בהפקת המחזה בתיאטרון הקאמרי בחודש יולי 2013; ורוני עינב ב"מקבת' גרסה ללא מילים" שהועלתה בתיאטרון גשר בשנת 2018.
במהלך מסע הבחירות של נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון ב-1992 לנשיאות ארצות הברית, השווה דניאל ווטנברג בין הילרי קלינטון לבין ליידי מקבת' על מנת לפקפק בעבר האידאולוגי והאתי של הילרי קלינטון בהשוואה לדמות המפורסמת של שייקספיר והציע מספר הקבלות.[8][9]
הפרק ה-20 בעונה העשרים של הסדרה משפחת סימפסון, "ארבע נשים נהדרות ומניקור", מבוסס באופן רופף על המחזה. במערכה השלישית של הפרק, מארג' מגלמת את ליידי מקבת', אישה שאפתנית שמתוסכלת מכל מה שסביבה. היא צריכה לא רק לנקות את התלבושות שלובשים שחקנים אחרים, אלא גם מתוסכלת מהעובדה שלהומר אין שום עניין לגשת לאודישן לתפקידים ראשיים והוא מעדיף לשחק בעץ. היא משכנעת אותו להרוג את שחקן המופע הצדדי (Sideshow Mel), והוא עושה זאת כדי לקבל את התפקיד הראשי של מקבת'. כשמארג' מגלה שלאף אחד לא אכפת מחוסר כישורי המשחק של הומר, היא מאלצת אותו להרוג את כולם עד שהוא השחקן היחיד שנותר. הרוחות הזועמות מבקרות אותה באותו לילה והיא מנסה להטיל את האשמה על הומר. הם מסרבים להאמין למרג' ומציינים שהם ידעו שהוא בעצמו קורבן של שאיפותיה הנלוזות, ונוקמות בה על ידי הריגתה בהתקף לב שנגרם מפחד. אף על פי שהומר מופיע בפני רוח הרפאים של מארג' באופן מוצלח, בסופו של דבר הוא מתסכל אותה יותר כשהוא מתאבד על מנת להימנע מלעבור שוב אודישנים למחזות שייקספיר נוספים. מארג' נאלצת ללמוד את הלקח שלה בדרך הקשה, כשהיא מבלה את הנצח עם הומר עצלן ומאושר.
ג'וליה גילארד הושוותה לליידי מקבת' לאחר שהדיחה את קווין ראד מתפקיד ראש ממשלת אוסטרליה ביוני 2010.[10] רוב ההשוואות עסקו בכך ששתיהן היו נשים אדומות ו'עקרה בכוונה',[11] וההדחה עצמה התרחשה בשעת ערב מאוחרת, בדומה לרצח המלך דאנקן. בנוסף, הפושע ירש את הקורבן, כאשר ג'וליה גילארד הפכה לראש הממשלה לאחר ש"הרגה" את הקריירה של קווין ראד בדומה להמלכת מקבת' ואשתו לאחר רצח המלך דאנקן. השוואות נוספות התייחסו קבלות נוספות למחזה מקבת', באופן רחב יותר, כוללות את העובדה שגילארד כונתה מכשפה,[12] סבלה מהתייחסות מיזוגנית ואמרה לסנטור קים קאר כי ממשלת הלייבור הולכת בסהרוריות לעבר תבוסה.[13]
^Chamberlain, Stephanie (Summer 2005). "Fantasizing Infanticide: Lady Macbeth and the Murdering Mother in Early Modern England". College Literature. West Chester, Pennsylvania: West Chester University of Pennsylvania. 32 (2): 72–91. doi:10.1353/lit.2005.0038. ISSN1542-4286. S2CID29004181.
^Couche, Christine (2010). Chalk, Darryl; Johnson, Laurie (eds.). 'Rapt in Secret Studies': Emerging Shakespeares. Newcastle upon Tyne, England: Cambridge Scholars Publishing. p. 161. ISBN9781443823524.
^Levin, Joanna (במרץ 2002). "Lady MacBeth and the Daemonologie of Hysteria". ELH. Baltimore, Maryland: Johns Hopkins University Press. 69 (1): 21–55. doi:10.1353/elh.2002.0009. ISSN0013-8304. {{cite journal}}: (עזרה)
^Baruah, Pallabi (ביוני 2016). "Revisiting Shakespeare: Subverting Heteronormativity – A Reading of William Shakespeare's Macbeth". International Journal on Studies in English Language and Literature. Andhra Pradesh: ARC Journals. 4 (6): 64. {{cite journal}}: (עזרה)
^Alfar, Cristina León (Spring 1998). "'Blood Will Have Blood': Power, Performance, and Lady Macbeth's Gender Trouble". Journal X. University, Mississippi: University of Mississippi. 2 (2): 180–181.
^Wattenberg, Daniel (באוגוסט 1992). "The Lady Macbeth of Little Rock". The American Spectator. {{cite news}}: (עזרה)
^Burns, Lisa M. (2008). First Ladies and the Fourth Estate: Press Framing of Presidential Wives. DeKalb, Illinois: Northern Illinois University Press. ISBN978-0-87580-391-3. - p. 142
