לכריש הכחול גוף צר ומוארך וסנפירי חזה ארוכים. בדומה לכרישים רבים אחרים, גבו של הכריש הכחול כהה וגחונו בהיר. חלקו העליון של הגוף בצבע כחול עמוק, צידי הגוף בהירים יותר, וחלקו התחתון לבן. כריש כחול זכר מגיע בבגרותו לאורך של 1.8–2.8 מטרים (5.9–9.2 רגל) בממוצע ולמשקל של בין 27 ל־55 ק"ג. לעומת זאת, הנקבה, הגדולה מהזכר, מגיעה בבגרותה לאורך של 2.2–3.3 מטרים (7.2–10.8 רגל) בממוצע ולמשקל של בין 93 ל־182 ק"ג. נקבות גדולות יכולות להגיע אף לאורך של 3.8 מטרים ולשקול מעל 204 ק"ג, כאשר הפרט הכבד ביותר שתועד במין זה שקל 391 קילוגרם (862 ליברות).
רבייה
כרישים כחולים הם בעלי שלייתשק חלמון. הם משריצים ולדות חיים ושגר אחד עשוי לכלול מארבעה עד 134 צאצאים. משך ההיריון הוא בין 9 ל-12 חודשים. הנקבות מגיעות לבגרות בגיל חמש או שש שנים בעוד הזכרים מגיעים לבגרות בגיל ארבע או חמש שנים.
נראה כי במסגרת החיזור הזכר נושך את הנקבה, וניתן לזהות את מינם של פרטים בוגרים באופן מדויק על פי הימצאות או היעדר צלקות של נשיכות. נקבות הכריש הכחול עברו התאמה לטקס החיזור האלים הזה ופיתחו עור עבה פי שלושה מזה של הזכרים.
תוחלת החיים של הכריש הכחול אינה ידועה עדיין, אך לפי הסברה הם מסוגלים לחיות עד גיל 20 שנה.
אקולוגיה
תפוצה ובתי גידול
הכריש הכחול חי באוקיינוסים הממוזגים והטרופיים ברחבי העולם, ומצוי מגובה פני המים עד עומק של כ־350 מטרים. במים ממוזגים הכריש עשוי להתקרב לחוף ולהיצפות על ידי צוללנים, בעוד שבאזורים הטרופיים הוא מצוי בעומק רב יותר. כרישים כחולים מצויים לאורך החופים של כל יבשת מלבד אנטארקטיקה, והם נפוצים מנורווגיה בצפון ועד צ'ילה בדרום. הריכוזים הגדולים ביותר של הכריש באוקיינוס השקט נמצאים בין 20° ל־50° צפון, אך המספרים משתנים באופן משמעותי בעונות שונות. הכריש הכחול מעדיף מים בטמפרטורה של 7–16°C, אך סובל גם טמפרטורה של 21°C ואף יותר. תיעוד מהאוקיינוס האטלנטי חשף מסלול נדידה קבוע של הכריש בכיוון השעון בתוך זרמי הים. הכרישים הכחולים נודדים על פני מרחקים גדולים, לדוגמה מניו אינגלנד לאמריקה הדרומית.
תזונה
כריש כחול ממבט עילי
דיונונים מהווים חלק חשוב מתזונת הכריש הכחול, הכוללת גם חסרי חוליות נוספים כגון תמנונים, לובסטרים, חסילונים וסרטנים, לצד דגי גרם רבים, כרישים קטנים, פגרייונקים, ומפעם לפעם עופות ימיים. בקיבות של כרישים כחולים נמצאו שומן ובשר של לווייתנים ופוקניים וידוע שהם תופסים דגי בקלה מרשתות דיג.
כרישים כחולים נצפו עובדים יחד כ"להקה" על מנת לרכז טרף ולהקל על תפיסתו. כרישים ממינים אחרים שהיו עדים להתנהגות זו לא התערבו בציד על אף שבדרך כלל הם מתחרים בכרישים הכחולים על אותו הטרף. לעומת זאת, דגי טונה, אשר מהווים טרף לכריש הכחול לעיתים נדירות בלבד, מנצלים את התנהגות הציד הזו של הכרישים כדי לתפוס טרף שמנסה להימלט מהם. למרות שהכריש הכחול אדיש בדרך כלל, הוא מסוגל לשחות במהירות רבה ולתפוס טרף בקלות, ושיניו המשולשות מאפשרות לו לתפוס טרף חלקלק.
טורפים
לכרישים כחולים בוגרים אין טורפים טבעיים מלבד קטלנים. פרטים צעירים וקטנים יותר עשויים להיטרף על ידי מיני כרישים גדולים יותר כמו עמלץ לבן או כריש טיגריסי ולעיתים גם בידי פיל ים דרומי. הכריש הכחול עשוי להכיל מספר מיני טפילים, כגון שרשורים, הנכנסים לגופו כאשר הוא טורף את פונדקאי הביניים שלהם.
הכריש הכחול והאדם
על פי ההערכות, בין 10 ל־20 מיליון כרישים כחולים נהרגים בכל שנה כתוצאה מדיג. בשרו של הכריש הכחול אכיל והוא נאכל טרי, מיובש, מעושן או מומלח, אך אין לו ביקוש רב. בנוסף, בשר הכריש מכיל ריכוז גבוה של מתכות כבדות (כספית ועופרת).
עור הכריש משמש כחומר גלם בתעשיית העור, הסנפירים משמשים להכנת מרק סנפירי כריש, ומכבד הכריש מפיקים שמן. מדי פעם מתבצע דיג חובבים של כרישים כחולים בשל יופיים ומהירותם.
כרישים כחולים תוקפים בני אדם לעיתים נדירות בלבד. מ־1580 עד 2013 נרשמו רק 13 תקיפות של בני אדם על ידי כרישים כחולים, ורק ארבע מהן הסתיימו במוות[3].
הכריש הכחול בשבי
כרישים כחולים אינם מסתגלים היטב לחיים בתנאי שבי, מרבית הפרטים אינם שורדים יותר מ־30 יום. ניסיונות לשמר אותם באקווריומים עגולים עם מסלולי שחייה ארוכים ובבריכות בעלות עומק מרבי של שלושה מטרים הניבו תוצאות בינוניות במקרה הטוב. בדומה למיני כרישים אחרים החיים באותם עומקים, הכרישים הכחולים מתקשים להתחמק מקירות וממכשולים אחרים. ב־1969 בסיוורלד סן דייגו הוכנסו מספר כרישים כחולים לאקווריומים עגולים (בקוטר 15 מטרים ובעומק 2.1 מטרים) למשך שלושה חודשים. הכרישים הסתגלו טוב יחסית, עד שהוכנסו לאקווריום כרישים שוריים שטרפו אותם. שיא ההישרדות בשבי נכון ל־2008 שייך לאקווריום בניו ג'רזי עבור פרט ששרד בערך שבעה חודשים לפני שמת, ככל הנראה עקב זיהום חיידקי.
