כריסטופר קוסטיגן

כריסטופר קוסטיגן
Christopher Costigan

לידה	12 במאי 1810 דבלין, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
פטירה	26 באוגוסט 1835 (בגיל 25) ירושלים, האימפריה העות'מאנית
מדינה	אירלנד

מצבתו של קוסטיגן

תרשים מסעו של קוסטיגן כפי שמופיע בספרו של ג'ון לויד סטיבנס

כריסטופר קוסטיגן (באנגלית: Christopher Costigan ‏12 במאי 1810 - 7 בספטמבר 1835) היה אירי, מראשוני חוקרי ים המלח. החוקר האמריקאי ויליאם פרנסיס לינץ' קרא על שמו את הכף הצפוני של לשון ים המלח, כף קוסטיגן.

חייו

קוסטיגן היה בנם השלישי של קת'רין וסילבסטר קוסטיגן מרחוב תומאס, בדבלין שבאירלנד. הוא למד תאולוגיה בקולג' הישועי מיינות' שליד דבלין, עקב בקשתו של אביו, לפני מותו. בשנת 1835, כשהיה בן 25, החליט לבוא לארץ ישראל, לחקור את ים המלח ולמדוד את עומקו. הוא יצא לדרכו ביולי והגיע לביירות באוגוסט 1835. שם רכש סירה קטנה וגייס ספן מלטזי עמו הפליג בסירה לעכו. הוא העביר את הסירה לטבריה בדרך היבשה. תוכניתו הייתה לשוט מהכנרת בנהר הירדן דרומה ולהגיע לים המלח. הוא התחיל בשייט לאורך נהר הירדן, בימי אוגוסט החמים, כאשר מפלס המים רדוד ביותר והאפיק צר ובעייתי. לאחר שלושה ימים קשים בשיט, החום הרב התיש את כוחו, וקוסטיגן הבין שיעיל יותר יהיה להמשיך את מסעו ביבשה. הוא סחב את סירתו בעזרת גמלים וצעד דרומה לכיוון ים המלח. הוא הגיע ליריחו ובדרך הותקף על ידי שודדים. קוסטיגן עלה לירושלים כדי לנוח ולהצטייד, וחזר לים המלח. הוא שט לאורך חופיו במשך שמונה ימים, ביחד עם הספן ממלטה, תוך שהוא מבצע מדידות בכליו הפרימיטיביים. הוא הגיע לחלקה הצפוני של "הלשון" - חצי אי שבחופו המזרחי של המלח, כ-40 קילומטרים מהחוף הצפוני. הבדואים שעל החוף עקבו אחרי מסעו. רוב הלילות הוא לן על החוף ומדי פעם על ספינתו. במשך היום סבל מחום רב, ולאחר שמי השתייה אזלו, שתה את מי הים בקפה על מנת לפצות על הטעם המלוח. לאחר שכוחותיו תשו, השיט אותם המלווה לחוף וירד להזעיק עזרה. הוא הזעיק את הבדואים בסביבה, והם לקחו את קוסטיגן לבית החולים ביריחו. משם הובא אל ירושלים, למנזר סן סלוודור הפרנציסקני שבעיר העתיקה, ובו מת ב-7 בספטמבר 1835 ונקבר בבית הקברות הקתולי בהר ציון.

על מצבת קברו אפיטף בלטינית, שכתבה אמו:^[1]

"עצור, ההלך, וקרא לא בלי דמעות! אבן זו מכסה את כריסטופר קוסטיגן, בנו השלישי של סילבסטר קוסטיגן מדבלין, צעיר מוכשר ומקסים. לפי בקשתו של אביו הנוטה למות, למד בקולג' מיינותווד שבהיברניה (אירלנד), הצטיין ביותר במדעי הרוח. ברצותו לסקור את המקומות הקדושים נתקף קדחת בים האספלט (ים המלח), הובל לירושלים בידי 'שומרוני טוב', ובטיפול מסור ובעמל רב, הובא למנזר הפרנציסקנים. הוא מת ונערך לו טקס קבורה, לפי מנהג הכנסייה הקתולית, בידי אבות המנזר הנכבדים, בשנת הישועה 1835, והוא בן 25 שנה. בנה האהוב, נפטר בארץ נכר, ואמו האוהבת הציבה את המצבה. הו, בן! לו תקבל אותך 'ציון השמימית', מקום שם אין מוות, אין אבל ואין ייסורים, אלא שוררת בו שמחת עולם".

לאחרונה נראתה המצבה במקומה ב-1911. במרוצת השנים נעלמה מצבתו. בשנת 1935 רצה זאב וילנאי לשים זר פרחים על מצבתו של קוסטיגן, אך לא הצליח לאתר אותה. הוא מצא את המצבה רק לאחר מלחמת ששת הימים, מושלכת בשטח בית הקברות. המצבה נוקתה ונקבעה בקיר בית העלמין.

בשנת 2003 הועברה המצבה לחצר המתחם הפרנציסקני בויה דולורוזה (תחנה מס' 2), שם היא מוצגת (נכון ל-2014).

תיעוד

קוסטיגן לא השאיר אחריו כל תיעוד. במרץ 1836 הגיע ליריחו עורך הדין הניו-יורקי ג'ון לויד סטיבנס (1852-1805, John Lloyd Stephens). הוא ראה באחד מחצרות הבתים סירה קטנה שהייתה סירתו של קוסטיגן. סטיבנס החליט לחקור את הסיפור, נסע לביירות ונפגש שם עם הספן המלטזי שהיה בן לווייתו של קוסטיגן במסע. הספן נתן לסטיבנס תרשים המראה את נתיב המסע ותחנות הלינה שלהם. סטיבנס תיעד את הסיפור בספר מסעותיו "Incidents of Travel in Egypt Arabia and the Holy Land", שיצא בשנת 1837. התיעוד של סטיבנס מסתיים במחסה שקיבל ביריחו לאחר שחלה.

תיאור קורותיו של קוסטיגן מרגע הגעתו ליריחו ועד קבורתו בירושלים פורסם בשנת 1911 על ידי ארנסט ו"ג מסטרמן שהיה מזכיר הקרן לחקר ארץ ישראל, בכתב העת של הקרן, "Palenstine Exploration Fund Quartely Statment".

ב-26 באפריל 1848 החליט לינץ', מפקד המשלחת האמריקאית לחקר הירדן וים המלח, בעת היותו במרכז החלק הדרומי של ים המלח, לכבד את זכרו של קוסטיגן ביחד עם תומאס הווארד מולינה ולקרוא לכף הצפוני של הלשון על שם קוסטיגן, ולכף הדרומי - על שם מולינה, באומרו ”קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה”^[2]

קוסטיגן בשירה העברית

בשירה העברית פורסם מחזור שירים קלאסי של המשורר המדען אבנר טריינין על מסעו המצמרר של הנוסע הבריטי כריסטופר קוסטיגן לים המלח במאה ה-19 בחיפוש עקשני אחר שרידי הערים החרבות סדום ועמורה, ומה שקרה לאחר מכן.

השירים פורסמו ב “מעריב – ספרות” בתאריך 11.9.1988

ובספר “זיכרון המים: שירים” (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1991).

והם נמצאים ברשת במגזין "יקום תרבות":

מסעו של קוסטיגן לים המוות

https://www.yekum.org/2024/01/%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%92%d7%9f-%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d/ק

לקריאה נוספת

• זאב וילנאי, הערך ים המלח, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2840-2838, 2848-2847
• נתן שור, "חקר אזור ים המלח" בתוך ים המלח ומדבר יהודה : 1967-1900 בעריכת מרדכי נאור, הוצאת יד בן צבי, 1990 עמ' 6
• זאב וילנאי, "כיצד מצאתי את מצבת קוסטיגן", "כיצד מצאתי את סירת מולינה", ואהבת לארצך כמוך, ירושלים תשל"ה, 171-168.
• חיים גורן, ‏ניקולייסון ופין על מסעותיהם ומותם של קוסטיגן ומולינה, קתדרה 85, אוקטובר 1997
• זאב ח' ארליך, קוסטיגן, מולינה ולינץ' בים המלח, 2006
• יהודה זיו, ‏שמות בלתי ליגליים: עוד על חללי חקירת ים המלח קוסטיגן מולינה ודייל, קתדרה 86, ינואר 1998

הערות שוליים

1. זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2846
2. חיים גורן, "ניקולייסון ופין על מסעותיהם ומותם של קוסטיגן ומולינה" קתדרה 85, אוקטובר 1997, עמ' 65, 67, 70